"בתוך המירוץ המטורף שלי, זה כמו שטיפה לנשמה"

מזוודה עם בגדים במשקל 18 ק"ג בדיוק, שק שינה אחד, קצת צ'ופרים וספרון קטן של בודהה, זה כל מה שריטה לקחה איתה לארמניה. אה, וגם את מיטרה היא לקחה, אחותה שגדולה ממנה בארבע שנים. "היא מעין רוח חופשית. כל חוויה שהיא חווה היא כאילו חוויה ראשונית בשבילה. היה לי ברור שהיא מאוד תיהנה ממסע פתוח כזה של נשים". כשהתקשרו לריטה (50) מ"מאגמה צ'אלנג'" והציעו לה לבוא למסע של 11 ימים צפופים עם 40 נשים שמעולם לא פגשה ושאיתן תצטרך לקום בבוקר וללכת לישון בלילה, פלוס נהיגת ג'יפים בנופים פראיים, מעברי מים ולינה תחת כיפת השמיים ללא מקלחות - היא לא התלבטה יותר מדי. "מעולם לא פרגנתי לעצמי מסע כזה. אפילו לטיול ארוך אחרי צבא לא יצאתי, תמיד הייתי רק עם העבודה. השירה וההופעות היו דבר ממלא מאוד, משהו שכל הזמן צריך לטפח אותו ולהעמיק בו, אבל כשאנשים היו מספרים לי על טיולים מיוחדים שעשו, הייתי מרגישה החמצה. אמרתי לעצמי, גם אני רוצה. אז היה לי ברור שהפעם זאת הפעם שלי".

היה לה ברור, גם משום שמדובר בארמניה, המקום הכי קרוב לאירן, ארץ הולדתה, שבה גדלה עד גיל 8. "ידעתי שזה יהיה בשבילי הדבר הכי קרוב למסע שורשים", אומרת ריטה בעיניים נוצצות. היא שיתפה את הבנות משי (20) ונועם (11) בתוכניות ("הן פרגנו לי מאוד ושמחו בשבילי"), ואז חיפשה את התאריך המתאים, שבו תוכל לפנות שבועיים מלוח הזמנים הצפוף שלה, בלי לפגוע בהופעות המתוכננות.

נסעתי לארמניה במסע של "מאגמה צ'אלנג'" שבועיים לפני ריטה. לא יכולתי שלא לתהות שם, במהלך הנסיעות הארוכות בדרכים המסולעות, בטיפוסים המפרכים על ההרים, בלילות הקרים באוהלים, בתנאים המאולתרים בשטח, כשמסביב עוד עשרות נשים - איך תסתגל היא לכל זה. איך תצלח את 11 הימים האלה, ואם תפיק מהם הנאה. ריטה לא רק צלחה, אלא גם נהנתה מכל רגע (כמעט). "לרגע לא חששתי שלא אסתדר. כל חיי אני חיה בתוך קומונה של נשים - האחיות שלי, אמא שלי, שתי הילדות שלי, הנשים שסובבות אותי. בדיעבד, המקום הזה של הרבה נשים יחד היה מחבק מאוד. האינטימיות שנוצרה כתוצאה מהאינטנסיביות הזאת הביאה הרבה סיטואציות מרגשות. אבל מבחינתי, החוויה האמיתית הייתה המפגש עם הטבע והחיבור שלי איתו. זה משהו שלא חוויתי מעולם".

הן נפגשות בנמל התעופה בן גוריון, לבושות כולן בתלבושת האחידה שסיפקה החברה: מכנסי דגמ"ח אפורים וחולצת טריקו שחורה. "כל המקצועות והתארים והמעמדות, שבדרך כלל מגדירים לנו מי עומד מולנו, נשארו בבית. היו בחבורה מנהלות ועקרות בית, סופרות והייטקיסטיות, נשים מבוגרות ונשים צעירות, ולאף אחת לא היה צל של מושג עם איזו חבילה הגיעו האחרות למסע, ואני הסתכלתי עליהן וחשבתי לעצמי, עם מי אני אסתדר ועם מי לא, מי תהיה נעימה לי ואת מי לא אוהב. לאט לאט גיליתי כמה עוצמה יש בכל אחת ואחת מהן".

