אחת החידות הטמונות בגאות הגלובלית של האנטישמיות היא נטיית קבוצות ומדינות שעברו דיכוי בעבר שלא לגמול, או לכל הפחות להכיר, בתרומות היהודיות יוצאות הדופן לתמיכה במאבקיהן למען שחרור מרדיפה, מאפליה ומפגיעה בזכויות אדם ולמען השגת עצמאות.
לדוגמה, בעוד לא היתה קבוצה אמריקנית אשר הקריבה רבות כדי לסייע לאפרו-אמריקנים להתגבר על אפליה גזעית ובמאבקם למען זכויות האזרח כפי שעשו היהודים, כיום האפרו-אמריקנים הם מהקבוצות הגזעיות או האתניות הבולטות ביותר בקידום אנטי-ישראליות ואנטישמיות. מגמה זו הומחשה בהתבטאות מעוררת הסלידה שהשמיעה לאחרונה הסופרת האפרו-אמריקנית אליס ווקר, אשר ביקשה לאסור את תרגום הרומן שלה - העוסק בגזענות - לעברית. היא האשימה את ישראל בהפעלת "גזענות" קיצונית אף יותר מזו שהופעלה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. זוהי אמירה בלתי הולמת, בייחוד בהתייחסה למדינה היהודית, המורכבת מאחת התערובות הססגוניות בעולם של קבוצות גזעיות.
הדברים תקפים גם לעוינות המרה כלפי ישראל מצידה של ממשלת דרום אפריקה הנוכחית, וזאת על אף העובדה שאפילו הארכיבישוף האנטישמי טוטו הודה כי "במאבקנו נגד האפרטהייד, תומכינו הגדולים ביותר היו היהודים... כמעט באופן אינסטינקטיבי הם הרגישו צורך לעמוד לצידם של חסרי הזכויות, אלו שקולם אינו נשמע". אך באותה הנשימה הוא חזה את מעשיה האחרונים של ממשלתו בכך שקרא לנתק כלכלי על ישראל משום שזו "דיכאה באופן חמור יותר מאשר יכלו האידיאולוגים של האפרטהייד לחלום עליו בדרום אפריקה".
"אם אין אני לי, מי לי?"
גישות דומות שולטות בקרב מנהיגי העולם השלישי. לעולם לא אשכח פגישה שהתקיימה בניו דלהי ב-1981 עם הנשיאה ההודית המנוחה אינדירה גנדי. היא התפרצה בזעם אחוז טירוף נגד "הכוח היהודי הבינלאומי", אשר לטענתה הביא את נשיא ארצות הברית להפנות עורפו להודו. בהמשך לתשובתי, היא הודתה כי אכן מרבית חבריה הקרובים ביותר של משפחתה בעודם באנגליה היו יהודים בריטים, אשר תמכו בלהט במאבקם נגד הקולוניאליזם וכן במאמציהם להשגת עצמאות.
אין-ספור יהודים באירופה ובארצות הברית הולכו שולל בשנות ה-30 של המאה ה-20. הם זנחו את היהדות והקדישו את חייהם לפולחן המטרה המשיחית הכוזבת של הקומוניזם. ואולם אותם יהודים מצאו עצמם בהמשך בתור קורבנותיהם של טיהורים ושל תהליכים משפטיים כוזבים שיזם סטלין בסוף שנות ה-30, רציחתם של הסופרים היהודים ב-1952, והשיא בעלילה נגד הרופאים במוסקבה.
גם כיום יש יהודים שמאמינים כי המסורת האוניברסלית ביהדות מחייבת אותנו להניח בצד את האינטרסים היהודיים ה"צרים" שלנו, ולהתרכז בהפיכת העולם למקום טוב יותר. אך המתיחות לכאורה שבין קיום היהודים כאומה פרטיקולרית לבין קידום ערכי מוסר אוניברסליים, מופרכת בהחלט. אברהם לא ניתץ את האלילים ומשה לא נאבק למען חירות עמו כדי להפוך לכת. הם שירתו את העם היהודי, אך במקביל סיפקו לאנושות מסרים בעלי משמעות אוניברסלית.
דוגמה לסינתזה שבין המושגים משתקפת במשפטים המצוטטים מפרקי אבות: "אם אין אני לי, מי לי" מאוזן במשפט העוקב "וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". על כן, יש הצדקה לכך שנשאב גאווה ממעשיהם של יהודים אשר תרמו ל"תיקון עולם" - תיקון העוולות שבעולם - והפכו אותו למקום טוב יותר בעבור האנושות כולה.
אל לנו לאפשר לקבוצות, אשר היפנו לנו עורף לאחר שלחמנו למענן במחיר אישי כבד, להניא אותנו מהכרה בחובתנו למעורבות אוניברסלית עם האנושות וממחויבותנו למען צדק וזכויות אדם. עם זאת בזמנים הסוערים שאנו חווים כיום, אנחנו מוכרחים להכיר בכך שהעדיפות העליונה חייבת להיות הגנה על עצמנו מפני המבקשים להשמידנו. בעת מצוקה יש הצדקה להתמקד במשפחתנו ובעמנו קודם לשיפור העולם. באמצעות הגנה ושמירה על רווחת העם והמדינה היהודית נוכל להבטיח כי היהודים ימשיכו לתרום לטובת תיקון העולם.