איך חיים עכשיו?

"עצוב לי", אומרת גילת קולנגי, ומבטה מופנה כמעט בלי משים אל הטלפון הסלולרי שלה, אל התמונה של איציק, שהיתה שם תמיד. "עצוב לי כי אין לי בעל, ואין לי אבא לילדה שלי, והאהבה שהכי אהבתי בעולם הלכה לי". היא בת 28, אישה צעירה עם עיניים כבויות ועם ילדה בת חמישה חודשים, שאיבדה את אבא עוד לפני שלמדה לומר אבא, ולעולם לא תכיר אותו. בחודש שעבר הם יצאו לחופשה בבורגס שבבולגריה עם החברים הטובים, אמיר ונטלי מנשה. הגברים, שניהם בני 28, נרצחו בפיגוע. הנשים שנפצעו נותרו לבדן, כל אחת עם תינוק. גילת חזרה עם נויה הקטנה להורים בפתח תקווה. נטלי עברה עם רום בן השנה לגור כמה שבועות עם ההורים בבת ים. שתיהן, שחולקות יחד שנים של חברות, הפכו בבוקר בהיר אחד, בתחילת החיים, שותפות גם לשכול.

"תראי, שתינו באותה סירה", אומרת גילת. "רק נטלי יכולה באמת להבין אותי, כי גם היא חווה את הטראומה הזאת בדיוק כמוני. כשקשה לה אני מעודדת אותה, כשקשה לי היא מעודדת אותי. אני מניחה שנישאר חברות תמיד, כי איציק ואמיר בטח מסתכלים עלינו מלמעלה ורוצים שנגדל את הילדים יחד, שניקח אותם לחוג השחייה, ושנמשיך להיות יחד, למרות כל הכאב".היא מדברת בקול רם ומבקשת גם ממני לעשות כן, כי שמיעתה נפגעה. נטלי, לעומתה, מדברת בשקט, כמעט בלחש. הדמעות זולגות מעיניה ללא הפסקה.

"אין אף אחד שיכול לגרום לי להיות מאושרת אפילו לרגע, להיות בסדר לשנייה", אומרת נטלי, "אף אחד לא ממלא את החלל. את הולכת לישון עם הכאב, ואת מתעוררת איתו, וקמה איתו כל בוקר, ואת זה אף אחד לא יכול להבין. ואני יודעת שגילת מבינה, כי היא מרגישה בדיוק אותו הדבר. היא יכולה להבין על מה אני מדברת כשאני אומרת שאני קמה בבוקר ויודעת שהוא לא פה. אבל בסופו של דבר, כל אחת מאיתנו מתמודדת עם האובדן בדרך שלה. זה לא מנחם אותי שיש עוד מישהי במצב שלי, ממש לא".

"אני יודעת שיש לצידי משפחה וחברים, שתמיד יהיו שם", ממשיכה גילת, "אני לא מתכוונת לעצור לאנשים את החיים בגללי, אבל כולם עוזרים ותומכים. אני מאוד אוהבת את המשפחה של איציק, והיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. את מעריכה דברים רק כשקורה לך משהו גדול שמפוצץ לך את החיים. רק אז את באמת מעריכה מי תמיד היה שם בשבילך. כי כשטוב אז הכל בסדר, וכשרע, לא כולם אוהבים להיות בסביבה דיכאונית, של עצב, של כאב. הילדה שלי נשארה לי, ובשבילה אני צריכה לקום על הרגליים ולשמח אותה גם כשעצוב לי. אחרי האסון צילצלה אלי סיוון גנון, שבעלה נהרג באסון הכרמל והשאיר אותה עם תינוקת בת 3 וחצי. דיברנו שעתיים בטלפון, וגם קבענו להיפגש. היא הבינה אותי. היא עברה הרבה דברים בשנה ותשעת החודשים מאז שבעלה נפטר, אז אולי קצת יותר קל לדבר עם מי שיש לו ניסיון".

ביום שני האחרון חל יום הולדתו ה?28 של אמיר. יום למחרת חל יום ההולדת הראשון של רום. נטלי, במקום לחגוג, טסה לטקס זיכרון לחללי הפיגוע בבולגריה. הנסיעה הייתה בשבילה סוג של סגירת מעגל. "אני יודעת שאין לי שם כלום, לא אותו ולא את הקבר שלו. הכל כאן. אבל זה המינימום שאפשר לעשות". אביו של איציק וגיסו החליטו ברגע האחרון לטוס לטקס. גילת החליטה לא לטוס. "מה מחכה לי שם?" היא כמעט צועקת, "לא ארון קבורה, לא איציק. נתחיל בזה שאני לא רואה את עצמי עולה על טיסה. לא רואה את עצמי עוברת בדיוטי פרי ואומרת, מה זה, הייתי פה איתו. אם היה לי בשביל מה לנסוע הייתי משלמת אלפי שקלים, אבל מה ייתן לי הטקס הזה?".

