"אני קצין המבצעים של המרכז לאימוני יבשה בצאלים", פותח עלא והיב את השיחה שלנו, ועיניו נוצצות. "אני כמו האבא והאמא של המקום הזה. רק מה, אין לי כל כך את מי לשתף בזה, אז אני דואג בכל פעם לטפוח לעצמי על השכם ולומר: 'אחי, איזה תותח אתה, תראה לאן הגעת'". האמת, זה מגיע לו, כי לא בכל יום ערבי מוסלמי מכפר ערבי, שרבים מתושביו לא מכירים בקיומה של מדינת ישראל, מגיע לשרת בצבא ההגנה לישראל, ולא סתם לשרת. רב-סרן והיב (32) הוא היום הקצין המוסלמי הבכיר ביותר בצה"ל, פטריוט גדול וציוני להפליא, מסוג האנשים שרוצים לראות בין מדליקי המשואות ביום העצמאות לתפארת מדינת ישראל.
ועדיין, לראיון הזה והיב בא בחששות רבים. גם היום, אחרי 12 שנים בצבא, הוא לא חש בנוח לומר בגלוי את כל עמדותיו; במשך שנים מצא את עצמו נלחם בכל החזיתות גם בתושבי הכפר שלו, שקוראים לו עד היום "בוגד", וגם במערכת הצבאית, שלא תמיד הבינה אותו עד הסוף. "בכפר לא מצליחים להבין בכלל מה האינטרס שיש לי להגן על מדינה שהיא לא שלי. בצבא יש כאלה שמכירים אותי וילכו איתי עד הסוף, ויש כאלה שלא מכירים אותי ולא ממש יודעים איך להתייחס אלי".
אז למה החליט בכל זאת להתראיין בשמו המלא ובפנים גלויות? "כי חשוב לי להראות לחברה הערבית עד כמה הם מפספסים. יש שם לא מעט חבר'ה שרוצים להתגייס, אבל הם מפחדים ולא יודעים אם הסביבה תקבל אותם. חשוב לי שהם יראו את הדרך שעברתי ויבינו שזה אפשרי". את האקדח שלו, בכל מקרה, הוא לא עוזב לרגע.
"זה נותן לי ביטחון, וזה האמצעי היחיד שלי להגן על עצמי", הוא אומר. העברית שלו קולחת, בלי שמץ של מבטא, ובנקל אפשר לטעות בו שהגיע בכלל מתל אביב. על הקיר במשרד שלו תלויה מפה של שטחי האש, ועיניו הירוקות לא מפסיקות להתרוצץ על המפה ולוודא שוב ושוב שהכל תחת שליטה. מדי פעם דופק על הדלת חייל שמבקש אישור למשהו שצריך לבצע, ואחד מהם, שמבחין בנו, לא מתאפק: "תכתבי שהוא המפקד הכי טוב שיש". והיב מנסה להסתיר חיוך של מבוכה ומבקש ממנו לרדת כבר לשטח.
הוא מגדיר את עצמו "ערבי ישראלי ציוני". לפני ארבע שנים גם יצא עם קצינים נוספים לסיור במחנות ההשמדה בפולין, במסגרת פרויקט "עדים במדים". "בתור ילד גדלתי בחברה שמכחישה את השואה. כשהגעתי לפולין, הייתי המום. בכיתי המון. היה לי קשה להכיל את הדבר הזה שנקרא השמדת עם. היה משהו מאוד עוצמתי בזה שעמדתי על אדמת פולין, עם דגל ישראל ומדי צה"ל, והפעם ממקום חזק. זאת היתה ההוכחה שאנחנו לא נשברים". עלא אומר "אנחנו", ומתכוון לעם היהודי. "אני מאמין בדת המוסלמית ואף פעם לא אחליף אותה, אבל אני חושב שציונות זה הרבה יותר מדת. זה משהו שמייצג באופן מלא את תחושת השייכות שלי למדינת ישראל ולחברה הישראלית, ואת המחויבות הגדולה שיש לי לשמירה ולהגנה על המדינה שאני חלק ממנה".
