חשאי בחמישי: האיום מעל מורשת אבי האיור הישראלי

אין בסיפור הזה רעים וטובים. לא ניתן למצוא בו אשמים. זהו סיפור פשוט ומרגש על ניצול שואה, שעבד בחשאי כזייפן מסמכים של המודיעין הישראלי ועל הניסיון של בנותיו להציל את מורשתו ואת המוזיאון שהקימו לכבודו. זהו סיפורו של יוסף באו והמוזיאון הצנוע ברחוב ברדיצ'בסקי 9 במרכז תל אביב, שסכנת סגירה מרחפת על ראשו. באו שהיה מהאבות המייסדים של אמנות הגרפיקה והאנימציה בישראל, עצב כרזות לסרטים ישראלים כמו "הם היו עשרה" ,"שלושה ימים וילד" "סלאח שבתי", "חגיגה לעיניים", "לופו בניו יורק" ועוד, שהם נכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית. הוא נמנה עם מייסדי איגוד הבמאים בישראל והיה המאייר של "צפור הנפש" עיתון הסאטירה השנון שבו כתבו בין השאר דן בן אמוץ, עמוס קינן ואחרים.

במקביל לעבודתו האזרחית הוא היה איש היחידה הסודית 432 של מחלקת המודיעין, לימים אגף המודיעין (אמ"ן) של צה"ל, שידועה גם בשם "היחידה הטכנולוגית". אף שהיא חיה בצל התהילה של יחידת ההאזנה 8200 היא אינה נופלת ממנה בחשיבותה ובתרומתה למודיעין הישראלי. זו היחידה שמתכננת, מפתחת ומייצרת את מרבית ה"צעצועים", שקהילת המודיעין של ישראל, לרבות שב"כ והמוסד, משתמשת בהם במבצעיה. כל ה"גדג'טים" שרואים בסרטי ג'יימס בונד, כל מה שאפשר למצוא בחנויות לציוד ריגול - תיעוד (לרוב מזויף – י.מ.), מכשירי האזנה, מצלמות ועוד – וכל מה שאין אנו יכולים אפילו להעלות על דעתנו, הם כאין וכאפס לעומת מה שמפתחים ביחידה, שבאו היה מראשוניה.

יוסף באו נולד בפולין ב-1920 ולמד אמנות באוניברסיטה של קרקוב. באחד הקורסים הוא שמע את המרצה אומר כי הוא נאלץ ללמד אותם גם "תחום לא חשוב" – קליגרפיה של אותיות גותיות. באו דווקא התלהב מהשיעור ו"התאהב באותיות", כהגדרתה של בתו, צלילה באו. האותיות גם היו אלה שהצילו את חייו. זמן מה לאחר שהגרמנים כבשו את פולין בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, הועברו יוסף באו ומשפחתו לגטו קרקוב. בכניסה לדירה הוא תלה שלט באותיות גותיות "יוסף באו – גרפיקאי". אמו שאלה אותו: "מדוע תלית את השלט"? והוא השיב: "אני לא יודע, אולי זה יעזור". וזה אכן עזר.

אחד ממפקדי הגטו נתקל בשלט, ופנה ליוסף באו: "אנו זקוקים לאחד כמוך", אמר לו. עוד קודם לכן, כשעברו לגטו, הכין לעצמו באו שולחן עבודה ותיק שבו התקין תחתית כפולה שבה הסתיר מסמכים ותמונות של משפחתו. את התיק והשולחן לקח עמו לכל מקום ושני החפצים שרדו כמוהו את השואה והגיעו עמו לישראל. באו הועסק על ידי הגרמנים והיודנראט (המועצה היהודית שניהלה את הגטו) בעבודות שרטוט וגרפיקה, וזייף בסתר מסמכים ותעודות עבור המחתרת. התעודות המזויפות נמכרו, ובכסף שהתקבל תמורתן מימנה המחתרת את פעולותיה. באחת מהן - הטמנת פצצה בבית קפה בקרקוב, שבו נהגו לשבת קצינים נאצים- השתתף באו עצמו.

