במשחק המלוכלך של "ידיעות אחרונות" בסוגיית איראן כל האמצעים כשרים. שוחחתי עם אנשים רציניים שמבינים דבר או שניים ביחסי ישראל-ארה"ב וגם בתקשורת. הם לא מאמינים לידיעותיו של שמעון שיפר בנושא. נראה לכם שארה"ב העבירה מסר בצינורות "החשאיים ביותר" ו"הרגישים ביותר" לאיראן - ושיפר יירט אותו בדרך ופירסמו ביום שני האחרון? אם באמת מנהיגת העולם החופשי ביקשה ממשטר האייתוללות לחוס עליה ועל יעדיה האסטרטגיים במקרה של תקיפה ישראלית, כי אז העולם החופשי נמצא בצרה צרורה. אבל כל בר דעת מבין שמדובר בשטויות. ואכן, מייד לאחר הפרסום הכחיש דובר הבית הלבן את הדיווח של שיפר במלים חריפות במילים חריפות - "דיווח מוטעה וכוזב" ו"אין שום פער בין ארה"ב לישראל" בנושא זה.
מכל מקום, כדאי לשים לב כיצד הפך העיתון, שפעם היתה לו מדינה, לשלוחה של כאילו מסרים מדיניים מגורמים ליברליים בארה"ב, כדי להשחיר את ממשלת ישראל. בעניין הזה כל מטאטא יורה. אפילו פרסום בזוי של מכתב שלא ברור מי כתב אותו - למרות הכותרת "אשת טייס קרב" - המתחננת על חייה ועל חיי בעלה שלא יישלח חלילה לתקוף באיראן. מה השלב הבא במירוץ החימוש של "ידיעות" - פרסום נגדי של נשות טייסים החושבות שהאיום הקיומי של איראן גרעינית גובר על שיקולים פרטיים? היכן האחריות?
מי שנוני מוזס אינו אוהב - יקבל את שלו
באותו גיליון, מאמר קינה של נחום ברנע. ברכות ה"שנה טובה" שלו נתקלות "בבעיית אמינות קשה... העתיד לא צופן טובות... על סף תהום". כמה טיפוסי. אנשי שמאל מוכנים להאמין למנוולים ולדיקטטורים; לא כך ביחס לחברה שלהם; היא תמיד נמצאת לדעתם במסלול הידרדרות. בעיקר כשלא הם מנהלים את המדינה, וחזונותיהם המדיניים הופרכו בדם ובאש. לא קראנו התבטאויות כאלו בזמן הסכמי אוסלו, אף על פי שהעתיד צפן רעות רבות. מי יכול היה לראות מבעד לענני האופוריה, ש"ידיעות" ולווייניו העתירו עלינו את כנופיות החמושים שהוכנסו לארץ ישראל המערבית במסווה של הסכם שלום?
"המאבק המוצדק בגרעין האיראני", כדברי ברנע, הפך ל"ריב אישי בין מנהיגים ולמשבר דיפלומטי". הוא מאמין כנראה לסיפורים של שיפר. ובכל זאת, המשבר אינו נובע מעניין מהותי, אלא מועיל "לתורמים האמריקנים של נתניהו, המייחלים לנשיא רפובליקני וכמובן, לאיראן". בהינף מקלדת ייצר ברנע קורלציה ארסית בין משטר הצורר האיראני לבין נתניהו ותומכיו.
חכו, מייד תבואנה בובות הוודו שאמנון אברמוביץ', משובטו של ברנע, אוהב להציג ב"פרשנויותיו" בערוץ 2: ה-מ-ת-נ-ח-ל-י-ם. בניית ההתנחלויות, אליבא דברנע, היא הקרבת "יחסיו של נתניהו עם ממשלות זרות לטובת הימין הקיצוני, האמריקני והישראלי". ההתיישבות בארץ ישראל אינה צורך ציוני, יהודי, ביטחוני, אלא גחמה של "הימין הקיצוני". צריכים עוד ראיה למיקומו של בכיר עיתונאי "ידיעות" בסקאלה הפוליטית? רחוק ועמוק בשמאל. משם - הכל נראה קיצוני, אפילו מפלגת העבודה והעומדת בראשה, שנואת נפשו של ברנע.
אל מול המיתון העולמי, אומר ברנע, "הממשלה העדיפה לחגוג". הבה ניזכר, האם לא "ידיעות" ואתרו באינטרנט הובילו את המחאה ושיסו את המפגינים בממשלה ה"קפיטליסטית" שאינה שועה לשוועת הציבור? ואיך אפשר בלי למחזר את התעמולה השקרית: "הטייקונים שלו (של הימין) חונקים בכספם את העיתונות החופשית".
עד מתי יוסיפו להוליך בכחש את הציבור - "ידיעות אחרונות" זאת עיתונות חופשית? אפשר לכתוב שם משהו שלא ימצא חן בעיני נוני מוזס? ליד מאמרו של ברנע פירסם פרשן ערוץ 10, עמנואל רוזן, מאמר התקפה חריף נגד היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, על "רדיפה מוגזמת" של אולמרט. על הדרך, כשהוא "מכניס" למזוז ומגן על אולמרט, רוזן אינו שוכח בן יקיר נוסף של "ידיעות אחרונות", הלוא הוא חיים רמון, וקובל על שמזוז כינהו "שקרן" לפני הכרעת הדין בעניינו. לכאורה, עיתונות חופשית; אבל אלה המאמרים שנוני מוזס כנראה אוהב. אלה האנשים שנוני מוזס כנראה אוהב. ומי שנוני אינו אוהב? יקבל את שלו.