רגע, להגן על ביטחון מדינת ישראל זה לא אומר להילחם בבני העם שלך?
"תראי. אני שירתתי בלבנון, בעזה וביו"ש, ויצא לי להיות בהרבה היתקלויות שבהן היתה סכנה לחיי. מעולם, אפילו לרגע, לא חשבתי לקום וללכת. מעולם לא שאלתי את עצמי מה אני עושה פה. מבחינתי אין דרך אחרת".
הוא נולד בכפר ריינה שבגליל, שבו כ-17 אלף תושבים, יותר מ-80 אחוז מהם מוסלמים. אביו נולד בסוריה והיה נשוי לשתי נשים, מכל אחת נולדו לו ארבעה ילדים; עלא הוא הבכור בבניה של האישה השנייה. היום הוא מתגורר בכפר לבדו, בבית ענקי שבנה בעצמו, וגם בו ניתן לראות את הזהות החצויה: ריהוט מודרני ישראלי לצד פרטי ריהוט ערביים מסורתיים, ושני פסלים של כלבי בוקסר שמקדמים את הבאים לבית, אולי מרמזים לדורשי רעה שמוטב להם לשמור מרחק.
המחיר כבד ויום יומי
משפחתו של עלא חיה בצד השני של הכפר ולא נמצאת בקשר איתו, "אבל זה לא בגלל שהלכתי לצבא", הוא ממהר להבהיר. "היה הגיוני לחשוב שהמשפחה לא תקבל את זה שהתגייסתי, אבל עם זה הם דווקא יכלו לחיות. אבא שלי אפילו תמך בי. הבעיה הייתה שאחרי שהוא מת הכרתי בחורה נוצרייה. אמא שלי הטילה וטו על הקשר, וכל המשפחה הפעילה לחץ כבד מאוד כדי להפריד בינינו. היו עימותים רבים, לא רציתי שזה יגיע לעימותים פיזיים, ולכן בעצם לא נותרה לנו ברירה אלא להיפרד. נכון לעכשיו לא נראה שאי פעם נוכל להיות ביחד... בגלל זה גם התנתקתי מהמשפחה. מי שנמצא איתי בקשר בתקופה האחרונה זו דווקא האישה האחרת של אבי וילדיה. הם כרגע המשפחה היחידה שלי".
המחיר שהוא משלם על השירות בצה"ל כבד. יום יומי. הוא לא בקשר עם אף אחד מהתושבים בכפר, והחברים היחידים שמבקרים אותו הם עמיתיו מהצבא. "בחברה הערבית מקובל להתערב לכל אחד בחיים שלו, ואין פרטיות", הוא אומר בכאב. "הרבה פעמים אני מעדיף את חברת הפרות שנמצאות פה למטה. הן לא שופטות אותי, הן נותנות לי לחיות את חיי בשקט. את הבית בניתי כדי להראות לכולם לאן הגעתי, אצלנו בתרבות גודל הבית מסמל סטטוס חברתי. אבל היום אין שום דבר שקושר אותי למקום הזה. כששואלים אותי איפה הבית שלי, אני מייד אומר שזה החדר בבסיס".
אז למה אתה לא עוזב את הכפר?
"במשך מספר שנים גרתי בישובים יהודיים כמו יבנאל, כורזים ושאר ישוב. לפני שנה חזרתי לכפר. אני מניח שאעזוב בקרוב. בטח שמת לב שעוד לא עשיתי פיתוח לחצר, וכל עוד אין גינה, זה מקום זמני. את הבית עיצבתי בזמנו, ביחד עם חברתי הנוצרייה. קשה לי כרגע לעזוב את המקום הזה, יש לי ממנו זיכרונות רבים".