מגטו קרקוב עבר יוסף באו למחנה הריכוז פלאשוב הסמוך, כשגם בו המשיך להיות מועסק בעבודות גרפיקה, כשבין השאר שרטט עבור הנאצים את מפת המחנה. שם גם הכיר את רבקה טננבאום, אשתו לעתיד, שסיפור אהבתם ראוי לסרט. ואכן, הבמאי ההוליוודי סטיבן שפילברג הכניס את סיפורם בסצנה בסרטו "רשימת שינדלר". רבקה, שהוריה חלמו לפני המלחמה שתלמד רפואה, הייתה קוסמטיקאית, שבין השאר טיפלה ברגליהם של מפקדי המחנה הנאצים. אהבתו של יוסף לרבקה הייתה כה עזה עד שהסתנן למחנה הנשים, נפגש עם רבקה ונשא אותה בסתר לאישה. אם היה נתפס - אחת דינו: מיתה.

רבקה הוכנסה לרשימת העובדים של התעשיין הצ'כי-גרמני שינדלר, שהיה בעליו של מפעל בקרקוב ובצ'כוסלובקיה, ופינתה את מקומה לבעלה בפעולה שהצילה את חייו. יוסף באו נשלח למפעל לייצור תחמושת של שינדלר בברליניץ בצ'כוסלובקיה, שם סייע לשינדלר לפברק בשלהי המלחמה מברק שאיפשר את הצלתם של העובדים במחנה. אף שנשלחה לאושוויץ, הצליחה גם רבקה לשרוד את השואה. השניים, כל אחד בנפרד, נהלו בתקופת השואה יומנים, שאותם הצליחו לשמר. יומנה של רבקה אמור לצאת בקרוב לאור בספר.

בדרך לא דרך הצליחו בני הזוג למצוא לאחר המלחמה אחד את השנייה והתאחדו מחדש. הם שבו לפולין, גלו גם שמרבית בני המשפחה הושמדו בשואה ובנו לעצמם חיים חדשים .בפולין נולדה בתם הבכורה הדסה. יוסף באו עבד כגרפיקאי ומאייר בעיתונים פולניים. ב-1950 הם עלו לישראל כאן נולדה בתם צלילה. יוסף באו פתח סטודיו לגרפיקה ברחוב ברדיצ'בסקי וראה ברכה בעמלו.

גייסים של אמ"ן ששיוועו לזייפנים מיומנים פנו אליו והציעו לו להצטרף ליחידה הסודית 432. הוא נענה ברצון ויחד עם דני וייס - ששהה בארגנטינה במבצע לכידתו של אדולף אייכמן - נחשבו לאבני הפינה ביחידה. "בשנות החמישים היו מעט אנשים שידעו לצייר תעודות", סיפר רפי איתן ממפקדי יחידת המבצעים שהיתה אז משותפת לשב"כ ולמוסד. "אני אומר במיוחד ידעו לצייר ולא לזייף כי זה היה כמו מעשה אמנות" הדגיש איתן, בעצמו פסל חובב "היכולת של יוסף ודני לעבוד ביד בלי מכונות, להדפיס ולהכין תעודה, לכרוך אותה היתה בלתי רגילה". ותיק אחר ביחידה שביקש להישאר בעילום שם, הוסיף: "קשה להעביר כיום בעידן הדיגיטלי, בעידן הפוטושופ את התחושה עד כמה העבודות ביחידה היו קשות מצד אחד ועד כמה צריך היה להיות יצירתי להפעיל את הדמיון".

"אבא אף פעם לא דיבר על עבודתו במודיעין", סיפרה צלילה כשהיא רכונה על שולחן העבודה של אביה, זה מגטו קרקוב. "אך היו סימנים שאנו כילדות קטנות חשנו בהן. היתה בבית תחושה שהוא עוסק במשהו סודי. ידענו שהיה לו משרד גם בקריה והוא היה מדלג בין הסטודיו לאותו משרד והוא תמיד הזהיר אותנו: 'אל תדברו בטלפון כי יכולים להאזין".

בין השאר באו הכין יחד עם חבריו ליחידה את התעודות המזויפות שבהן השתמשו אנשי המבצעים של השב"כ והמוסד ובהם רפי איתן שיצאו לארגנטינה ללכוד את אייכמן. איתן סיפר עוד כי "אני לא יודע מאיזו סיבה איסר (ראש המוסד איסר הראל) בחר בדני וייס שיתלווה לאנשי המבצעים בארגנטינה ולא יוסף".

