במשחקים הפראלימפיים בסידני 2000, בטורניר הכדורסל לבעלי פיגור שכלי, זכתה בצורה מרשימה נבחרת ספרד. זמן קצר לאחר המשחקים, חשף קרלוס ריבאגורדה, חבר בנבחרת הספרדית ההיא ועיתונאי שהושתל בה, את האמת בכתבה. ובכן, רובם הגדול של שחקני נבחרת ספרד (עשרה שחקנים מתוך 12) לא היו מפגרים כלל, אלא אנשים בריאים לחלוטין שרצו לחוש את הטעם של תהילה ספורטיבית. ריבאגורדה סיפר כיצד רובם כלל לא עברו מבדקים בריאותיים ומבחני איי.קיו. נדרשים.
אחרי חקירה קצרה של הוועד הפראלימפי הבינלאומי, הוחלט לנשל את ספרד ממדליית הזהב בכדורסל, וכל המדליות נלקחו משחקניה. מעתה, בכל פעם שאתם חושבים על התעללות בחסרי ישע, זכרו מה עשו הספרדים כשרימו והשפילו ספורטאים עם פיגור שכלי. יש יותר נמוך מזה?
שלשום נפתחו המשחקים הפראלימפיים - האולימפיאדה לבעלי מוגבלויות - ה?16 בהיסטוריה בלונדון, בהשתתפות מספר שיא של 4,300 ספורטאים מ?166 מדינות. זו ההמחשה הטובה והזכה ביותר לניצחון רוח האדם באמצעות הספורט. אנשים עם נכויות ועם פגיעות, לעיתים הקשות ביותר שאפשר להעלות על הדמיון, לא מוותרים לעצמם ועושים הכל כדי להצטיין, לזכות במדליות וכך להתגבר על המכשולים - הפיזיים והמנטליים. מצד שני, כבר הבנתם, יש כאן פתח נרחב לרמאים. והפירצה קוראת לרמאי. הנה, רק לפני עשרה ימים הודיעה הסוכנות הבינלאומית למלחמה בסמים כי רוכבת אופני היד האיטלקייה מוניקה באשיו, נתפסה על שימוש בחומר ממריץ אסור.
החומר הזה לא נכנס לגופה במקרה: בהיותה סובלת מנכות, באשיו נטלה תרופות שאחת מהן הכילה את החומר האסור. כשספורטאי בריא נתפס משתמש בסמים הוא מושעה אוטומטית לשנתיים בפעם הראשונה, ובפעם השנייה לצמיתות. במקרה של באשיו, בשל הרגישות, היא קיבלה עונש קל יחסית והושעתה לשלושה חודשים בלבד.
מובן שחלק ניכר מהספורטאים במשחקים הפראלימפיים נוטלים תרופות על בסיס קבוע שעלולות להכיל חומרים אסורים. ולכן, כל התחום הזה הוא עדין. במקצועות השחייה והאתלטיקה, למשל, מחלקים את הספורטאים לקטגוריות שונות לפי דרגת נכות, כך שמוענקות פי 8 מדליות זהב מבתחרויות האתלטיקה באולימפיאדה הרגילה.
כל נושא החומרים האסורים מקבל תפנית כשמדובר על בעלי מוגבלויות. קחו למשל נושא שנקרא Boosting (המרצה), שעומד במרכז הבדיקות של מעבדות הסמים. בעלי מוגבלויות מסוימים, למשל נושאי פגיעות בעמוד השדרה, נוטים לסבול מלחץ דם נמוך - מה שמקשה על ספורטאים ומוביל לתוצאות חלשות יותר.
