מוצאת את האור

בדמיוני ראיתי יעל בר זוהר אחרת. דימוי צפוי ומודע, תוצאת שטיפת מוח מתוזמנת מראש, צץ במוחי מייד עם חיבור המשתנים: יעל בר זוהר, ללין, הודו. היא קרוב לוודאי תהיה לבושה בסארי ממשי איכותי שצבוע בצבעי תבלין מרהיבים, והוא יכסה אבל יחשוף ברמיזה בטן חטובה שאינה מסגירה שתי לידות. בין שתי עיניה היפות והמחייכות תוצמד לבטח "טיקה" בוהקת, על פרקי ידיה יושחלו שלל צמידים מנצנצים, על צווארה תונח גרלנדת פרחי יסמין והיא תנתב ותעצים את כל כישורי הבמה שלה לכדי חוויה בוליוודית אקזוטית וקצבית.

מסביבה של הבר זוהר יפזזו המוני רקדניות הודיות כהות עור וארוכות שיער תוך כדי שימוש מוגזם, מדויק ואחיד בהבעות פניהן ובתנועות ידיהן. אני כבר סקרנית לראות כמה טייקים יידרשו כדי לסנכרן בין כולן. ויהיה כמובן סיפור אהבה, איך אפשר בלי. או שלא. אי אפשר להאמין למישהו לצידה שהוא לא גיא זו?ארץ. זה לא ייראה אמין. בכל אופן, ברקע יושמע פס קול עליז. ברור שלא "צ'ורי צ'ורי", כבר ראינו אף שמענו, אבל משהו בסגנון, באווירה, בריתמוס. בכל זאת נוסעים לצלם פרסומת בהודו, לא?

בתום יום הצילומים הראשון, כשכולם חוץ מיעל התקבצו לארוחת הערב במלון המהודר "ארבע עונות", היה כבר ברור כי כוכבת הסרט צריכה את הזמן שלה כדי לעכל את המראות ואת הריחות, לאפשר לחוויות לשקוע. לשאר אנשי הצוות היה יום שלם כדי להזדעזע, לשתף ולעבד, והיא שמרה כל העת על פאסון מקצועי, התמסרה להוראות הבמאי והתנהלה באופן פרפקציוניסטי וטוטאלי.

בתחילת יום הצילומים התבהר לי כי לא בוליווד ולא צ'ורי צ'ורי. לא אקזוטיקה ולא צבעי תבלין. יום צילומים דוקומנטריים בסלאם של הסלאם שבמומבאי האותנטית, לא זו התיירותית. התרחשויות שהולכות אל הלא נודע, שאינן תלויות צלם או במאי, ללא תפאורה מהודקת וניצבים ממושמעים, רק עם מה שהרחוב יזמן ועם מי שהפחונים יפלטו אליו.

במשרד הפרסום "גיתם BBDO" שיתפו פעולה עם התסריט שנרקם בביתו של הראל ויזל, מבעלי חברת ללין. בתו הבכורה של ויזל טיילה לאחר שחרורה מצה"ל ברחבי דרום אמריקה, ובשיחותיה עם הבית העידה עד כמה מוצרי החברה של אביה מעניקים לה ריח שמזכיר את הבית. מבתו המוצ'ילרית של ויזל ועד לסטורי?בורד מאושר, שבו יעל בר זוהר מטיילת בהודו המזוהמת והצפופה, מגיעה לגסט?האוס מוזנח, ממלאת אמבטיה ותוך כדי הסתבנות בסבון ללין הכל הופך סביבה לספא לבן ומפנק - הדרך היתה קצרה.

שיירה של ג'יפים ממתינה בשדה התעופה של מומבאי לצוות הצילום הכולל את אנשי ההפקה, השיווק והפרסום. "דווקא לא כזה נורא", מסכם מישהו את שדה התעופה. "אמרו לי שיהיה נורא מסריח ומלוכלך. אני לא רואה שום הבדל בין שדה התעופה הזה למה שקורה בתאילנד".

בג'יפ אחד מתקבצים בר זוהר, המאפרת הצמודה שלה נטאשה דנונה ומעצב השיער לירז אגם. ידוע שטאלנטים בסדר גודל של בר זוהר דורשים ואף מקבלים צוות איפור?שיער שהם רגילים אליו ובוטחים בו. במקרה של נטאשה דנונה, מדובר גם בחברה קרובה, "ממש משפחה".