שעתיים וחצי טיסה מפרידות בין תל אביב לירוואן, בירת ארמניה. ארמניה, ממדינות הקווקז, גובלת בגאורגיה, בטורקיה, באזרבייג'ן ובאירן. אוכלוסייתה מונה 3 מיליון תושבים, מחציתם בירוואן ומחציתם בכפרים ובהרים. את עצמאותה קיבלה ב?1991, עם התפרקות בריה"מ, אבל שנות השליטה הסובייטית הותירו בה חותם עמוק: מבנים רבים שנבנו בלבנים אדומות, מכוניות מתוצרת רוסית בנות 60 שממלאות את הדרכים ומונומנטים ענקיים שהוקמו כדי לפאר את האימפריה הסובייטית. כשהבנות יוצאות משדה התעופה, נויה המדריכה מקבלת את פניהן בסלסילה גדולה של משמשים ודובדבנים מקומיים. "לקחתי ביד חופן של דובדבנים, וביד האחרת חופן משמשים, ושמתי אותם בפה", אומרת ריטה, "והיה להם טעם של פעם. כמו הפירות שאכלתי בילדותי. ואז גם הבנתי שהחוויה שאנחנו הולכות לעבור היא חוויה לא עירונית ולא פלסטיקית.

"בחוץ ראינו בפעם הראשונה את הג'יפים, שילוו אותנו 11 ימים. התחלקנו לקבוצות של ארבע בכל ג'יפ, העמסנו את התיקים ויצאנו לדרך. אני הייתי בג'יפ עם מיטרה ועם שתי בנות נוספות, פאני ממצפה עדי בצפון ואתי מהיישוב צורן שבשרון, שתי נשים מקסימות באמצע שנות ה?40 לחייהן, נשואות עם ילדים, שתמיד רצו לחוות חוויה כזאת". נויה וסורין, המדריך המקומי, הובילו את השיירה אל העיירה אחווארן, מרחק כשעה נסיעה מירוואן. כאן לנה החבורה בלילה, ולמחרת יוצא המסע לדרכו.

ריטה תופסת את מקומה ליד ההגה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שאני נוהגת נהיגת שטח, ונהניתי מכל רגע! זה כמו זריקת אדרנלין: אתה ערני כל הזמן, חייב לעקוב אחרי הדרך וגם להספיק לבלוע את הנופים". הדרך עוברת בין כפרים קטנים שנראים כאילו נלקחו ממאות קודמות, הרים ירוקים מקושטים בפרחים בשלל צבעים, ומים בלי סוף. "הקרבה לאירן ניכרת בכל פינה. החל במשאיות אירניות שנוסעות על הכביש, וכלה בכפריים הארמנים ובמאכלים המסורתיים שלהם. למשל, אוכלים כאן סוג של גבינת חמאה, שהמרקם שלה מזכיר גבינת מסקרפונה. באירן קוראים לזה 'חאמה'.

"מיטרה נזכרה מייד בימים שהיתה אוכלת בבית באירן חאמה עם לחם והתחילה להעלות זיכרונות. פתאום אנחנו רואות את נויה עוצרת בצד הדרך ליד מכולת קטנה, נכנסת פנימה, ואחרי כמה דקות יוצאת עם לחם כפרי מרוח בחאמה... זאת היתה הפעם הראשונה מאז גיל 8 שאכלתי את המאכל הזה".

איך קיבלו אותך הבנות בצוות? הרי לא בכל יום ריטה נוסעת איתן שעות בג'יפ, הולכת לישון איתן וקמה איתן.