הרוב המוחלט של התושבים בכפר אינם מכירים במדינת ישראל ובזכותה להתקיים על "האדמה הפלסטינית". "מגיל אפס אמרו לי שישראל השתלטה לנו על פלסטין, אז מטבע הדברים קראתי לעצמי תושב פלשתין. לא הכרתי בדגל, ובוודאי שלא ראיתי את עצמי כחלק מהמדינה. מדי פעם הייתי משתתף בהפגנות נגד ישראל, למרות שאף פעם לא זרקתי אבנים".
העיניים נפקחו לו, הוא אומר, בגיל 14, כשיצא ללימודים בבית הספר הטכנולוגי בנצרת. זה מוסד נוצרי, שהלימודים בו הם בתנאי פנימייה. שם נחשף לראשונה לעולם המודרני. הניתוק מהכפר ומהמשפחה בגיל ההתבגרות, שבו החל לגבש את תפיסת הזהות שלו, עשה את שלו. "הערבים הנוצרים דומים בתרבות שלהם לעמים האירופאים. הם פחות פנאטיים והרבה יותר מודרניים מהמוסלמים. הלימודים בבית הספר היו כפופים למשרד החינוך, ופתאום גיליתי עולם שלא ידעתי שקיים. גיליתי שהיהודים הם לא רעים כמו שאמרו לי בילדות. גיליתי שיש בהם צד טוב שמושך אותי. התחברתי לעקרונות שלהם ולאופן שבו הם שומרים אחד על השני. הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהמדינה הזאת".
בגיל 18 פנה לחברת כוח אדם בחיפוש אחר עבודה, ונשלח למפעל "רבינטקס" בבית שאן, שמייצר ציוד ביטחוני. "הייתי מכין קסדות ושכפ"צים ותופר אפודים. שם התחלתי להבין דברים אחרת, לחשוב אחרת. שם גם התחלתי לדבר עברית. אפשר לומר שממש יצאתי מהבועה שחייתי בה. העיניים שלי נפתחו לרווחה, וכשזה קורה, קשה מאוד לעצום אותן בחזרה".
"סחבתי אנשים, ירקתי דם"
עלא הגיש בקשה להתגייס. "אחת לכמה שבועות הייתי נוסע ללשכת הגיוס בטבריה, לברר למה לא מגייסים אותי. התשובות היחידות שקיבלתי היו, 'תמתין, עוד אין תשובה'. בשלב מסוים הרמתי ידיים. החלטתי להירשם ללימודי הנדסת רכב במכללה בחיפה. "ופתאום, בוקר בהיר אחד, אחרי שנתיים של המתנה, צילצלו מהצבא. בחיים לא אשכח את הרגע הזה. אמרו לי, 'תגיע לבקו"ם בעוד יומיים'. לא היה לי שמץ של מושג מה זה בקו"ם. מה אני צריך לקחת איתי. וגם לא היה לי את מי לשאול... נפרדתי מההורים, זרקתי לתיק כמה תחתונים ומגבת, ונסעתי".
בתור מתנדב, הוא ביקש להגיע לנח"ל. לא בגלל שידע מה זה נח"ל, אלא רק כי שמע פעם חבר שאמר לו שזה מקום טוב. "כשהייתי בבקו"ם, חשבתי שהמפקדים שם הם אלה שאחראים על העתיד שלי בצבא, ולכן חשבתי שאני צריך להרשים אותם. במשך שבוע שלם עשיתי את כל עבודות הרס"ר האפשריות, התנדבתי לכל תורנות מטבח, אספתי בדלי סיגריות גם כשלא ביקשו ממני, העיקר שייתנו לי ללכת לנח"ל. לא הסכמתי ללכת לשום יחידה אחרת. אני לא יודע אם זה מה שעזר, אבל בסוף שלחו אותי לטירונות של הנח"ל. לא היה מאושר ממני".