לפני כ?15 שנה הן נפגשו על הסט של ערוץ הילדים, ומתוקף האינטימיות הכרוכה ביחסי "מאפרת?מאופרת" הפכו לחברות נפש על אף עשר השנים המפרידות ביניהן. יהלי, בנה הבכור של יעל, בן עוד?מעט?חמש, הוא חבר נפש של נינה, בתה בת העוד?מעט?חמש של דנונה. יחד חוו את ההריון וגידול הילדים, ועכשיו הן נוסעות יחד להודו, ו"יהלי מתנחם בעובדה שגם אמא של נינה נוסעת".

לא היה לה פשוט, לבר זוהר, לשחרר הפעם ולנסוע למרות שהתגעגעה לאקשן שבנסיעות עבודה. בכל זאת, היו לה שנים אינטנסיביות שבהן הצטלמה לקמפיינים בברזיל, במקסיקו ובזנזיבר. ואז הגיעו ההריונות והילדים, ועד עכשיו היא לא העזה לעזוב אותם, בטח שלא את או?רי הקטן בן השנה וחמישה חודשים. עם אבא שנמצא מחצית מהשנה מחוץ לבית ביעדים מרוחקים לצורך צילומי "הישרדות", אמא יעל יודעת דבר אחד או שניים על פרידות מילדים, ציור טבלאות ייאוש והדבקת סמיילי על כל יום שעובר, הצגת עניין הנסיעה בטון בטוח ושמח, ותודה לפגישות הייעוץ מוצלחות עם הסופר נני, מיכל דליות.

"אתמול משכתי את היום ככל שיכולתי, וכשחיבקתי את יהלי ממש החזקתי את עצמי לא לבכות", מספרת בר זוהר. "היה לי קשה. מזל שזה רק לשלושה ימים, ואני צ'יק צ'ק חוזרת. אני מאוד שמחה שזה להודו, כי הודו מסקרנת ומרתקת אותי. תמיד חלמתי להגיע אליה. אני מודה שככל שהתקרב מועד הנסיעה היו לי הרהורי חרטה שכאלה, אבל התגברתי עליהם. אני משאירה אותם עם האבא הכי טוב בעולם. לגיא יש את זה ובגדול, הוא אבא מנוסה ובטוח באבהות שלו, ומבחינתי זה אולטימטיבי שהוא איתם בשלושת הימים האלה. אני לגמרי יכולה לשחרר".

תוך כדי נסיעה אל תוך הקרביים של מומבאי, הג'יפ הפטפטני והעולץ משתתק. ראשים נצמדים אל החלון, זוגות עיניים נפערות לרווחה, מסרבות להאמין. עבור כולם זו הפעם הראשונה בהודו. משפחות שלמות מתגוררות בצפיפות על המדרכות, יריעות פלסטיק כחולות משמשות להן גג, וקירות אין. זה ביתם ושם נולדו להם ילדיהם. פעוטות עירומים מסתובבים בכל עבר, והכל מסביב ישן, בלוי, מלוכלך, מזוהם.

והריח. מתוך אדי המזגן נפלט אותו ריח שתן חריף שמוכר לנוסעי הסאבוויי הניו?יורקי או המטרו הפאריסאי. ריח שמעורר בחילה המתנחמת בעובדה שאוטוטו תגיע ליעדך, תדלג במעלה המדרגות, תשאף אוויר מלוא הריאות, וניו יורק התוססת או פאריס האלגנטית תיחשפנה במלוא הדרן. רק שהפעם אין מוצא. ריח העולם של מטה הוא?הוא ריח העולם של מעלה, והראש מתחיל לכאוב. לכולם.

בכניסה למלון "ארבע עונות" נעצרת שיירת הג'יפים על ידי סוללת אנשי ביטחון, וכל ג'יפ נבדק בקפידה. לרגע הישראלים שבנו מתבלבלים. תא מטען נבדק, מכסה מנוע נפתח ומואר בפנס, כלבי גישוש מרחרחים מתחת הרכב. "נובמבר 2008" פולט לעברי הנהג שקולט את אי הנוחות שלנו, וגלאי המתכות בכניסה למלון, וגם הבדיקה הגופנית שעל כל אורח לעבור, מבהירים את נוהלי הביטחון הקפדניים שהוטלו על ידי הממשלה כתוצאה מארבעה ימים של טרור מתמשך בכל רחבי העיר - טבח בבית חב"ד ומוישי אחד בן שנתיים, שקריאות ה"אמא, אמא" שלו נצרבו בלב כולנו.

