חשאי בחמישי: כל הסיבות שדוחות את התקיפה באירן

אני יודע שאני שם את נפשי בכפי, ואני מודע לאמרת חז"ל אודות זהות האנשים להם ניתנה הנבואה מאז חרב בית המקדש, ובכל זאת - אסתכן ואעריך כי ישראל לא תתקוף באירן לפני הבחירות בארצות הברית, בשישה בנובמבר. זו לא רק הערכתי שלי, היא נסמכת על שיחות עם עשרות אנשי מודיעין בכירים, רמטכ"לים וקצינים בכירים לשעבר, שרים וחברי כנסת - הכל מעריכים שממשלת נתניהו-ברק אינה יכולה להרשות לעצמה להורות לצה"ל לצאת למתקפה כזו, בעת הזו, לפני הבחירות מעבר לים.

הערכה זו מושמעת למרות גל השמועות המתפשט בישראל, כאילו בכל יום אפשר שתתחיל המלחמה עם אירן. השמועות מופצות בפייסבוק, מצוייצות בטוויטר ונכתבות בפורומים השונים ברשת - הן כבר חדלו להיות נחלתם של כותבים הזויים. גם אנשים מן היישוב, מיושבים בדעתם, משכילים, בקיאים באקטואליה, נתפסים לאותן שמועות ומאמינים להן כמו היו עובדות בדוקות ומוגמרות. לא עובר יום מבלי שמכרים, או עוברי אורח שאיני מכיר, שואלים אותי באחד משני האופנים; בגרסה המתונה הם תוהים מתי עליהם להיכנס למקלט, בעוד בגרסה הקיצונית תוהים השואלים באיזה תאריך יאלצו להזמין כרטיסי טיסה.

קשה לדעת אם נתניהו וברק באמת ובתמים התכוונו שישראל תתקוף לבדה באירן, ועוד לפני חורף 2012, או שיצרו מצג שווא בבחינת "תחזיקו אותי", שנועד להשפיע על ממשלו של הנשיא ברק אובמה ולהקשיח את מדיניותו כלפי משטר האייתוללות בטהרן. אם כוונתם היתה לשנות את גישת ארצות הברית ומדינות המערב - הם הצליחו במשימתם ללא ספק, והשיגו הישג אסטרטגי מרשים ביותר באמצעות לוחמה פסיכולוגית.

בכל מקרה, גם אם היה סיכוי קלוש שישראל תצא למתקפה בקיץ-סתיו 2012 הרי חלון ההזדמנויות הזה הולך ונעלם. ישנן סיבות רבות לכך שישראל לא תתקוף:

1. אנו מצויים בספטמבר, תקופת החגים, וספק רב אם תימצא בישראל ממשלה שתצא לפעולה בעת הזו.
2. בסוף החודש צפויה פגישת ראש הממשלה עם הנשיא אובמה בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק. קשה להאמין שנתניהו יורה לחיל האוויר לתקוף ולהעמיד את הנשיא בפני עובדה מוגמרת וזאת לפני הפגישה, שנועדה לתאם עמדות ולהשיג הבנות בין שתי המדינות.
3. לאחר מכן, באמצע אוקטובר, צפוי להתקיים התרגיל הצבאי המשותף הגדול מסוגו - גם לאחר שצומצם מסיבות תקציביות – בהיסטוריה של צה"ל ושל צבא ארצות הברית.
4. בשישה בנובמבר יתקיימו הבחירות לנשיאות ארצות הברית, ופעולה ישראלית בסמוך לה תתפרש כניסיון לנצל הזדמנות וכהתערבות בענייניה הפנימיים של בעלת הברית הגדולה שלנו.
5. משיחות עם פרשנים בישראל עולה כי לעמדת ראש הממשלה, בהנחה שהוא אכן סבור כי ישראל צריכה לתקוף, אין רוב בקבינט המונה 14 חברים.
6. גם התנגדות רוב הדרג הצבאי והביטחוני המכהן ל"תקיפה עכשיו" מצמצמת את מרחב התמרון של נתניהו וברק.

ומה לאחר הבחירות בארצות הברית? ובכן, זהו כבר סיפור אחר. בין אם יבחר אובמה ובין אם יובס, לא יהיה הבדל רב בגישת הנשיא הבא לסוגיה האירנית.