גילת ואיציק הכירו בגיל 16 בפתח תקווה, אבל רק אחרי חמש שנים הפכו לזוג. אחרי עוד ארבע שנים של חברות התחתנו. "הייתה חתונה כיפית", היא אומרת. את ירח הדבש חגגו במשך חודש בתאילנד. נטלי הכירה את אמיר לפני ארבע שנים, במפגש עם חברים משותפים. "היה לו חיוך מקסים, התאהבתי בו ממבט ראשון", היא נזכרת בחצי חיוך. "מההתחלה ראיתי שהוא ג'נטלמן, משהו מיוחד. לא כמו כולם". חצי חיוך, לא יותר. מהחיוך הגדול שלה, שניבט מהתמונות, לא נשאר הרבה. גם לא מהצחוק המתגלגל שתמיד אפיין אותה.

אחרי שנטלי ואמיר עברו לגור יחד, במרחק רחוב אחד מביתם של גילת ואיציק, הם נפגשו כולם. נטלי סיפרה שהיא עזבה את העבודה בחנות הבגדים בבת ים ומחפשת עבודה בפתח תקווה. גילת, שעבדה בסוכנות ביטוח ברמת גן, סיפרה לה שמחפשים אצלם עובדים. כך הפכו השתיים לחברות לעבודה. "הקשר מאוד התהדק", אומרת נטלי, "ביום היינו יושבות אחת ליד השנייה בעבודה, ובערב נפגשות עם הבעלים. פעם הם היו באים אלינו, ופעם אנחנו אליהם. הכרנו את כל החברים שלהם, והם את כל החברים שלנו".

אמיר ונטלי נישאו אחרי כשנה וחצי של חברות. גם הם בילו את ירח הדבש בתאילנד. זיכרונות מירח הדבש מצליחים להאיר לרגע את עיניה, לפני שהן כבות שוב. "עשינו שם שטויות, אני זוכרת שצחקתי כל הזמן. אני חולת שופינג, אז הלכנו לקניון MBK, שיש בו קומות שלמות של חנויות לנשים, והוא הלך איתי ונכנס איתי לכל חנות ושבר את הרגליים, ולא קיטר, כי הוא ידע כמה זה עושה לי טוב". נטלי מתחילה לבכות. "הוא תמיד הלך איתי לכל מה שעושה לי טוב. לא היה דבר שרציתי ולא היה לי, עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט. הוא היה מקסים, יותר מדי טוב".

כשרום נולד, אמיר היה מאושר. "הוא לא זז מהתינוקייה. כשסוף סוף חזר הביתה לישון, הוא אמר לי שהוא לא מצליח להירדם כי הוא מתרגש, ואיזה חמוד הילד. הוא היה קם בשבילו בלילות, מחתל אותו, מאכיל, מקלח, אין דבר שלא עשה בשביל רום, רק שיהיה לו טוב ושיהיה לו הכל. כל דבר חשב מה יעשה כיף לילד ולאן אפשר ללכת כדי שייהנה". חודשים ספורים אחרי שנטלי נכנסה להריון, גם גילת הרתה.

בחודש התשיעי איציק היה שם לה אוזניות על הבטן עם מוסיקה קלאסית. כשנויה נולדה בניתוח קיסרי, "הוא היה האיש הכי מאושר בעולם". "איציק תמיד היה עם חיוך על הפנים, גם כשלא היה לו טוב. תמיד דאג להראות לכולם שטוב לו. אבא מדהים, לא יכולתי לבקש יותר מזה. מהיום שנויה נולדה הייתי מפחדת לקלח אותה, אז הוא היה עושה לה כל יום מקלחת. השאיפה שלו הייתה תמיד להיות אבא. יש לי מין תחושה שהוא כאילו עשה את התיקון שלו, כמו שהדתיים אומרים. התחתן, הקים בית, הביא ילדים, והלך". היא מדברת, והדמעות זולגות על פניה היפות.