בארוחת הבוקר של יום הצילומים הראשון יורדים כל אנשי הצוות מהחדרים המפנקים ולכולם, ללא יוצא מן הכלל, אותן תמונות בנייד, במצלמה, בראש. שכונת הפחונים הצפופה והמרופטת הנשקפת מחלון חדרי המלון ודיירי המדרכות של מעבר לכביש. לא צריך להיות בעל רגישות סביבתית יוצאת דופן כדי לשים לב לדיסוננס המשתק שבין העושר והיש, לבין העוני והאין שנמצא ממש פה, מעבר למדרכה. וכולם ממהרים לתעד.

בר זוהר השכימה כבר בשש בבוקר כדי להתכונן ליום הצילומים. איפור עדין שלא מכסה את נמשיה בכוונה תחילה, שיער גלי ורך, ושמלה לבנה קצרצרה שהכניסה את יעל שבועיים לפני כן למשטר "חסל סדר שאריות שניצל ופסטה של הילדים, וגם הרבה יוגה". שירות החדרים הביא עד אליה את ארוחת הבוקר, כולל צלחת גדושה בקרואסוני חמאה חמים. היא, ששכחה איך קרואסונים נראים, כי "מי יכול להרשות לעצמו לגעת בזה", אספה את כל הקרואסונים לתוך שקית הכביסה של המלון ותוכנית פעולה סוכמה עם נטאשה. "זה היה בלתי אפשרי להשאיר את זה ככה על המגש, כשמהחלון שלי נשקף כל העוני הזה. הם הרי היו זורקים את זה".

היציאה מהמלון ללוקיישן הראשון מתעכבת. גשמי מונסון ניתכים בחוזקה, מנקים רק למראית עין את כל הזוהמה, מרעננים לדקות ספורות את האוויר הכבד ומסלקים לכאורה את הריח הרע. מטריות שחורות גדולות, מכנסיים קצרים, גופיות דקיקות, נעליים פתוחות - עוד דיסוננס אחד לאוסף. דווקא זיכרונות משיעורי גיאוגרפיה על מזג האוויר הטרופי ופירות האננס, המנגו והקוקוס שגדלים בהתאמה, אלה שהציתו בי את הכמיהה לחוות מזג אוויר שכזה לכשאגדל, מתערערים לנוכח תושבי המדרכות המסתתרים מהגשם מתחת לאותה יריעת פלסטיק כחולה. לפחות לא קר להם. עוד מעט יגיעו הרוחות וייבשו הכל כהרף עין.

שיירת הג'יפים מביאה את כולם למרכז מ?דנפו?רה. ראקש, בעל חברת ההפקות המקומית, ממתין עם אנשי הצוות שלו, כולם מרושתים ביניהם עם מכשירי קשר, כולם דוברי אנגלית, כולם מנוסים ומקצועיים. ראקש הוא זה שהציע את הלוקיישן הספציפי הזה לפי דרישות הבמאי שחר סגל. "זה מה ששחר ביקש", הוא מסביר, לא לפני שהוא מברך ב"שלום, מה נשמע?" ומבצע ניימדרופינג גאה דוגמת דנה מודן ויעל אבקסיס.
שנים הוא עובד עם החבר'ה הישראלים, נהנה לעשות איתם עסקים. "שחר ביקש רחוב הודי טיפוסי, עם המוני אנשים, תנועה כבדה ואקשן, אז אין יותר מתאים ממנדפורה" הוא אומר. יעל מתרחקת עם הצלם והבמאי כדי לצלם את הסצנה שבה היא פשוט מטיילת ברחוב, ואנחנו מתבקשים להישאר בצד כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב ולפגוע באותנטיות הצילומים. גם ככה כל הפעילות שמסביב מעוררת תשומת לב, וההמונים מתחילים להתקבץ.