לאחר שנים של גרירת רגלים, לפני חודשיים הטילו סוף-כל-סוף ארצות הברית והאיחוד האירופי עיצומים על מערכת הבנקאות ועל תעשיית הנפט האירנית. העיצומים האלה מכאיבים מאוד למשטר. אפילו מנהיגיו, לרבות הנשיא מחמוד אחמדיניג'ד, שבעוד שמונה חודשים יעזוב את לשכתו לאחר שתי קדנציות שארכו עשר שנים, נאלצים להודות בכך.

תפוקת הנפט של אירן ירדה בעשרות אחוזים, ייצוא הנפט פחת לרמה של 1990 והנזק הכלכלי שנגרם למשק האירני הוא עצום – אובדן הכנסות של 133 מיליון דולרים ביום, ובחישוב שנתי זה יגיע ל-48 מיליארד דולרים. המטבע האירני פוחת בכארבעים אחוזים. המחירים, במיוחד של מוצרי מזון בסיסיים כמו עוף, מאמירים; האינפלציה דוהרת; האבטלה גואה; המחסור בדירות גובר, בשל צמצמום בהשקעות הממשלה בתשתיות; והאופק הכלכלי עבור רבים באירן הוא עגום ביותר. במילים אחרות: הסנקציות עובדות, גם אם לא בקצב שבישראל, בארצות הברית ובמערב כולו מייחלים לו.

נתניהו וברק היו צריכים להסתפק בכך. הם היו יכולים להכריז על "ניצחון", להודיע לציבור בישראל שמטרתם להשית על אירן עיצומים משתקים הושגה, גם אם לא במלואה, ולהמתין עוד כמה חודשים להשפעת העיצומים. במקום זאת, הם המשיכו בהתלהמות, בפטפטת, בהצהרות ובהדלפות כדי להמשיך וליצור את הרושם שתקיפה ישראלית היא מעבר לפינה ובלתי נמנעת.

התוצאה הייתה שנתניהו וברק הטילו אימה ללא צורך על הציבור הישראלי: חוללו את הפצת השמועות, פגעו בכלכלה וגרמו למשקיעים זרים להוציא כספם מישראל, מה שגרם למחזורי המסחר בבורסה לצנוח משני מיליארד שקלים ביום ל-700 מיליון שקלים – ובעיקר, הרחיבו את הקרע ביחסים עם ארצות הברית. גרוע אף יותר, הוא שהם, ובייחוד ראש הממשלה, מעוררים את הרושם שהם מתערבים בבחירות לנשיאות בארצות הברית ומעדיפים את המועמד הרפובליקני מיט רומני על פני הנשיא המכהן ברק אובמה. הממשל האמריקני לא נותר חייב. הוא הגיב בזעם. תחילה בהדלפות מכוונות ואחר כך באמירות מפורשות ופומביות.

הגדיל לעשות ראש המטות המשולבים, גנרל מרטין דמפסי, שקבע כי לישראל אין יכולת צבאית לפגוע פגיעה משמעותית באתרי הגרעין של אירן ולגרום להם נזק יעיל. אך הוא לא הסתפק בכך. הוא הוסיף שארצות הברית לא תהיה "שותפה" – במובן של שותפה לדבר עבירה - לתקיפה ישראלית באירן.

הדברים האלה הם חסרי תקדים, כדבר הזה עוד לא קרה בתולדות היחסים בין שתי המדינות והם מעידים על עוצמת הכעס בוושינגטון. אך הנזק הגדול מכל שגרמו דברי הגנרל דמפסי היה בכך שהוא פגע בהרתעה הישראלית, ובעקיפין גם בזו האמריקאית, משום שהציג את ישראל כמדינה חלשה, שאין לה יכולות צבאיות ראויות.

רק בעקבות דברים אלה החלו להבין בלשכת ראש הממשלה ובלשכת שר הביטחון כי הם הגדישו את הסאה. נתניהו וברק הורידו את הטונים והחלו להמעיט בהצהרות. אם כי, כאמור, הנזק כבר נגרם.