כשגילת ילדה, נטלי עוד הייתה בחופשת לידה. הן בילו יחד זמן רב, עם התינוקות. ירדו לגינה, החליפו חוויות של אמהות טרייה. בסוף השבוע שלפני הטיסה עוד הספיקו לרשום את רום ונויה לחוג לשחיית תינוקות. אחרי שסיימו בבריכה, הבנים הציעו לעשות על האש. "השעה הייתה תשע בערב, הלכנו לקנות בשר, ואחותי וגיסי הצטרפו אלינו והביאו את כבד האווז המפורסם שלהם", נזכרת גילת. "בטיסה, אמיר אמר לי שהטעם של הכבד שאחותי הביאה עדיין בפה שלו. היה כיף, היה מצחיק, הם שתו, הייתה לידינו חבורה של גברים שעשו דחקות, ואיציק לא הפסיק להצחיק אותם".

החברים אומרים שאיציק היה המצחיקן של החבורה, זה שעושה הכל בגדול. שאוהב את השואו. "תמיד היה במרכז העניינים, אי אפשר לפספס", מחייך שי פוקס, חבר ילדות. "אפילו ההלוויה שלו הייתה גדולה. הטקס שעשו כשהביאו את הארונות - ככה הוא אהב. שיראו שהוא פה. אם יש שקט, איציק לא נמצא. ועכשיו יש שקט". "איציק באמת אהב את החיים", אומרת גילת. "ניצל כל רגע. היו לו קוצים בתחת, הוא היה יושב בשבת בבית ומתכנן מה עושים בערב. שלח אותי לדבר עם כל העולם. הוא מאוד אהב לעשות מנגל. הבת שלי הספיקה בחמישה חודשים להיות בכמות של מנגלים שמבוגרים לא היו". החברים של אמיר הכינו מחזיק מפתחות עם התמונה שלו. "הוא הבן אדם הכי מיוחד שפגשתי", אומר שלומי בן עזרא (26), חבר טוב מפתח תקווה. "כל הזמן היה עוזר, לכל מי שהיה צריך. אין ספק שהוא חסר. כל החברים עוזרים לנטלי ולרום, ושאף אחד לא ישכח אותו".

על הנסיעה לבורגס החליטו הארבעה כמעט במקרה. נטלי רצתה לקחת חופשה מהעבודה, ואמיר, שעבד כעצמאי בחברה משפחתית בתחום החשמל, התאים את החופשה שלו למועדים שלה. בתחילה בכלל חשבו על אילת, אבל אז העלה אמיר את האופציה של חו"ל, "כי די, מה יש לעשות באילת? תחשבי שבאותו מחיר את יכולה להיות בחו"ל. זרמתי איתו. חיפשנו מקום שיש בו חוף, בריכה, שמש ובילויים. אמיר אהב ללכת לקזינו, לא בשביל להמר - הוא היה יכול לעמוד שעות ולהסתכל על האחרים מפסידים את החיים שלהם". התכנון היה לטוס עם זוג חברים, אלא שבסוף הזוג השני ביטל. "ופתאום גילת ואיציק גם רצו חופשה, וגם רצו אילת, ואנחנו שיבשנו את דעתם".

איציק עבד באלקטרה כיועץ התקנות. "הוא אמר לי שהוא חייב להתאוורר קצת", נזכרת גילת, "אז אמרתי לו, טוב, בוא ניסע. היינו אמורים לטוס עם חברים אחרים ולא כל כך הסתדר, ואז שמענו שאמיר ונטלי גם נוסעים לנופש. רצינו לנסוע לאילת ולקחת איתנו את נויה, ואמיר ונטלי אמרו: 'מה, בכסף שמוציאים על אילת אפשר כבר לנסוע לחו"ל...'". "זה מצחיק, אבל שום תאריך אחר לא הסתדר לאף אחד", אומרת נטלי. "או שלנו לא היה נוח, או שלאיציק לא היה חופש, או שלי לא הסתדר, או שהיו טיסות לא טובות בימים חמישי עד ראשון. רק המועדים האלה, רביעי עד שבת, הסתדרו בול. ורק הטיסה הזאת".

ביום הטיסה עוד התקשרו מחברת הנסיעות לאמיר ונטלי לשאול אם הם רוצים להחליף את שעות הטיסה ואת המלון. אמיר צלצל לאיציק, כשחיכה עם נויה שגילת תסיים פגישה. "היום אני חושבת על זה שלפחות היה לו זמן איכות איתה לפני שנהרג", אומרת גילת.