מרכז מדנפורה הומה אדם. נחילים של אנשים, מכוניות, אוטובוסים שכאילו נלקחו היישר ממוזיאון "אגד", אופנועים, ריקשות ממונעות, עגלות עמוסות תירס ואבטיחים, וצפירה אחת ארוכה ומחרישת אוזניים. כל הזמן צופרים שם, אבל מבט בוחן בנהגים מגלה כי הם אינם מאבדים את סבלנותם, אינם מקללים או זועפים, וגם לא גורמים לתאונות. הם פשוט צופרים באופן רצוף והרעש מרעיד האוזניים מוסיף על הקושי של פשוט להיות. בצומת אחד מרכזי התנועה מתנקזת לכדי פקק אחד גדול, עורבים חגים מעל, זבובים חגים מלמטה, עטים על נתחי הבשר החי המובלים על ידי רוכב אופניים. אף פרה אחת לרפואה לא נראית לעין, אבל עיזים כן. מסתבר שהעיזים הן הפרות החדשות של מומבאי.

בזמן ששחר הבמאי מורה ליעל "תחייכי פחות", ומוחק ממנה את הבעת פניה האינסטינקטיבית לנוכח קשר העין שהיא יוצרת עם תושבי המקום, מתאפשרת לשאר הצוות הצצה אל תוך הכוכים שבהם מתגוררים האנשים. צריפוני פח קטנים מכילים משפחות שלמות וכל רכושן נמצא בכוך אחד. בלי חשמל, בלי מים זורמים. מיטות שהן בעצם דרגשי עץ מאולתרים. ילדה יחפה סיימה להתקלח ב"באקט", דלי רב?שימושי, והיא מחייכת אלי בעיניים בוגרות. אני מחפשת את הקושי בעיניים שלה ולא מוצאת. שותלת בראשה מחשבות בנוסח "אולי הלבנה הזו תיתן לי כמה רופי", אבל אין בה כל כוונה שכזו.

היא שוטפת את פניו של אחיה הקטן והעירום, ומלבישה אותו בבגדים מוכתמים ומלוכלכים עד שאי אפשר לזהות את צבע המקור שלהם. יחד הם קונים שתי חתיכות נאן ממולאות בדלעת מתוקה, מאכל רחוב מסורתי. מוכר הנאן יושב בישיבה מזרחית וגוהר מעל המחבת החמה, גוזר במספריים שחורות את חתיכות הלחם ועוטף אותן בנייר עיתון. ציפורניו שחורות משחור. שקל אחד לשתי החתיכות. את זמן ההמתנה בין לקוח ללקוח הוא מנצל לצחצוח שיניים על ידי לעיסת קנה במבוק.

בבת אחת זה מכה בי. התור הלא שפוי בדיוטי פרי שמנע ממני לקנות עוד זוג נעלי התעמלות מיותרות למתבגר. השעות הרבות שהקדשתי בבחירת מזרנים אורתופדיים לקטנות בדגש על צפיפות ספוג שפותח במעבדות נאס"א, ואף מילה על מחיריהם האסטרונומיים. אסופה גדולה מדי של תכשירים מסירי כתמים והמלחמה העיקשת שלי בהם. שלל הסבונים המתכלים אצלי בבית וההקפדה על מקלחת יום?יומית גם בימי החורף. הרי ביקשתי לשטוף ידיים לפני האוכל, ולא אוכלים מהרצפה, זה "פיכסה". התייסרות הנפש על כך שלגדולה אין חדר משלה, שלא לדבר על מחשב שהיא צריכה לחלוק עם הקטנה. עם החזרה לארץ התובנות האלו תשחררנה בי משהו. ללא ספק.

אני מצלמת חבורת ילדים יחפים ומחויכים ומסמסת הביתה: "נראה אתכם מתלוננים שאין לכם מספיק נעליים". אליקה ממשרד הפרסום מוציאה חטיפים שנשארו בתיקה עוד מהטיסה ומחלקת לילדים. היא בוכה. קשה לה. והילדים אסירי תודה, מחכים בסבלנות, נהנים מהמחווה המפנקת.

נטאשה מבינה שזה הזמן לשלוף את הקרואסונים. בערב ננסה בינינו לבין עצמנו לברר אם הילדים האלה באמת רעבים, ונגיע למסקנה שהם אינם סובלים מחרפת רעב מ?ת?פ?יחת בטן דוגמת הילדים האפריקנים, ובכל זאת, מבט אחד חודר שלהם לעברנו, וכולן פתאום רוצות להיות אנג'לינה ג'ולי לכמה שעות. לקחת כמה שיותר ילדים איתנו הביתה לישראל, להעניק להם כל מה שרק אפשר.