רצה הגורל וימיו הראשונים בצבא היו במהלכה של תקופה סוערת במדינה - ימי האינתיפאדה השנייה. מהומות רבות בפרצו בכפר שלו ובכפרים השכנים בגליל. "היה פחד מטורף, ועלו אצלי לא מעט שאלות אם בכלל להישאר בצבא. אחת הסכנות היתה כשהייתי צריך לחזור הביתה במדים. אני זוכר שבצבא שאלו אותי אם לא עדיף לי להחליף בגדים בתחנה המרכזית כדי להימנע מעימותים. אבל היה ברור לי שאני הולך עם האמת שלי עד הסוף. הייתי מחפש דרכים צדדיות כדי להיתקל בכמה שפחות אנשים.
"עד היום אני זוכר את המבטים. הילדים היו הולכים אחריי וקוראים לי 'יהודי' ו'בוגד'. מהר מאוד הבנתי שאני צריך להיות חכם ולא צודק, ולכן השתדלתי להגיע הביתה בשעות לילה מאוחרות, כדי למשוך כמה שפחות אש".
גם היום אתה נמנע מלהסתובב בכפר במדים?
"כן, לא רוצה לעורר מהומות. קורה לפעמים שאני מגיע מאוחר בלילה, מת מרעב, ואני רוצה לעצור בחנות בכפר לקנות לי משהו, אבל אני לא מעיז. ואחרי שאני מגיע הביתה ומחליף בגדים, אין לי כוח לצאת שוב. אני זוכר פעם אחת שלא התאפקתי והגעתי לכפר כשעל האוטו שלי מונף דגלון. הייתי בטוח שיורידו לי אותו, אבל הוא נשאר שם גם בבוקר".
ואיך החיילים קיבלו אותך?
"תמיד היו כאלה שפחדו להתקרב ולא דיברו איתי, אמרו 'ערבי'. אבל כל מי שהלך איתי ידע שאני איתו עד הסוף. בסופו של דבר האנשים האלה, שישנו איתי מיטה ליד מיטה, היו המשפחה שלי. הם אכלו איתי וחלקו איתי את הצ'ופרים שקיבלו מהבית".
הוא, מצידו עדיין עם מעט עברית ומבטא ערבי כבד - הבין שיצטרך כנראה להתאמץ יותר מאחרים כדי להתקבל למשפחה הזאת. "קרעתי את התחת. סחבתי אנשים, ירקתי דם, סיימתי כמעט כל שלב בצבא בהצטיינות. פתאום שמעתי שבכל מקום שאני מגיע מדברים עלי. הבנתי שאני טוב". למרות ההצלחות הללו, הוא יודע שלאן שיפנה וכמה שיהיה מצטיין, המוצא שלו ילך איתו ולא ירפה. במקום להגיע לפלוגת הסיור של הנח"ל, שנחשבת ליוקרתית יותר, הוא נשלח לגדוד גרנית. שם בעצם הבין לראשונה מה זה סיווג ביטחוני, ואיזו גיבנת ענקית הוא סוחב על גבו. "את הטירונות סיימתי בהצטיינות, ובכל זאת, חבר'ה שהיו הרבה פחות טובים ממני התקבלו לפלס"ר, ואני לא. הרגשתי תחושה קשה של עלבון, דרשתי תשובות מהמ"מ שלי, ולא הרפיתי עד שהוא אמר לי שזה בגלל הסיווג הביטחוני שלי".
את ההכנה לקורס קצינים סיים שלישי בחטיבה, ואז שוב נאמר לו שבגלל הסיווג הביטחוני, לא יוכל לצאת לקורס. הוא נפגע, ביקש רגילה וישב בבית, להמתין. "היה לי משבר גדול", הוא אומר, וניכר שהצלקות עדיין שם. "כמעט הרמתי ידיים והשתחררתי. לא הבנתי איך יכול להיות שאני נותן למערכת את כל כולי, ובתמורה מערימים עלי קשיים בלי סוף. לא הבנתי למה אני צריך להוכיח כל פעם מחדש את הנאמנות שלי". במשך שבוע ישב עלא בבית והמתין לתושבות, לבסוף ניתן לו האישור לצאת לבה"ד 1, ולא היה מאושר ממנו.