"לא הרגשתי שהיה איזשהו מחסום. אני ממש מקווה שגם הן הרגישו כך ושהיה להן נוח איתי. הדבר היחיד שביקשתי מהבנות היה שלא יצלמו אותי, כדי שאוכל להרגיש הכי חופשייה שאפשר וליהנות. יצאתי למסע הזה כאדם פרטי, כאישה שבאה לחוות מסע אתגרי עם נשים אחרות. "הפחד היחיד שלי היה שאהיה בצוות שהוא מאוד פדנטי ומסודר, כי אני ממש לא כזאת. למזלי הכל הסתדר מצוין. התברכתי בצוות לעניין, מהר מאוד כל אחת תפסה לעצמה את הנישה שבה היא חזקה יותר, וחלוקת התפקידים הייתה כמעט טבעית".

"מיטרה הייתה תמיד צריכה לשבת מלפנים, אחרת היא סבלה מבחילות. בנסיעות היא הצחיקה אותנו במשך שעות. אני הייתי חייבת להיות זאת שנוהגת ראשונה ורואה את הדרך, אחרת סבלתי מבחילות. אחר כך לא הייתה לי בעיה לשבת מאחור, אני קטנה וקומפקטית, ותמיד היה אפשר לשים מתחת לרגליים שלי עוד ציוד.

"פאני ואתי היו מדהימות. הן עזרו המון, עודדו ברגעים היותר קשים וגם עזרו פיזית, כי אני לא ג'דאית כזאת מבחינת היכולת לסחוב דברים. הן תמיד היו שם, כשהיינו צריכות להקים את האוהל או לקפל את המזרן שישנו עליו. אני חושבת שאם מיטרה ואני היינו לבד בג'יפ, כבר מזמן היינו מגיעות למדינה אחרת. שתינו קצת מעופפות. "ההחלטה לנסוע עם מיטרה הייתה ההחלטה הכי נכונה בעולם. היא אישה מיוחדת במינה, פחות שקטה ממני. היה לי מדהים לראות איך בכל יום היא נגלית לעיני הבנות במלוא הדרה, כמו תנור שמפיץ חום ואהבה ושמחת חיים אמיתית".

את הלילה הראשון עושה החבורה בכנסיית אגאפט שבצפון המדינה, מרחק 20 ק"מ מגבול גאורגיה. נופים עוצרי נשימה, קולות של פרות גועות נשמעים ממרחקים. וקר. קר מאוד. "הקמנו את האוהלים בין המצבות. באוהל שלנו היינו ארבע - פאני, אתי, מיטרה ואני. זאת הייתה הפעם הראשונה שישנתי באוהל זה שנים רבות... מרוב עייפות וקור הגעתי למצב של שחרור אמיתי, שגרם לנו לצחוק בלי מעצורים במשך כמה שעות. צחקנו כל כך הרבה, שהבנות באוהלים האחרים כבר צעקו לנו שנשתוק".

"ככל שהתקדמנו במסע הבנות כבר ידעו שבלילות שבהם ישנים באוהל - האוהל שלנו לא מפסיק לצחוק עד שהוא נרדם. אני חושבת שבחיים שלי לא צחקתי כמו שצחקתי במסע הזה. אלה היו רגעים אינטימיים, שקירבו בינינו מאוד. "לפני המסע, אנשים שאלו אותי איך אני יוצאת להרפתקה כזאת, ועוד עם 40 נשים שאני לא מכירה, בתנאי שטח. למזלי, אני לא תמיד חושבת על דברים עד הסוף. גיליתי שיש בי את הצד הצועני הזה, שהיה קצת רדום יותר מדי שנים. מתאים לי מאוד להסתובב בטבע יחפה ולחיות את החופש המוחלט הזה. חופש בעיניים, חופש בנשימה, אפילו חופש בתנועה".