אבנר פלד, מפיק ישראלי שעובד שנים בהודו ומכיר אותה ואת תושביה היטב, מרגיע אותי: "אלה החיים שלהם, זה מה שהם מכירים, ואין להם שום בעיה עם זה. לכל אחד יש בדיוק מה שהוא צריך, ויותר מזה הם לא צריכים".

בינתיים יעל מעוררת תשומת לב. כמו מלאך בשמלה לבנה היא מהלכת בינות ההמונים, והם, שאינם רגילים לראות שכמותה מאחר שהאזור אינו תיירותי, נועצים מבט. אותם מוסלמים כתומי זקן, הנצבעים בחינה לאות הזדהות עם הנביא מוחמד, מזכירים לי מייד את מוחמד אבו טיר, ולרגע קל אני דואגת. כל אחד והאסוציאציות שלו.

אבנר מצביע על כל אנשי ההפקה ששומרים על יעל מכל משמר ומבטיח: "אין מה לפחד מהם. האנשים פה נחמדים מאוד, ידידותיים מאוד, טובי לב אפילו. הם סקרנים ובעיקר משועממים אבל הם לא נוגעים במי שהם לא מכירים, והם לא לוקחים מה שלא שייך להם. נכון שההמוניות שלהם מפחידה לכאורה, שקונספט המרחב שלהם הוא קצת אחר, אבל באמת אין מה לפחד. לא מגנבות ולא מפגיעה אישית".

הפסקת טאצ'?אפ בצילום. לירז מסדר ליעל את השיער למרות שהלחות שהולכת ופושה באוויר אינה נסבלת. גברים בחולצות טי הופכים לרטובים. נטאשה מפדרת קלות את פניה של יעל ומחדשת את הליפסטיק. את כל הסיטואציה המופרכת הזו היא מסכמת בשאלה "איפה הפח?" שהיא יורה לאוויר כשבידיה טישו משומש, והתשובה של כולם לא מאחרת לבוא. "פח? פה, ופה, ופה. אנחנו, כולנו, בתוך פח זבל גדול והזוי".

בשעת צהריים עוברים לפאתי מומבאי, שכונת דהאר?בי. כבר בכניסה הצריפים, הקירות המקולפים, הררי האשפה - הכל כאילו מוכר לי, איני יודעת מאין. מעולם לא ביקרתי בהודו. אולי המקום תואם חירייה, שם הייתי זה לא כבר. יופי של מרכז מבקרים הם הקימו. גם בחירייה יש הררי זבל, רק ששם לא חיות משפחות, לא ישנים אנשים ולא משחקים ילדים.

ראקש מספר שהשכונה היא שכונת העוני (הסלאם טאון) הכי גדולה בהודו ובאסיה הדרומית בכלל. האנשים מתפרנסים ממיחזור בקבוקי פלסטיק ונייר ומתעשיית בדים ועור. חתולים אין משום מה, אבל במו עינינו ראינו כלבים כחולים. כאלה שהתפלשו בפסולת של צביעת הבדים והפכו לכחולים. והכל מסביב מלוכלך, בוצי ומסריח.

ליעל ממתינה איפורית מרווחת, קרון שבו היא יכולה להתרענן ולהתלבש. ארוחת הצהריים מוגשת והיא כוללת עוף בקארי חריף עד מאוד, יוגורט כדי להרגיע את החריפות, אורז עם עדשים וצ'פאטי, הלחם ההודי. לאחר הפסקה קצרה של יעל וקפה שחור לבקשתה, היא נלקחת לצילומים, והמראות קשים.

שחר מבקש לצלם אותה מהלכת על צינורות ביוב שלמרגלותיהם זורם נחל שכולו עמוס פסולת צפה. הוא הכין אותה מראש ערב קודם, תידרך אותה שהולך להיות קשה. אבל אני חלמתי על צ'ורי צ'ורי. לרגליי יריעות ניילון מגובבות ורק בדרך נס אני לא דורכת עליהן. מתחתיהן ישנים אנשים. הם קמים מתוך יריעת פלסטיק, מקפלים את ביתם והולכים להם לדרכם.