כשנלכד בדמשק ב-1965 לוחם המוסד אלי כהן, נזכרת צלילה באו כי "אבא שמע את החדשות בקול ישראל וראינו שהוא רועד קולו והופך ללבן. אחותי הדסה שאלה אותו: מה? הכרת אותו? אך הוא לא ענה". לימים התברר להן שאכן באו הכין את התיעוד עבור אלי כהן שהתחזה לכאמל אמין תאבת', בן למשפחת מהגרים מסוריה, שהיגרה כביכול לארגנטינה ושב למולדתו.

הוא הלך לעולמו ב-2002. לאחר מותו התברר לבנותיו – הדסה, גרפיקאית במקצועה, שעבדה שנים לצדו של אביה – כי בחייו הגיע להסדר עם בעל הדירה, שבו ויתר על זכויותיו כדייר מוגן, תמורת סכום כספי עלוב. "אבא לא היה איש עסקים. הוא היה איש צנוע, שאהב לספר בדיחות ואת עבודתו". במסירות רבה הפכו הדסה וצלילה את הסטודיו השוכן בקומת הקרקע למוזיאון ליצירותיו של אביו ולהנצחת מורשתו. הן משלמות לבעל הבית שכר דירה אך לאחרונה התבשרו כי יאלצו לפנות את המקום בעוד כשנה וחצי.

בצר להן הן פנו לקהילת המודיעין ולעיריית תל אביב. המרכז למורשת המודיעין הציג לפני כמה שנים תערוכה מיצירותיו של באו וערך לכבודו ערב הנצחה לפני שמונה חודשים. למאבקן התגייסה חברת מועצת עיריית תל אביב רחל גלעד וולנר (סיעת עיר לכולנו). בעזרתה עברה החלטה בוועדת השימור העירונית שקובעת כי העיריה מבינה את החשיבות בשימור המוזיאון ותסייע למציאת פתרון הולם. זו החלטה שאין לה תוקף משפטי וספק רב אם יש בידה של העירייה להושיע.

אך הבנות לבית באו אינן מרימות ידיים. הן מקוות שימצא פתרון שיאפשר לפחות להציל את המוצגים ולהעבירם למשכן אחר. בימים אלה נמצאת הדסה באו בקרקוב שבה מתקיימת במוזיאון שינדלר תערוכה לזכרו של אביה. "בפולין זוכרים ומוקירים את אבא. בכל מדינה אחרת בעולם העירייה או הממשלה היו צריכות לחבק מקום כזה" אומרת צלילה בצער, אם כי בלי לאבד את האופטימיות ומזכירה כי יוסף באו הגה, הפיק, ביים וערך את אחד מסרטי האנימציה הראשונים על תל אביב. סרט קצר ומשעשע, על תייר המגיע לעיר העברית הראשונה מתאהב בה עד שהופך לקורבן של נהג מונית שגובה ממנו שכר נסיעה מופרז. "אבא היה תל אביב בדם ואהב את העיר אהבת נפש. אני מקווה שהעירייה תחזיר לו אהבה".

מעיריית תל אביב מסר בתגובה כי "עיריית תל-אביב-יפו תומכת בעמותות בתחומי האמנויות השונים על סמך קריטריונים ברורים, שאושרו על ידי מועצת העיר. לצערנו, המוסד המנוהל על ידי האחיות באו, אינו עונה על התנאים לקבלת תמיכה מהעירייה, הקובעים כי על המוזיאון הפונה לקבלת תמיכה להיות מוכר על ידי אגודת המוזיאונים, ולקבל תמיכה ממשרד התרבות על פי תקנת המוזיאונים. יחד עם זאת, ב-14 ביוני התכנסה ועדת השימור של העירייה כדי לדון בנושא, וקבעה כי העירייה מכירה בחשיבות עבודותיו, יצירותיו וסיפור חייו המיוחד של האמן יוסף באו. בנוסף, נקבע כי תתבצע פנייה לגורמים הרשמיים של מדינת ישראל ומשרד הביטחון, כדי למצוא את הדרך לשלב את מפעל חייו ויצירתו של מר באו באחד המוזיאונים ו/או מוסדות התרבות של מדינת ישראל".