"איזה כיף היה להתעורר בכל בוקר אל הטבע המדהים ואל השקט שמסביב. מיטרה היתה מעבירה לנו התעמלות בוקר, קצת יוגה, קצת ריקודי בטן. אני זוכרת שנשכבתי על המחצלת, הבנות עלו אל מגדל הפעמון של המנזר, וקולות הפעמונים הידהדו ברקע. פתאום שמתי לב שאני מסתכלת על הנופים בפה פעור, ואז הבנתי שזה המקום שאני והנשמה שלי היינו זקוקות לו יותר מהכל". מזג האוויר ההפכפך של ארמניה לא הקל עליהן. ביום השני התחיל לרדת גשם שוטף. "זה היה מטורף. נהגנו בגשם, אכלנו בגשם וישנו בגשם. אחרי יום?יומיים הקור כבר לא כל כך הפריע לי, כי הבנות המקסימות נידבו לי הרבה פרטי לבוש. אני חושבת שישנתי עם איזה 70 שכבות עלי. היה קר, היה רטוב, לא היו מקלחות, אבל איכשהו, הלב היה מאושר. בשום שלב לא חשבתי שנמאס לי, שאני רוצה לחזור הביתה, אפילו לא הספקתי להרגיש עייפה. את העייפות הרגשתי רק כשחזרתי הביתה".

בדרך להר אראגטס, ההר הגבוה בארמניה (4,095 מטרים), פוגשות הבנות יאזדים, שרועים עם עדרי הצאן והבקר שלהם. "היאזדים הם אירנים שנולדו ביאזד ועברו לארמניה. עצרנו לידם וניסינו לדבר איתם. הגברים היו בהלם: זה נדיר לראות בארמניה נשים נוהגות. בחברה שלהם הנשים נמצאות תחת מרות הגברים. זה גם נדיר לראות ג'יפים; האוכלוסייה ענייה מאוד, והמכוניות ישנות. ופתאום אנחנו צצנו להם משום מקום, בשיירה ארוכה של נשים בתוך ג'יפים מהודרים. "הנשים היאזדיות הסתכלו עלינו בתדהמה. הן נדהמו עוד יותר כשמיטרה ואני ירדנו וניסינו לדבר איתן. ניסיתי בכל כוחי לייצר דיאלוג כלשהו, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. הניבים מעיר לעיר כל כך שונים, שזה ממש כמו שתי שפות שונות. אני דוברת טהרנית, וכשאבא שלי מדבר איספהנית - כי הוא נולד באיספהן - אני בקושי מצליחה להבין אותו.

"היאזדים הזכירו לי את הכפריים הפשוטים שהייתי פוגשת בילדותי, כשהיינו מטיילים מחוץ לטהרן. הסתכלתי בערגה על השלווה שיש להם. המירוץ של החיים, שאני מכירה טוב כל כך, לא משחק אצלם תפקיד. באחד המקומות באזור דרך המשי פתאום ראיתי רועה צאן יושב על סלע באמצע שום מקום וצופה על הכבשים שלו. הסתכלתי עליו וניסיתי לנחש על מה לעזאזל הוא חושב. מה הוא מרגיש. היה בישיבה שלו משהו ממגנט, שקט נפשי של מישהו שכבר מזמן הגיע אל האור. בלי אוניברסיטה, בלי חדשות, בלי עיתונים. הוא פשוט היה באור. קינאתי בו. בשנייה שהוא קם, קפצתי על הסלע, התיישבתי בישיבה שפופה כזאת, ורק רציתי להרגיש כמוהו".

פתיתי השלג על ההר התחלפו עד מהרה בגשם זלעפות. "אנחנו נוסעות לנו ככה, בתוך מבול אדיר, ואז פתאום נפסק הגשם ומופיעה קשת ענקית. יפהפייה. ברקע נויה המדריכה מספרת את סיפור נוח והמבול. הקשבתי לסיפור שלה, והשאלה שרצה לי בראש היא למה בני האדם, עוד מימי התנ"ך, חייבים תמיד להביא על עצמם מלחמות והרג. ואז נויה דיברה על ברית הקשת בענן, על זה שאלוהים הבין שיצר האדם רע מנעוריו, ושכמו שהוא ברא בו את הטוב, הוא ברא בו גם את הרע, ולכן הוא לא יפגע שוב בארץ. בסיפור הזה, במקום הזה, היה משהו מנחם מאוד".