לאחר שסיים את קורס הקצינים חזר והיב לפקד על טירונים בגדוד גרנית, שבו החל את דרכו כטירון. הידיעה שיש לו יד בעיצוב דור העתיד של חיילי הנח"ל גרמה לו סיפוק רב: "זאת היתה הפעם הראשונה שפיקדתי על לוחמים, 56 בחורים, והבנתי את המשמעות האמיתית של להנהיג. קיבלתי חיילים שרק התגייסו, עיצבתי אותם וגידלתי אותם לסוג החיילים שאני רוצה", הוא אומר בגאווה. 'זה אשכרה להשאיר עליהם חותם".
"לא יתפסו אותי לא מוכן"
במסגרת התפקידים הפיקודיים שביצע, והיב מצא את עצמו לא פעם בסיטואציות מסובכות. למשל, הוא מונה לקצין המבצעים של החטיבה הדרומית בעזה בדיוק בתקופת ההתנתקות. "הייתי עומד מול יהודים, והם לא האמינו שאני שם כדי להגן עליהם. הסיטואציה היתה טעונה מאוד. בדיעבד, אני חושב שהצלחתי לעבור אותה בלי התנגשויות יוצאות דופן". אחרי שנה וחצי בתפקיד, יצא והיב לראשונה מחטיבת הנח"ל שבה גדל ועבר לשמש שנה וחצי כחונך במל"י. כאן התוודע לראשונה לכל היחידות שמגיעות למרכז להתאמן. בתום שנה וחצי נוספות עבר לשרת כקצין המבצעים בחטיבת יהודה.
"מצאתי את עצמי ביהודה ושומרון, מתמודד מול אוכלוסייה ערבית פנאטית ומול אוכלוסייה יהודית שנמצאת שם מתוך אמונה, ושתי האוכלוסיות שונאות זו את זו. אני חושב שדווקא שם, זה שאני ערבי היה בשבילי יתרון; הרבה פעמים הצלחתי לקרוא את המפה נכון בזכות ההבנה של המנטליות הערבית.
"יום אחד הגיעה למחסום בחורה ערבייה צעירה עם סכין וניסתה לדקור חייל. כשקראו לי לשם היא התחילה לבכות ולהראות לי את הגוף שלה, שהיה מלא סימנים כחולים. הבנתי שהיא חטפה מכות קשות בבית על רקע כבוד המשפחה, ושהיא לא באמת רצתה להרוג חייל. זאת פשוט היתה הדרך שלה לברוח מהם. היא העדיפה לשבת בכלא הישראלי מאשר לחזור הביתה ואולי למות.
"כשהבנתי את זה, למרות שממש לא תמכתי במה שהיא עשתה, ניסיתי לסייע לה. המשפחה שלה הגיעה למחסום כדי לקחת אותה, ואני ממש הגנתי עליה בגופי. ספגתי מהם מכות ויריקות. בשלב מסוים נאלצתי להקפיץ כוחות כדי לסיים את האירוע. הבחורה נעצרה בסוף, אבל אין לי ספק שההתערבות שלי הצילה אותה. זאת רק דוגמה אחת לסיטואציה שהיתה יכולה בקלות להיגמר אחרת".
כעבור שבעה חודשים יצא והיב לקורס מ"פים, שבסיומו שובץ כמ"פ בגדוד קרקל, גדוד הלוחמות הפועל בגזרת גבול מצרים. משם, הגיע לבסיס בצאלים. בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא שימש כסגן ראש ענף לחימה אורבנית, המקום שבו מכשירים את היחידות הקרביות בלחימה בשטח בנוי. "כל יחידות צה"ל בסדיר ובמילואים, כולל היחידות המובחרות, עברו תחתיי", הוא אומר בגאווה בלתי מוסתרת.
הרגשת פעם שחיילים מפקפקים בפיקוד שלך?