"איציק שאל אותי אם כדאי להחליף את החבילה. אמרתי לו שזה נראה לי קצת הזוי ובטח ידפקו אותנו, והחלטנו כולנו שעדיף לא לשנות". בשביל גילת ואיציק זו הייתה הפעם הראשונה שהם משאירים את נויה לבד לכמה ימים, בבית הוריה של גילת בפתח תקווה. "האמת היא שפחדתי להשאיר אותה לבד", היא אומרת פתאום. "אמרתי לאיציק שאני מפחדת שיקרה לנו משהו ולא נחזור אליה. ברגע שנחתנו בבורגס, התחלתי לבכות, אמרתי לו שאני מתגעגעת לנויה. והוא אמר: 'כל פעם שאת מתגעגעת אליה תנשקי ותחבקי אותי'. ואלה היו החיבוק והנשיקה האחרונים שנתתי לו".

לנטלי ואמיר זו הייתה הפעם השנייה שהם נוסעים מאז שבנם נולד. "כשרום היה בן כמה חודשים, השארנו אותו אצל ההורים שלי ונסענו לכמה ימים לרומניה. ידענו שאנחנו נוסעים וחוזרים. לפני שנסענו, אמיר חזר כמה פעמים לחדר כדי לחבק ולנשק אותו".

כשירדו מהמטוס, איציק צילם את הבנות מנופפות בידיהן בירידה מהמדרגות. המזוודה של גילת ואיציק הייתה בין האחרונות להגיע למסוע, והארבעה חיכו לה יחד. נציג של בית חב"ד חילק להם הזמנות ל"חפלה ים?תיכונית" שתוכננה לאותו הערב, ואיציק אמר שיהיה שווה ללכת. גילת זוכרת שמישהי אמרה: "מי שהולך למלון גלובוס, הנה אוטובוס מספר 2, תעלו".

"אני הייתי האחרונה לעלות, ואחריי איציק ואמיר. וגם המחבל. הוא עמד ממש צמוד לאיציק, עם הגב אלי. הוא הוציא לאיציק את המזוודה מתא המטען, ואז החזיר אותה. חשבנו שהוא מסדר, לא ידענו. לא הספקתי לשים את הרגל על המדרגות של האוטובוס, ואני זוכרת ששמעתי משהו, לא יודעת - אולי המחבל אמר משהו לאיציק. הסתובבתי שמאלה, ומאז אני לא זוכרת כלום". נטלי עלתה מדרגה או שתיים על האוטובוס, ואמיר ואיציק סידרו את המזוודות בתא המטען.

"הסתכלנו על האוטובוס, ראינו שהוא מלא, והם אמרו לנו, 'תעלו, תעלו'. עליתי, גילת הייתה מאחוריי, ופתאום היה פיצוץ אדיר. פתחתי את העיניים, היה ריח של משהו שרוף. עמדתי אמנם על הרגליים, אבל היו לי צפצופים באוזניים, ופשוט התחלתי לרוץ. לא הצלחתי לנשום, לא ראיתי אף אחד, התחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן. לא ידעתי מה זה פיגוע, לא ידעתי איך זה נראה ואיך זה נשמע, ולא הבנתי מה קרה. חשבתי שזה קרה רק לי. פתאום אני מסתובבת אחורה, ואני רואה שהאוטובוס נשרף ואף אחד מהם לא מאחוריי. התחלתי לרוץ בחזרה לאוטובוס, צעקתי 'איפה בעלי', והבולגרים משכו אותי אחורה. פחדו שיקרה לי משהו יותר גרוע".

בסרטון הקצר שהופץ לאחר מכן מרגעי הפיגוע אפשר לראות את גילת בשמלה כתומה, שוכבת על הרצפה, וזוג אנשים מרים אותה ונושא אותה לכיוון הטרמינל. חדי עין מזהים גם את נטלי מנסה לרוץ לכיוונה, צועקת את שמה, ואזרחים בולגרים מושכים אותה אחורה. גילת זוכרת במעורפל את נעמי וחיים אליעז, שהעבירו אותה לטרמינל. "מתברר שקמתי לבד אחרי שאיבדתי את ההכרה, וכנראה חיפשתי מישהו שיעזור לי. הם הראשונים שהתקרבו לאזור האוטובוס. הם לקחו אותי לכיוון הטרמינל, הושיבו אותי על הספסל, והתחילו לשאול אותי מה קרה לי, מה אני מרגישה. אבל לא יכולתי לדבר". חיים ונעמי לקחו את גילת לשירותים, שם היא שפכה מים על הכוויות שבידה וראתה את רגליה המלאות בדם.