התחנה הבאה היא מוזיאון השואה הארמנית בירוואן. הבנות מקיימות טקס זיכרון באנדרטה, בנוכחות התקשורת המקומית. רצח העם הארמני התרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה והגיעה לשיאו בשנת 1918. הטבח כלל בין היתר צעדות מוות, הפרדה בין גברים לנשים ורציחות המוניות, ועל פי ההערכות, נרצחו בו 1.5-1.2 מיליון בני אדם. "אם הייתה נקודה במסע שרציתי אחר כך להתקפל בפינה ולמות - זאת הנקודה", אומרת ריטה, ומתקשה גם עכשיו להסתיר את הכאב העצום שהותירה בה החוויה. "המראות היו דומים למראות שצרובים לכל ישראלי בנשמה. זאת מין שותפות גורל כזאת, שאין מילים להגיד, פשוט רוצים לחבק, מתוך ההבנה של מה שהם חוו. החוויה הזאת באמצע המסע הורידה אותי לתהומות עמוקים, הייתי צריכה הרבה זמן אחר כך כדי לאסוף את עצמי. אני לא מצליחה לעכל את זה, לא בנפש, לא ברגש, לא בהיגיון ולא בנשמה. אלה הרגעים שאני מתביישת בגזע האנושי".

"אני מתקשה להבין למה ישראל מסרבת להכיר בשואת הארמנים. אנחנו משקיעים מאמצים כדי שהשואה שלנו לא תישכח, ואני חושבת שאם אנחנו דוד וגוליית, אז שנהיה דוד וגוליית עד הסוף. צריך לומר את האמת בלי לחשוש". אחרי הבירה ירוואן חוזרת השיירה אל הטבע הפראי. בלילה לנות הבנות בעיירה הרמון - סוף סוף חדרים עם מקלחת ושירותים. בבוקר זה תורו של הצוות של ריטה להיות הצוות המנהל. "נכנסתי ללחץ. אני לא טובה בניהול של אחרים ובהפקה. היינו צריכות לעבור על כל צמיגי הג'יפים של השיירה ולוודא שאין פנצ'רים, ופשוט לעזור לנויה המדריכה. קיבלנו קצת עזרה, הבנות התחשבו ועזרו לנו לעמוד בזמנים".

נקודת השיא שאליה מגיעות הבנות בתחילת היום היא ללא ספק האומגה, שנמתחת מראש שרידיו של מבצר ועד מרגלותיו, מרחק של כ?100 מטרים. "איזה אושר!" אומרת ריטה ועיניה זורחות, "אם יש משהו שתמיד רציתי זה לעוף. תמיד קינאתי בציפורים וברקדנים, שהגרביטציה שלהם הכי פחות כובלת אותם אל הקרקע. במקומות האלה האדרנלין מתעורר בי ואני נהנית מכל רגע, אין בי פחד. מרוב התלהבות, עשיתי את זה פעמיים. וניצלתי כל רגע". בירידה מהאומגה כבר עומדים באוויר ניחוחות האורז הפרסי מהבית: "מיטרה ביקשה יום לפני כן שיקנו לה את המצרכים הדרושים כדי להכין סיר גדול של אורז פרסי - צימוקים, קינמון ואטריות דקות. יצא מה זה טעים. מעולם לא דמיינתי שאשב בנוף מדהים כזה עם עוד 40 נשים ישראליות ואלמד אותן איך אוכלים אורז פרסי בידיים. תנועת הסיבוב שבה אוספים את האורז טבועה בי עוד מהבית של אמא ואבא. לאורז שאוכלים בידיים יש טעם אחר לגמרי. הבנות נהנו מאוד".

בית הקברות היהודי העתיק שנתגלה לפני שנים אחדות בדרום ארמניה, ליד הכפר ארגיס, הוא עדות כמעט יחידה לקיומה של קהילה יהודית במדינה. הסברה היא שמדובר ביהודים שברחו מפרס בסוף המאה ה?13 ותחילת המאה ה?14, לאחר שנכבשה בידי המונגולים. הם השתקעו באזור הזה, שנחשב מקום בטוח, ולבסוף נרצחו כאן בטבח. הבנות מתפזרות בין המצבות ומנכשות את העשבים, שבמשך שנים גדלו פרא. אחר כך הן מקיימות טקס קצר, ונויה קראה קדיש. ספק אם המתים כאן זכו לטקס כזה ביום קבורתם.