"אפילו לא פעם אחת. אני חושב שיש לי יכולת מנהיגות מצוינת, ואני רואה את התמונה הרחבה, דווקא בגלל המקום שממנו אני בא. תמיד נלחמתי ועבדתי קשה מאוד כדי לא לתת לאף אחד לתפוס אותי לא מוכן. לפני הרצאות בפני חיילים, הייתי יושב בבסיס ולומד כמו מטורף כל הלילה, רק לא להיתפס לא מוכן. אני חושב שהנחישות הזאת עברה גם לחיילים שלי".
לתפקיד הקמב"ץ הוא נכנס רק בשבוע שעבר. הכסא עוד לא הספיק להתחמם, אבל למתבונן מן הצד נראה שוהיב כבר יושב עליו מזמן. הוא שולט בכל שטח אש שנמצא תחת ידיו ומסביר ש"מל"י הוא אחד הבסיסים שבהם יש הכי הרבה שטחי אש. "אני אחראי על כל שטחי האש שבהם מבצעים אימונים ותרגילים בצאלים. אני צריך להיות מסונכרן עם כולם בכל רגע נתון, כדי שלא יהיה מצב ששני כוחות מתאמנים במקביל באותו שטח אש, דבר שיכול להיגמר באסון. יש כאן גם לא מעט בדואים, שנכנסים לשטחי האש כדי לאסוף תרמילים ולמכור אותם אחר כך, ואני חייב לדאוג שזה לא קורה באמצע תרגיל רטוב. זה תפקיד עם הרבה אחריות".
"עלא הוא אחד הקצינים הטובים ביותר בצה"ל", פוסק סא"ל איציק כהן, כיום מפקד בסיס האימונים החטיבתי של גבעתי, שפיקד על והיב בשלוש השנים האחרונות. "הוא הקריב הרבה מאוד כדי להיות במקום שבו הוא נמצא, חווה הרבה קשיים, ואני אסתכן ואומר שאוי לצה"ל אם לא נדע לחבק ולעטוף אותו ולהשאירו בצבא. אני עשיתי ואעשה הכל כדי להשאיר אותו במערכת. על אנשים טובים לא מוותרים בקלות. הוא קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו בתפקיד מפתח חשוב ביותר, וזה בדיוק התפקיד שממנו יוצאים לקידום. אני מאמין בו".
והיב חתום לעוד שנה של שירות קבע, שבמהלכה הוא מקווה לקבל תפקיד חדש ולהישאר בצבא. כן, הוא רוצה להגיע כמה שיותר רחוק, אבל הפחד מאכזבה מאפשר לו לחלום בכל פעם על פיסגה אחת בלבד. "אני חולם להתקדם לדרגת סא"ל ולהמשיך בתפקיד ליבה", הוא אומר. יום השחרור מלחיץ אותו: "המדים, הדרגה ותעודת הקצין שלי הם מבחינתי סוג של כרטיס VIP בחברה הישראלית, ששומר עלי. כשאפשוט את המדים ואחזור להיות אזרח רגיל, אצטרך שוב להתמודד עם זה שאני אזרח ערבי במדינת ישראל".
אתה חושב שפעם הדברים ייראו פה אחרת ולא תצטרך כרטיס VIP שיגן עליך?
"מדינת ישראל מכילה הרבה צבעים, הגוון הוא רחב. חיים כאן שני עמים, וככל שנקדים להכיר בזה, נוכל למזער נזקים. אני חושב שבעצם היותי קצין בצה"ל אני מעביר מסר חיובי לערבים שחיים פה. אני רוצה להאמין שהדרך שבה בחרתי תוכיח להם שאפשר גם אחרת. הנה, האחיין שלי והבן של בן דודי התגייסו השנה למג"ב. אני תומך בהם ועוזר להם, מתוך הניסיון שלי. זאת שליחות בעיניי. אני מקווה שבעתיד יהיו בצה"ל עוד הרבה חיילים ערבים מוסלמים, ושמעצם היותנו בני אדם, נגיע למקום של הידברות ומציאת פתרונות לחיים משותפים".