"אבל כשהסתכלתי בראי חטפתי שוק. ירד לי דם מהעיניים, הן היו נפוחות, כחולות, כל הפרצוף היה נפוח. השיער היה שרוף. הבנתי שקרה משהו נורא, והם אמרו לי שהיה פיגוע. התחלתי לצעוק, 'איפה בעלי, יש לי ילדה בת ארבעה חודשים בבית'. חיים הלך פתאום, ואחר כך הבנתי שהוא עזב כדי לעזור לדניאל פחימה (שנפצע קשה מאוד; בא"א). הם היו המלאכים שלי. לא כל אדם היה מוכן להקריב את החיים שלו כדי להציל מישהו אחר". באותו זמן שהתה נטלי בטרמינל, וחיפשה את גילת ואת הבעלים. כשראתה מרחוק את השמלה הכתומה של גילת, מיהרה אליה. גילת: "שאלתי אותה, 'איפה איציק? איפה אמיר?' אבל היא לא ידעה לענות לי. ידעתי מיד שמשהו לא בסדר. אמרתי לעצמי, אם איציק חי, ולא משנה באיזה מצב הוא, הוא כבר היה דואג לחפש אותי. אם הוא לא עשה את זה, משהו לא בסדר פה".

נטלי וגילת הפצועות הועלו על האמבולנס יחד, ופונו לבית החולים בבורגס. גילת איבדה שוב את ההכרה והתעוררה בבית החולים. שוב שאלה את נטלי מה קרה. "נטלי אמרה לי שהיה פיגוע, אבל לא האמנתי לה. חשבתי שאני באיזה חלום, ושיעירו אותי כבר. לקחו את נטלי לעשות צילום, ואני רק זוכרת שהתחננתי לכל אחות ורופא שייתנו לי לעשות שיחת טלפון, אמרתי שיש לי ילדה קטנה בבית ואני לא מוצאת את בעלי, ושיעזרו לי לפחות להתקשר הביתה. אבל אף אחד לא נתן לי להתקשר".

גילת, שמצבה היה קשה יותר, הורדמה והונשמה, והועברה לבית החולים בסופיה. נטלי נשארה בבית החולים בבורגס, וחיכתה. היא הייתה אופטימית יותר. "אמרתי לעצמי, הנה, תכף גם הוא מגיע...". נטלי עוצרת לרגע את שטף הדיבור, ופתאום היא עוברת לגוף שני. אולי מנסה להתרחק מהשעות הנוראות ההן. "כולם נפגשים, כל המשפחות מתאחדות, ואת מחכה שגם הוא יבוא, וזה לא קורה. ועוברת עוד שעה ועוד שעה, ואת שואלת מה קורה, ומגיעים מבית חב"ד והם אומרים שאין להם מושג. בלב את מבינה שמשהו לא בסדר, אבל אין לך כוחות להבין את זה באמת. זה הכי לא מתאים לו לא להגיד לי שהוא בסדר. הוא היה הופך את העולם. אז את אומרת לעצמך אולי הוא מורדם ואולי בחדר ניתוח, את לא יודעת. בלב את כבר מתחילה להבין, אבל לא יכולה להאמין, לא מוכנה לשמוע. את יושבת כל הלילה ומחכה לדעת מה קורה. מרגישה חסרת אונים".

"אומרים לי שלא יודעים מה עם גילת, אבל למזלי אני יודעת שהיא בחיים. אחת האחיות נתנה לי להתקשר להורים שלי. הם ידעו שהיה פיגוע, ואני דאגתי לרום, ופשוט אמרתי שהכל בסדר, לא הייתי מוכנה להגיד משהו אחר. לא עצמתי עין כל הלילה, רק חיכיתי, ובראש עוברות לי מחשבות מה איתו ומה קרה לו. התפללתי לראות אותו בכיסא גלגלים, אפילו משותק, רק שיהיה פה, לא אכפת לי באיזה מצב, אני אקבל אותו בכל מצב, רק לראות אותו". שי פוקס היה הראשון שהגיע לבית הוריו של איציק. "מהרגע ששמעו על הפיגוע, אבא שלו ישב במרפסת וחיכה שיבשרו לו את הבשורה".