בהמשך היום, ריטה חשה ברע. "הרגשתי חלשה מאוד, היה לי קשה לתפקד. בערב, הרופאה של המסע, שטיפלה בי במסירות אין קץ, נתנה לי אינפוזיה. זה עזר לי להתאושש. באותו ערב גם ישנו בחדרים, ומיטרה היתה לידי כל הלילה. הבנות דאגו לי, אבל השתדלו לא להפריע ונתנו לי את הזמן שלי להתאושש". למחרת יוצאת השיירה אל עבר הגבול ונכנסת לחבל נגורנו קרבאך, מובלעת ארמנית בלב אזרבייג'ן, שהיתה מוקד לסכסוכי דמים בין הארמנים לאזרים. ב?1991 הודיע החבל על עצמאות ועל שייכות לארמניה, אבל הצלקות מהמלחמות עדיין ניכרות. בעיר הבירה סטפנקרט קשה לא להבחין בבניינים המחוררים מכדורים ובשרידי המסגדים המנופצים. אפרוריות עגומה שולטת במקום.

"נגורנו קרבאך שונה מאוד מארמניה", אומרת ריטה. "הכל קודר. האנרגיה שם שונה, וגם האנשים נראים אחרת, קשים יותר וציניים יותר". במשך כל המסע השתדלה ריטה לא לשיר. "רציתי להיות ריטה האדם, לא ריטה הזמרת", היא מספרת. אבל כשהגיעו לכנסייה בעיר שו?שי, השירה פרצה ממנה. "לזמרים יש קטע כזה עם תהודה, והתהודה שם פשוט קראה לי. הייתי עדיין חלשה, אבל לא יכולתי להתאפק, זה הרגיש לי כמו המקום הכי נכון לשיר בו אריה איטלקית. זה היה עבורי רגע קסום".

כל הבנות עמדו מסביב והקשיבו לשירה של ריטה, שהידהדה בחלל העצום של הכנסייה. למחרת הן שוב בנופים של ארמניה, שאליהם התרגלו בימים הראשונים. ליד מנזר טאטב המרהיב ביופיו, שבנוי על צוק שצופה לקניון ענקי, נוסעות הבנות ברכבל הארוך ביותר בעולם, שש דקות לכל כיוון, ושוב הן רואות את ארמניה ממעוף הציפור. "בתוך הקרונית פגשנו שלוש נשים ארמניות, שהתחילו לשיר איזה פזמון מקומי. בלי לחשוב פעמיים התחלנו לשיר כל מיני פזמונים ישראליים. הן הצטרפו אלינו ואנחנו אליהן, בלי שאף אחת הכירה את המנגינה של האחרת... ברגע קסום אחד, נוצר בינינו דיאלוג מוסיקלי שחוצה גבולות, שפה ותרבות".

ביום התשיעי של המסע, באמצע שום מקום, הן יורדות מהג'יפים ומתחילות ללכת במעלה השביל, אל המקום שהכי קרוב לאלוהים. "בדרך אנחנו רואות פתאום עצים שפיסות בד קשורות אליהם, אבל עוד לא מבינות במה מדובר. "בסוף הגענו למין מקום תפילה, שאליו באים אנשים, קורעים פיסת בד מהבגד שלהם, כותבים עליה את המשאלה שלהם וקושרים על הענפים של העצים. נויה הסבירה לנו שהעצים כאן נקראים 'עצי המשאלות'. "הייתה שם אנרגיה שמימית. נויה חילקה לכל אחת מאיתנו פיסת בד, שעליה כל אחת כתבה משאלה. רגע לפני שהתפזרנו נויה לחשה לי באוזן שהקבוצות שמגיעות במסע של 'מאגמה צ'אלנג'' בדרך כלל שרות כאן את השיר 'מחכה', שיר שאני כתבתי ועידן רייכל הלחין, ושאלה אם זה בסדר מבחינתי. מובן שהסכמתי.