"זה חלק מהמשחק"
כתוצאה מכך ייתכן, כפי שקרה בעבר, כי ספורטאים יעשו במכוון משהו מלאכותי שיגרום ללחץ דם מואץ אצלם. ה"משהו המלאכותי" הזה כולל שבירת איברים בכוונה ופגיעה עצמית טראומטית אחרת שמכניסה את מערכת העצבים להלם, מעלה לחץ דם ועוזרת לספורטאי לשפר את הישגיו, לפי מחקרים, ב-10%. יש רק בעיה קטנה אחת: מדובר ברמאות, ויתרה מכך - זה צעד שעלול לגרום לסיבוכים רפואיים כגון שבץ, ואף לגרום למוות.
ה?Boosting נאסר ב?1994, אחרי שספורטאים פראלימפיים רבים הודו שמדובר בתופעה רווחת ומסוכנת, אבל זו לא הפסיקה. למעשה, במשחקים הפראלימפיים האחרונים בבייג'ין 2008 הודו כ?20 בעלי פגיעה בעמוד השדרה שהשתמשו ב?Boosting והרוב הודו שהם מכירים את התופעה. יש אף ספורטאים שטוענים כי "זה חלק מהמשחק".
עכשיו תחשבו אם לפני השתתפותו במשחקים, ספורטאי באמת נפגע. איך יידעו להבחין אם הוא רמאי או לא? האם "סימום" יכול להיות עניין של כוונה בלבד? ועד כמה מותר לעקוב אחר ספורטאי כדי לדעת שהוא לא פגע בעצמו בכוונה כדי להרוויח מכך? אחת ההצעות לפתרון הבעיה היא לסווג ספורטאים פגועי עמוד שדרה לפי מידת לחץ הדם שלהם, אך נדמה שיוקרת ענפים מסוימים עלולה להיפגע עקב עודף קטגוריות גם כך.
לפי גארת' דיוויד, עיתונאי מה"טלגרף" הבריטי, ספורטאים לא מעטים כופפו את החוקים והתקנות, וכדי להגדיל את סיכוייהם להתחרות על מדליות, דאגו לסווג עצמם לקטגוריות נכות יותר קשות ומחמירות, זאת אף שבמקרים רבים יכולותיהם הפיזיות אינן מצדיקות השתתפות בקטגוריות נמוכות כל כך. כתוצאה מכך מארגני המשחקים הפראלימפיים הודיעו שישימו דגש על הנושא ושהליכי המיון יהיו קפדניים מתמיד.
בבייג'ין 2008 היו דיונים בנוגע ל?700 ספורטאים מתוך ה?4,000 שהשתתפו במשחקים - לאיזו קטגוריה לסווגם. לעיתים זה הגיע למצב של ויכוחים לא נעימים בנוגע לנכות המשתתפים. בשורה התחתונה כ?90% מהספורטאים שעמדו לדיון נאלצו להתחרות בקטגוריות נכות "קלות" יותר (משמע קשות יותר לתחרות). 12 ספורטאים אף נמצאו בלתי כשירים להתחרות כלל כמוגבלים ונשארו מחוץ למשחקים הפראלימפיים.
פיטר ואן דן פליט, האחראי הרפואי הראשי לסיווג ספורטאים לקטגוריות מטעם הארגון הפראלימפי הבינלאומי, הודה שיש ניסיונות רבים של ספורטאים להיכנס לקטגוריות נכות שיגדילו את סיכוייהם לזכות בזהב. "הספורטאים האלה לא שונים מיוסיין בולט או מרוג'ר פדרר, הם רוצים להיות אלופים", הוא הסביר. לא פחות מ?80% פועלים בלונדון כדי למקם כל ספורטאי בקטגוריה ההולמת את יכולותיו.
לסיכום, רמאים יש בכל מקום, אבל כשמדברים על ספורטאים עם מוגבלויות, העניין מורכב יותר ורגיש יותר. זה המקום להזכיר שבעוד ספורטאים בריאים גדולים מדברים על ההקרבה שלהם בדרך להצלחות, על הכאב ועל המאמץ שהם השקיעו בשביל להגיע לפודיום, הם אולי כאין וכאפס לעומת חלק מהספורטאים הפראלימפיים הגדולים.