האחים של גילת, מוטי לוי ולילך שמש, מספרים שמרגע ששמעו שהיה פיגוע התחילו להתקשר למשרד החוץ, ולא קיבלו מענה. "כל הלילה לא ידענו מה קורה, ואף אחד לא היה יכול לדבר איתנו", מספרת לילך. "כל הזמן אמרו, 'תתקשרו עוד מעט'. הבנו שמשהו לא בסדר, כי לא שמענו מהם. רק בארבע בבוקר, כשהתקשרנו שוב, אמרו לנו שגילת במצב קשה, מורדמת ומונשמת. אמרו לי שכדאי לי לעלות על טיסה. כששאלתי איך אני מגיעה לשם, אמרו לי להתקשר בבוקר לסוכן נסיעות. מי היה יכול לחכות לבוקר, כשאומרים לי שאחותי במצב קשה ואני לא יודעת מה קורה? איך לא ארגנו טיסות למשפחות הפצועים?" רק אחרי שבני משפחתה של גילת הצליחו לארגן טיסה לבולגריה, התקבלה הודעה שהפצועים יוטסו בתוך שעות לישראל.

בני המשפחות מבקרים את הדרך שבה הודיעו להם על מותם של איציק ואמיר. אחיה של גילת מספרים כי "לבית של איציק הגיע שוטר אחד, לבד. כולם כבר ידעו, השבעה כבר התחילה למעשה מהבוקר. אבל מה זה? ככה מודיעים?". נטלי אומרת שהיא יכולה להבין למה במשרד החוץ לא מסרו פרטים בטלפון, "אבל לבית הוריו של אמיר, יהודית ויצחק מנשה, הגיע שוטר אחד, לקחת דגימת רוק. בלי עובד סוציאלי, בלי מד"א, ואלה אנשים מבוגרים, שאם חלילה היה קורה להם משהו באותו רגע, לא היה מי שיטפל בהם".

גילת ונטלי חזרו לארץ ללא הבעלים, ובלי שיידעו מה עלה בגורלם. נטלי אושפזה באיכילוב, וגילת בבילינסון. רק ביום שישי בבוקר הגיעה הבשורה. "פתאום בא עובד סוציאלי ומודיע לי שאמיר נפצע קשה ולא החזיק מעמד", אומרת נטלי בקול חנוק. "היו לידי כמה חברים ובני משפחה. אני זוכרת שצרחתי, לא הייתי מוכנה לשמוע את זה. ישר שאלתי מתי ההלוויה. פחדתי שלא ייתנו לי ללכת, כי אני מאושפזת. בסוף הגעתי לשם בכיסא גלגלים. רום היה אצל חברים ושכנים, ואני הייתי בהלוויה".

גילת התעוררה וראתה את השמיכה עם הסמל של בילינסון, "ורק אז ידעתי שאני בסדר ושאני בארץ. אני זוכרת שכשהתעוררתי, אמרתי 'איציק מת, אני יודעת, תגידו לי את זה'. אני לא זוכרת מה היה, ומה אמרו לי, רק שמעתי אחר כך שהעובדת הסוציאלית לקחה את אבא שלי ואמרה לו שהוא צריך להגיד לי שבעלי נפצע קשה ולא שרד. לא הייתי צריכה שיגידו לי את זה". גילת לא השתתפה בהלוויה של איציק, בגלל מצבה הרפואי. גם במהלך השבעה הייתה עדיין מאושפזת. אחיו של איציק, דודי, הגיע לבקר אותה עם החבר הטוב שי. אחרי שהתאוששה קצת הביאו אליה את נויה. "היא ישבה עלי בכיסא הגלגלים, נרדמה עלי, האכלתי אותה בהמון אהבה. אבל רואים שהיא מתגעגעת לאיציק. איציק היה כל הזמן מחבק אותה ומנשק אותה".

גילת שוחררה מבית החולים אחרי 11 ימים. "תחשבי, לא חוויתי שום דבר בעצם, לא הלוויה, לא שבעה", היא אומרת. "שי לקח אותי לקבר אחרי שהשתחררתי מבית החולים, אבל מה היה שם? חול. לא האמנתי שאני מדברת שם על איציק. רק בגילוי המצבה ב?30 הרגשתי שזה כמו הלוויה בשבילי". רק אחרי שגילת שוחררה מבית החולים, באה נטלי לבקר אותה בפתח תקווה. "יצא לנו לדבר בטלפון ברפרוף כשהייתי מאושפזת, אבל לא יותר מדי, כי היו לידי הרבה מאוד חברים ואנשים ולא הייתה לי הרבה סבלנות לעצמי", מספרת גילת. "אז כשראינו אחת את השנייה בפעם הראשונה זה היה קשה, והתפרקנו. ישבנו יחד והתחבקנו ובכינו שעות".