"נויה שלפה את הגיטרה שליוותה אותה כל הטיול, חילקה את מילות השיר לבנות, וכולנו התחלנו לשיר:

"יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ייגע בנו, משהו יירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו
וזה יבוא, אתה תראה,
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו...

"אני תמיד מסתובבת עם מחברת, כי לפעמים השירים שאני כותבת פורצים ממני בשטף, וכך היה גם עם השיר הזה. כשכותבים ויוצרים שיר, בחיים לא יכולים לדמיין לאן הדבר הזה ילך ואיפה הוא יקבל ידיים ורגליים ויעוף. השירה של הבנות במקום השמימי הזה היתה מעל כל דבר שיכולתי בכלל להכיל ולספוג פנימה. ניסיתי לשיר ופשוט נחנקתי מבכי". את היום מסיים טיפוס מתיש אל עבר הר געש, שם מחכים להן, בתוך בקבוק, מכתבים שהשאירו עבורן בנות המסע הקודם, שאני השתתפתי בו.

"הנסיעה אל מרגלות הר הגעש היתה המחזה המרהיב ביותר שראיתי. במשך שעה נסענו בתוך מרבד עצום של פרחי בר בשלל צבעים ובשלל גדלים, זה היה כאילו למרבד הזה אין סוף ואין התחלה. אחרי הטיפוס קיבלנו מנויה את המכתבים. שני מכתבים ריגשו אותי מאוד וגרמו לי שוב לבכות. הראשון הוא של חברתי דליה מנטבר, שמלווה אותי כבר שנים, והוא מאוד ריגש אותי. מכתב שמחזיר אותך בשנייה הביתה. השני היה ממשתתפת שלא מכירה אותי, והיא כתבה לי שהיא מקווה שהעלייה למקום המרהיב הזה תגרום לי לכתוב עוד שיר".

ויהיה שיר בעקבות המסע?

"כל חוויה חזקה מובילה לכתיבה. אין לי ספק שזה עוד יקרה".

למרגלות הר הגעש מקיימות הבנות קבלת שבת אחרונה על אדמת ארמניה. "בשיחת הסיכום כל אחת מהבנות שיתפה בחוויות החזקות ואמרה מה היא הייתה משחררת מעצמה במסע ומה הייתה רוצה לקחת איתה. היו שם רגעים אינטימיים מאוד. אני אמרתי שאחד הדברים שהייתי הכי זקוקה לו זה לנשום, הדבר הכי בסיסי שאפשר, כשאני נקייה מהתנודות היום?יומיות. "המסע הזה היה בשבילי כמו שטיפה לנשמה. שטיפה אמיתית. הוא הכניס אותי לפרופורציות והזכיר לי עד כמה אנחנו קטנים בעולם מול הטבע. כשאת רואה את עצמך מול הטבע האינסופי הזה, את מבינה כמה כל הפרטים שאנחנו מייחסים להם חשיבות בחיים הם שוליים וסתמיים. "תמיד קינאתי באנשים שמסתובבים בעולם במקומות אקזוטיים. במסע הזה הבנתי שבתוך המירוץ המטורף שלי, אני חייבת להשאיר מקום ולמלא אותו בהרבה טבע. החלטתי שלפחות פעם בשנה אני אצא למסע כזה ואקח איתי את האחיות שלי".

התגעגעת הביתה?

"בכל יום דאגתי לדבר עם הבנות שלי, בייחוד עם נועם הקטנה, אבל געגועים של ממש התחלתי להרגיש ביום האחרון. הציפייה להגיע הביתה גברה כשהודיעו לנו שהטיסה מתעכבת בעשר שעות. חשבתי על נועם, כמה קשה לה שאני מאחרת. כשנחתנו בישראל, נועם ומשי קיבלו את פניי, ואז גם הבנתי שלא משנה לאן נוסעים, הדבר הכי נפלא זה לחזור הביתה".