בארצות הברית מאמינים ומקווים שהעיצומים – במיוחד אם תושג הסכמת סין ורוסיה להחרפתם, כך שיכללו גם חרם על טיסות מסחריות – ישנו את תודעתם של מנהיגי אירן ובמיוחד של האיש הקובע במדינה, המנהיג העליון עלי חמינאי. התקווה היא שהעיצומים יובילו את חמינאי ועוזריו למסקנה כי המחיר הכבד שארצם משלמת בבידוד בינלאומי ובמשבר כלכלי, שעלול להתדרדר למהומות ולהפגנות, אינו שווה את המשך פתוח תכנית הגרעין.

מנהיגי אירן חותרים להשיג נשק גרעיני כדי להגביר את השפעתה ואת ההגמוניה שלה באזור, כדי לחזק את גאוותה הלאומית ובמיוחד כדי להבטיח את הישרדות המשטר. הם מבינים, על סמך תקדימי העבר של צפון קוריאה, עיראק ולוב כי העולם חושש לאיים ולפעול בכוח צבאי נגד מדינות שיש להן נשק גרעיני. אך אם ייווכחו מנהיגי אירן לדעת שדווקא בשל שאיפתם להשיג נשק גרעיני הם עלולים לגרום למיטוט משטרם, שבעצם תכנית הגרעין לא תבטיח את הישרדות המשטר, אלא דווקא תשיג תוצאה הפוכה ותאיץ את קריסתו, אפשר שיתפכחו ולו לפרק זמן מסוים משאיפה זו.

אך אם זה לא יקרה, עדיין שמורה לישראל ובמיוחד לארצות הברית האופציה הצבאית. בניגוד לרושם שמנסים בישראל ליצור, הזמן של האופציה הצבאית אינו אוזל, לפחות לא במונחים של שבועות.

קצב תכנית הגרעין של אירן לא השתנה בשנה האחרונה. היא מעשירה אורניום לרמה של 20% באותו קצב, פחות או יותר, של כעשרה קילוגרמים לחודש. היא אמנם הכפילה את מספר הסרכזות (צנטריפוגות) במתקן המבוצר והתת-קרקעי הממוקם בעומק עשרות מטרים בקום מאלף לאלפיים, אך רק 700 סרכזות פועלות ומעשירות אורניום.

התקנה זו בקום משמיטה את הטיעון של שר הביטחון על כך שיש לפעול לפני שאירן תגיע ל"מרחב החסינות" שלה. שהרי ממה נפשך. אם לחיל האוויר הישראלי אין פצצות שיכולות לחדור לעומק של שישים-שבעים מטרים הרי המתקן להעשרת אורניום בקום על אלפיים הסרכזות שלו כבר זכה ב"מרחב החסינות".

אך מה שחשוב במיוחד להדגיש בהקשר זה היא דווקא שמדובר בסרכזות ישנות מהדגם שלפני כ-40 שנים. למרות התרברבות דובריה כי היא פתחה סרכזות מדגמים משופרים, שיכולות להעשיר אורניום מהר ובאופן יעיל יותר, אין שום ראיות במתקנים להעשרת אורניום בנתנז ובקום כי אכן סרכזות כאלה פותחו. כפי שהצביע על כך לאחרונה דיוויד אולברייט, נשיא המכון למדע ולביטחון בינלאומי בוושינגטון, שכתב כי בשל העיצומים עליה מתקשה אירן להשיג את המתכת והחומרים הדרושים לייצור סרכזות מתקדמות יותר.

לפי כל הערכות המומחים בישראל, באירופה ובארצות הברית, אירן עדיין רחוקה מבחינה טכנולוגית ומדעית לפחות שנה וחצי וכנראה יותר, מהיכולת להרכיב נשק גרעיני שניתן יהיה לשגרו באמצעות טיל. וזאת בלי לקחת בחשבון, כפי שמעריכים בישראל ובארצות הברית, שחמינאי טרם קיבל ההחלטה להורות על הרכבת הפצצה.

ניתן, אם כן, לשער כי הן לישראל ובמיוחד לארצות הברית נותר זמן כדי להגיע למסקנה כי אין מנוס אלא להשתמש באופציה הצבאית, כדי לבלום את תכנית הגרעין של טהרן ולמנוע ממנה מלהגיע לנשק גרעיני. את המצב הזה הגדיר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן כשקבע כי יש לצאת למלחמה רק כש"החרב מתהפכת על הצוואר".

