פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תקראו להם מסתננים

      בעת האחרונה שנאת הזרים בישראל עלתה מדרגה בדמות תקיפות אלימות כלפי מבקשי מקלט. עו"ד לאה מילר-פורשטט מציעה לחזור אחורה בדפי ההיסטוריה ולהיזכר ביחס אל היהודים בשואה

      בחודשים האחרונים חלה האצה בתהליך שהחל בישראל כבר לפני שנים – גילויי שנאת זרים וגזענות. נגע זה הביא לאחרונה למספר לא מבוטל של תקיפות אלימות כלפי מבקשי מקלט אפריקאים בישראל, ולהחרפת ההתבטאויות הגזעניות כנגדם, כגון השוואתם לסרטן. חשוב לציין גם את השימוש התכוף במונח "מסתננים" בהתייחס למבקשי המקלט מאפריקה השוהים בישראל, מונח שנטבע בראשית שנות ה-50 כדי לציין אנשי פדאיון שחדרו לישראל מירדן, אך זכה לעדנה ולחידוש בשנים האחרונות, והוא משמש כעת באופן בלעדי לתיאור מבקשי המקלט.

      מכיוון שישראל אינה בודקת בקשות למקלט של אפריקאים שהגיעו לשטחה, וזאת בניגוד לאמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן (כגון אמנת הפליטים משנת 1951 והפרוטוקול שנוסף לה משנת 1967), הרי שלכאורה אין דרך לקבוע האם המדובר במהגרי עבודה גרידא או בפליטים. חשוב לציין כי מרבית מבקשי המקלט בישראל הגיעו מסודן ומאריתריאה, וכי שיעורי ההכרה בפליטים ממדינות אלה במדינות המערב מגיעים במרבית המקרים ללמעלה מ-90%.

      מעבר להתעלמות המדינה מהאמנות עליהן היא חתומה וההידרדרות המוסרית שמחלחלת מלמעלה, אנו עדים גם לשורת הצעות חוק גזעניות, כגון הצעת חוק לאיסור הוצאת כספי מסתננים מישראל והחמרת העונשים על הלנה, סיוע והסעת מסתננים. השבוע התבשרנו על עליית מדרגה נוספת מבית מדרשו של שר הפנים אלי ישי, המבטיח לכלוא, מיד לאחר החגים, עשרות אלפי מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה ב"מתקן שהיה" שהוקם למטרה זו בנגב.

      מפגינים ניסו לתקוף זרים בתום הפגנה נגד מדיניות הממשלה בתל אביב (דרור עינב)
      היחס למבקשי המקלט מצד הרשויות, ובמיוחד מצד חברי הכנסת וחברי הממשלה, זוכה להד רחב מצד הרחוב הישראלי (צילום: דרור עינב)

      המדובר בכליאת שווא של גברים, נשים וילדים, שהפשע היחיד שביצעו הוא עבירה על חוק הכניסה לישראל. זאת בעוד ישי עצמו מתיר ייבוא של מאות עובדים זרים לישראל מדי חודש בחודשו, לרווחתם של קבלני כח האדם, המפעילים לחץ חריף על הממשלה שלא להפסיק את זרם העובדים הזרים לישראל.

      היחס למבקשי המקלט מצד הרשויות, ובמיוחד מצד חברי הכנסת וחברי הממשלה, זוכה להד רחב מצד הרחוב הישראלי, שרמת האלימות הפיזית והמילולית בו גבוהה ממילא, וזו מופנית כעת כלפי מבקשי המקלט מאפריקה, אף על פי שממשלת ישראל היא זו שלא דאגה מעולם למציאת פתרון הולם לבעיותיהם.

      התגברות האלימות על רקע היחס הגזעני מצד נציגי השלטון לא יכולה שלא להזכיר לנו תקופות אפלות בהיסטוריה של העולם בכלל, ושל העם היהודי בפרט. כזכור, החקיקה האנטי יהודית ברפובליקת ויימאר החלה בחקיקה של חוקים כלכליים נגד יהודים – חוקים שמטרתם לפגוע בפרנסתם של היהודים, הן דרך החרמת עסקים והן דרך איסור על עיסוק בתחומים מסוימים ובמשרות ציבוריות. מאוחר יותר נאסרו על יהודים הכניסה למקומות ציבוריים והשימוש בתחבורה ציבורית (בהקשר זה חשוב להזכיר את מדיניות חברת דן, שעלתה לאחרונה לדיון ציבורי ברשת האינטרנט, שלא למכור כרטיסי "רב-קו" למי שאינו אוחז בתעודת זהות כחולה), ונעשו תיקונים בחוקי האזרחות הגרמניים על מנת שלא לאפשר ליהודים להיות אזרחי גרמניה. ההמשך ידוע לכולנו. במקביל לפעולות החקיקה של השלטון, הלכה וגברה האלימות כלפי יהודים ברחוב הגרמני, כולל השחתה והצתה של דירות ובתי עסק של יהודים.

      מדינת ישראל קרובה לנקוט בפתרון הסופי

      "אסור להשוות" היא המנטרה המושמעת תדיר כאשר נושא השואה עולה בהקשר של מבקשי המקלט בישראל. אך האם ההשוואה אינה מהותה של ההיסטוריה? האין ההיסטוריה אלא תיעוד של העבר לשם הפקת לקחים לעתיד? ההיפך הוא הנכון - חובה להשוות! חובה עלינו, מי שהשואה משמשת עבורו אירוע מכונן הצרוב בזיכרון הקולקטיבי, להתייחס לשואה כאל אירוע היסטורי המחייב הפקת לקחים, שאם לא כן – מה מונע את התחוללותה של שואה נוספת, חדשה?

      אינני מבקשת לומר שמדינת ישראל קרובה לנקוט בפתרון הסופי כלפי מבקשי מקלט השוהים בשטחה, או שאנו עומדים על ספו של רצח עם. יחד עם זאת, חובה להשוות וחשוב להתריע, משום שגם האידיאולוגיה הנאצית לא נבנתה ביום אחד, ובראיה מפוכחת של הדברים – ברמה ההיסטורית וברמה המוסרית שלהם – אנו נמצאים בפני מדרון חלקלק, שכבר חלפנו מזמן על פני תחילתו. סופו של מדרון זה – מי ישורנו.

      הכותבת היא שותפה במשרד עו"ד שמילוביץ, גרינגרד, פורשטט ופעילה למען זכויות פליטים ומבקשי מקלט בישראל.