שלב 14: לודב - מון וונטו, 220.5 ק"מ

השלב בתחיל במאסיף סנטרל, בעלייה לסאן-מוריס הבאסל בקילומטר ה 23, לגובה של 578 מטרים מעל פני הים. אחרי מסלול לא אתגרי במיוחד, הוא מטפס לאלפים, אל פסגת מון וונטו, "הענק של פרובאנס" בגובה 1912 מטרים, עלייה ארוכה ותלולה - 21.1 קילומטרים בשיפוע ממוצע של 7.6 אחוז, לקראת הפיסגה - 14 אחוז, שנקשרו בה אגדות רבות.

אימרה מקומית גורסת ש"מטורף הוא לא מי שעולה להר, אלא מי שחוזר אליו".
הטור ביקר בהר 12 פעם, ומרבית המנצחים בו לא הגיעו לפאריז בחולצה הצהובה.

ז'אן בובה, אחיו של לואיזון בובה, שהיה הראשון שניצח שלב שעבר בהר בשנת 1951, כתב עליו במדריך "רכיבה בכיף" ("Cyclisme de plaisance"): "הר וונטו הוא בעת ובעונה אחת טיול לתיירים ושדה קרב ספרטיבי. בכל מקרה, מגיעים לו שלושה כוכבים".

הנוף בהר סוריאליסטי ומטיל אימה. טרשי וקרח, ירחי משהו, ללא צמחייה, וככזה אף הוכרז כשמורת טבע. בקיץ החום הוא ללא נשוא, ובחורף יכולה הטמפרטורה לצנוח לשלושים מעלות מתחת לאפס. מהירות הרוחות יכולה להגיע ל 250 קמ"ש, ובגבהים האלה, האוויר דליל ביותר. אדי מרקס, שניצח פה בשנת 1970, נאלץ להתאושש באוהל חמצן.

ב 13 ביולי 1967, מצא הבריטי תום סימפסון את מותו על ההר. כמעט בן 29, התמוטט 1500 מטרים לפני הסיום. מספר ז'אק לומולר, מייסד הקרן "כידון הזהב": "ראיתי את ריימון ריוט ואת תום סימפסון ואחרים, עוצרים בבאר כדי להתרענן. ריוט שתה שתי כוסות יין אדום, אבל סימפסון חיסל חצי בקבוק קוניאק". תיירים העוצרים ליד מצבתו של סימפסון נוהגים להשאיר שם בקבוק שתייה.

ההיסטוריה העדכנית יותר של ההר ראתה את ארוס פולי מנצח בהר בשנת 1994, ואת מרקו פנטאני בשנת 2000. אם פולי הגיע לפסגה לבדו, בהפרש של שלוש וחצי דקות מכל האחרים, הרי שפנטאני הגיע אליה יחד עם לאנס ארמסטרונג. בעת הטיפוס נהג ארמסטרונג בנדיבות, ושיתף פעולה עם פנטאני, אולם לאחר מסיבת העיתונאים התחרט ארמסטרונג על נדיבותו, פרצה ביניהם מריבה מתוקשרת, וארמסטרונג אפילו הכריז על ההר כעל "הירח שלי" - אולי רמז לארמסטרונג אחר (ניל), שצעד על הירח 31 שנה קודם לכן.

גם בביקורו של ארמסטרונג במקום בדופינה ליברה (מירוץ בן שבעה שלבים בפרובאנס) ביוני השנה, מי שניצח שם היה הרוסי הצעיר דניס מנצ'וב מקבוצת בנסטו, אבל רבים גורסים שבביקורו פה היום, ינסה ארמסטרונג לכבוש סוף סוף את ההר.