הגדרה זו של דגן הייתה תקפה כשישראל תקפה את הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 ואת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007. התקפות אלה יצאו לפועל רק שבועות אחדים לפני שעמדו להכניס לכורים את מוטות הדלק הגרעיניים – כלומר ממש ברגע האחרון, לפני שהכורים היו לפעילים.

זה עדיין לא קורה באירן. גם במהלך 2013 או ראשית 2014 יהיה עוד זמן לתקוף באירן. אם נמתין לשנה הבאה יגברו הסיכויים שארצות הברית על יכולותיה הגדולות העולות לאין שיעור על אלה של ישראל תעשה זאת. ואם לא הרי עדיין תשמר לישראל הזכות להפעיל כוח צבאי תוך שהיא תהנה מלגיטימיות בינלאומית גדולה יותר ומהבנה רבה יותר בארצות הברית כי אכן כלו כל הקיצין ו"החרב באמת מתהפכת על צוואר".

קשה לאתר את מפיצי השמועות אודות התקיפה הממשמשת ובאה, שלרוב אפשר ליחסן ל"רב סרן שמועתי", כלומר למקור לא ידוע ולא אמין. עם זאת, בשבוע שעבר לשמועות שהופצו היתה כתובת ברורה. המקור היה בחבורתו של עורך הדין אלדד יניב, שמפגינה זה זמן מה נגד סכנת המלחמה נגד אירן, ליד מגדל היוקרה בתל אביב, שבו מתגורר שר הביטחון אהוד ברק. מדובר בקבוצה שעמה נמנים כמה במאי קולנוע וטלוויזיה, סופרים ועוד, שהיו ל"גרופים" נלהבים של עו"ד יניב וזאת למרות עברו השנוי במחלוקת.

יניב היה עד לפני כמה שנים עוזרו של ברק ושותף ללא מעט תככים פוליטיים שנרקמו אז במפלגת העבודה. לפרנסתו הוא עסק בייצוג, בין השאר של אילי הון כמו בני שטיינמץ, הגן עליהם בחירוף נפש ולא היסס לשגר בשמם, מכתבי איום לעיתונאים שהעזו לחקור את עסקיהם.

אך לפני כשנתיים היתה לו "הארה", לטענתו, שרבים לא מאמינים בכנותה. הוא נטש את אילי ההון והשלטון וגילה את המחאה החברתית נגד ממשלת נתניהו. במשך כשנה הוא רכב עליה כדי למנף בעזרתה את שאיפותיו הפוליטיות. מששככה המחאה, מצאו להם יניב וחבורתו עיסוק חדש: מחאה נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. יניב סבור כי גם הפצת שמועות לא מבוססות היא כלי חשוב במאבק כדי למנוע מנתניהו וברק לבצע את זממם – לתקוף באירן.

"במסגרת המאבק", אמר לי יניב, "צריך להפעיל את כל הכוחות, כמובן שבאמצעים חוקיים". מה לגבי הפצת שמועות, שאלתי. "הופיעה בהפגנה שלנו מפיקה מערוץ עשר שסיפרה שבמערכת אצלה הוכרזה כוננות לקראת סוף השבוע שעבר, לקראת אפשרות של מלחמה באירן. חשבנו שמחובתנו להפיץ את הדברים שנאמרים בהפגנות שלנו ברשתות החברתיות", השיב לי.

ואילו באמת היתה מתוכננת מתקפה לאותו מועד, השבתי לו, הרי מי כמוך יודע כעורך דין, שבכך היית מגלה סודות מדינה. "אני פועל כאזרח. אז שיעמידו אותי לדין", ענה יניב.

לשאלתי, האין הוא סבור שהפצת השמועות היא מעשה חסר אחריות שמטיל אימה על הציבור, ענה יניב כי "מי שנוהגים בחוסר אחריות הם נתניהו וברק שמנסים לגרור מדינה שלמה למלחמה ולהתערב בבחירות בארצות הברית. אני מאמין שחובתנו לעצור את האסון הזה".