"היה שם הרבה עצב, מהול בקצת שמחה", אומרת נטלי וקולה נחלש. "יש בינינו שותפות שאף אחד לא יכול להבין, לא חברים, לא אף אחד. דיברנו הרבה על הלבד. איך נסתדר עכשיו בלעדיו. איזו משמעות יש לחיים בלעדיו. הרי שתינו מרגישות שאין אף אחד שיכול למלא את החלל שלו. אף אחד שיכול למלא את האור שהיה נותן כשנכנס, ואת הביטחון שהייתי מרגישה איתו. לא קיים הבן אדם הזה. כלום כבר לא מנחם". גילת: "אין מה לעשות. מכאן צריך להמשיך. אני כל הזמן אומרת לעצמי את המשפט הזה. מכאן אני צריכה להמשיך. אני לא רוצה להגיד שאין יותר גרוע מזה, כי יש, תמיד יכול להיות יותר גרוע, אבל זה הגרוע שלי, ומכאן צריך להסתכל רק למעלה, לא למטה. אני רוצה להגיד תודה ענקית לאנשים מ?669 שהביאו אותי לארץ, ולאחראית על האוכל בבילינסון, שרק בזכות זה שהכינה לי אוכל טרי הכוויות שלי החלימו". "אני חושבת שיותר גרוע ממה שעברתי לא יכול להיות", אומרת נטלי. "אם יש עוד משהו אחד שאני יכולה להנציח אותו דרכו, או לגרום לו לגאווה, אני אעשה הכל".

נטלי עובדת בחברת הביטוח מגדל, במחלקת תביעות חיים. "בחיים לא חשבתי שאני אסתכל על תעודת הפטירה של בעלי", היא בוכה. "עוברות לידי 30 אלף תעודות פטירה של אנשים אחרים, ולא חשבתי שאתעסק עם תעודת הפטירה של אמיר. לא עכשיו, לא ככה". היא מקווה לחזור לעבודה בשבועות הקרובים. עוצמת לרגע את עיניה הגדולות וחושבת על רום, איך הוא מנסה להתרומם בכוחות עצמו, והמחשבה הזאת מצחיקה אותה. "יש לי פשוט שכפול של אמיר, זה המזל שלי. הם דומים בכל - באופי, בחיוך, בטוב הלב. אני מסתכלת עליו ואני מאושרת, אבל אני לא יכולה ליהנות ממנו במאה אחוז כי אמיר לא פה לחלוק איתי, וברגעים כאלה לא בא לך שיהיה אף אחד מסביבך".

גילת אומרת שהיא מתחזקת בעיקר בשביל נויה. "היא נותנת לי את הכוח. היא קמה עם חיוך בבוקר, וזה ממיס אותי. אני לא צריכה להסביר לך מה זה להיות אמא, וזה עצוב לי שאיציק לא יהיה בכל הסיטואציות: כשהיא תלך בפעם הראשונה, תשב בפעם הראשונה, תחגוג יום הולדת בגיל שנה כמו שהוא תמיד רצה. "אני מנסה להעיף הצידה את כל הרגשות והמחשבות והכאב והצער ולהגיד, או.קיי, מפה החיים מתחילים ויש לך ילדה ואת צריכה לקום על הרגליים. וילד מרגיש, כשלאמא לא טוב אז גם לילד לא טוב. הייתי 11 יום בבית חולים, וכשחזרתי, הילדה לא הייתה היא. היא נדנדה כל הזמן, רצתה את אמא ואת אבא. יותר מדי זמן לא היה לה את אמא או את אבא. אנחנו פחדנו לעזוב אותה לארבעה ימים, ובסוף איציק עזב אותה לכל החיים".

גילת אומרת שכשאח של איציק, דודי, שגדול ממנו בשש שנים ומאוד דומה לו, מרים את נויה, הילדה מרגישה כאילו הוא אבא שלה. "אנחנו גם אומרים לו לנשק ולחבק אותה כמו איציק, כדי שתרגיש את החום. היא מחפשת דמות של אבא. היום אמא שלו הסתכלה עליה ואמרה שהיא ממש איציק בקטן, עם העיניים הכהות והשיער". גילת ובני משפחתה זועמים על הרשויות, "שלא באו לנחם ולא התייחסו. אפילו על הטקס שנערך עם הגעת הארונות לנתב"ג דודי שמע מהתקשורת". גילת קיבלה מכתב מנשיא המדינה שמעון פרס, שהשתתף בצערה. "השר עוזי לנדאו הגיע לבקר, ואמר שבא על דעת עצמו. את זר ממשלת ישראל הביא ראש העירייה שלנו, עם זר מהעירייה. מי שנתן המון זה חברת אלקטרה, שם איציק עבד".

שתיהן מנסות עדיין להחלים מהפציעה. לשתיהן נגרמו קרעים בעור התוף בשתי האוזניים וכוויות ביד שמאל ("כי שתינו היינו באותו צד של המחבל"), ורסיסים חדרו לרגליהן. נטלי סובלת גם מבעיה ברצועת הברך, ולפגישתנו היא מגיעה חבושה בתחבושת מיוחדת, עד שיוחלט על המשך הטיפול. גילת נפגעה גם בעיניה, ולכן גם מתקשה למקד את המבט. היום נטלי כבר כמעט לא נוגעת בכוויות. שוכחת מהכאב הפיזי, מתרכזת בדברים אחרים. "פיזית אני מרגישה בסדר, נפשית זה כבר משהו אחר", היא עונה כששואלים לשלומה.

על צווארה שרשרת מוזהבת עם שמה באנגלית. על אוזן שמאל עגיל קטן עם השם רום. את אמיר היא תנציח בכל מיני דרכים אחרות, אחת מהן כבר מחכה בבית. "פיתחתי תמונה גדולה שלו, לבד, שתהיה תלויה בבית. אחרי שהסתיימה השבעה אצל ההורים של אמיר, עליתי לבית לקחת כמה דברים. מצד אחד היה מאוד קשה, אבל מצד שני זה ממלא, כי אני מרגישה שהוא כאן. כל הדברים שלו, הבגדים שלו, הכל גורם לחשוב שהוא עדיין חי". בימים הקרובים תחזור הביתה. "אני צריכה לחזור. העבודה שלי קרובה לבית, ורום אמור להתחיל ללכת לגן ב?1 בספטמבר".

מאז הפיגוע נטלי כבר ביקרה בבית שלהם כמה פעמים, אפילו הביאה את רום, "שהכיר כל פינה וזחל לכל המקומות שהוא מכיר". הכל נותר אותו הדבר, כמו שעזבו אותו רגע לפני שהחיים השתנו לתמיד. גילת מקווה שבתוך חודשיים תוכל לחזור לישון בבית שהיה פעם שלה ושל איציק ושל נויה, ועכשיו יהיה רק שלה ושל נויה. "אני עדיין אצל ההורים, משתקמת, מנסה לתת לנפש להחלים קצת. כמה שאני אוהבת את הבית שלי ושל איציק, הפחד הכי גדול שלי זה לישון לבד, להיות לבד בבית שלי. תמיד היה לי פחד מפורצים ומגנבים, אבל עם איציק הרגשתי בטוחה. את יודעת, כשאת עם מישהו יש לך את הביטחון הזה. כשזה נעלם פתאום, זה עוד יותר מגביר את הפחד. נויה קטנה, זה לא ילד שמדבר ומבין, ואת מרגישה לידו שיש מישהו ששומר עלייך. אז חברה שלי תעבור לגור איתי יחד, היא הקציבה לי שנה".

שתיהן מצאו את עצמן במצבים שבהן שכחו לרגע. התנהגו כאילו הכל כרגיל, כאילו אמיר ואיציק ייכנסו עוד רגע בדלת. כשנטלי הלכה לקניון ורצתה לקנות לרום ג'ינס ליום ההולדת, היא הוציאה את הטלפון הסלולרי, צילמה את המכנסיים והתכוונה לשלוח את התמונה לאמיר, כפי שנהגה לעשות מאז שרום נולד. "להראות לו מה אני קונה לבן שלנו", היא צוחקת. "אבל רגע לפני ששלחתי את ההודעה, החברה שהייתה איתי שאלה אותי למה אני מצלמת. ואז קלטתי שאין לי למי לשלוח". גילת: "בשבוע שעבר פגשתי את אמא של איציק. אמרתי לה, 'שיהיה בריא איציק, מאז שהוא נפטר, אמא שלי מורידה בכמויות האוכל בימי שישי'. כי הוא היה אוכל הרבה אצל אמא שלי, את מבינה? ואני עוד אומרת שיהיה בריא... אז אמא שלו עונה לי: 'גילת, איזה שיהיה בריא?'. "זה לא נתפס, ונראה לי שזה גם לא ייתפס. גם כשאנחנו יושבות עכשיו אני חושבת שכל שנייה הוא הולך להיכנס, לדפוק בדלת, כאילו יצא סתם ותכף הוא חוזר".