כשיעל מהלכת על צינורות הביוב בזהירות אני מפצחת את תחושת הדז'ה וו. אלה אותם צינורות הביוב ש"נער החידות ממומביי" רץ עליהם עם חבריו, מתחמק מהשוטרים שדולקים אחריו, בסצינת הפלאשבק הראשונה שבסרט עטור האוסקרים. ראקש מאשר את הזיהוי שלי. "בדיוק כאן צולם הסרט", הוא אומר תוך כדי פתירת משבר רגעי שעולה עם הגעת חברי ועד השכונה לברר את פשר הצילומים באזור, אף על פי שכל האישורים הנדרשים הומצאו. היד נשלחת לכיס, חבילת שטרות נמסרת לחברי הוועד השכונתי, והבעיה כלא היתה. ראקש מברר אם קראתי גם את הספר.

"חבל, את חייבת לקרוא אותו, בטח עכשיו אחרי שהיית פה. יש שם קטע חזק על המקום שאני תמיד מצטט: 'אני לא לבד בדהארבי. יש עוד מיליון אנשים כמוני שדחוסים במשולש הזה של שממה עירונית ביצתית, ובו אנו חיים כמו בעלי חיים ומתים כמו חרקים'".

כשיעל צריכה לדלג מעל ביצת מי ביוב ומועדת, רגליה מבוססות בגועל נפש, היא נסדקת בפעם הראשונה: "לא, די, מה שאני עברתי עכשיו. אמא, אמא, זה היה מגעיל, זה היה ג'ורה. נכנסתי אל תוך תוכי הג'יפה".

כמה דקות והרבה מגבונים והיא מתעשתת. כל היום הזה היא היתה צריכה פשוט להלך ברחובות, עוד טייק ועוד טייק, וטרוניה אחת לא נשמעת. רק "אני חייבת קפה שחור".

"היא פשוט סוס עבודה" מסננת בשקט נוגה שגיא, מנהלת מחלקת ההפקה ממשרד הפרסום. "אני מצלמת המון סרטים עם כל הטאלנטים שרק אפשר. כזו חריצות עוד לא פגשתי. נכון שהיה לנו חשוב להקיף אותה באנשי המקצוע הכי טובים, שהיא תרגיש הכי בטוחה, ובכל זאת, לא כל טאלנט היה רואה מראות כאלה וממשיך לעבוד בכזה ריכוז".

תם יום הצילומים הראשון. יעל בג'ינס קצרים ובגופייה לבנה יוצאת מהאיפורית, שבוודאי ידעה כוכבות בוליווד כאלה ואחרות, ועשרות ילדים מתקבצים סביבה. היא מחייכת ומחבקת. "המפגש הזה איתם הוא מיידי ושלם, ובאמת עושה אותי תמיד מאושרת", היא אומרת בחיוך ענק, "עם ילדים לא צריך שפה, צריך רק להסתכל בעיניים ולחייך, ותראי את העיניים שלהם, למרות הקושי הסביבתי האובייקטיבי, הן מחייכות ושמחות".

כל הצוות אוכל ארוחת ערב במסעדת המלון המפוארת. ההמתנה למנות ארוכה בהרבה מהרגיל ושרית אברבוך, סמנכ"לית השיווק בללין, מעירה שזה ידוע שלמסעדות בהודו צריכים להגיע שבעים. מנות חריפות מוגשות לשולחן, יין נמזג, צ'פאטי שמעליו מותכת גבינה צהובה מתחסל באחת. טובי הצלם צילם בעבר את יעל וחושב שהיא אחת הנשים היפות שיצא לו לצלם. היא מקצועית, והיא מתמודדת עם מצבים משתנים בצורה מרשימה. שחר מודה שיעל מתבגרת כל כך יפה, בעוד חמש שנים היא תהיה בשיאה לדעתו. אבל יעל לא שם כדי לשמוע את הסופרלטיבים המורעפים עליה.

בתום ארוחת הערב אני עולה אליה לחדר. היא מותשת, סחוטה, מרוקנת נפשית ואנרגטית. פתאום הכל שוקע ועולות מחשבות ועולות תהיות. "שחר הכין אותי, וחשבתי לעצמי: אני הרי לא בובת חרסינה מפונקת. ראיתי עולם, ישנתי שבועיים על האדמה עם שבט ההאמר באתיופיה בלי חשמל ומים. אבל מה שראיתי היום זו חוויה אנושית לא פשוטה ובלתי נתפסת. מחזה סוריאליסטי. ההפך בדיוק מהילת הזוהר שאופפת לכאורה נסיעה שכזאת. מכה לבטן ולנשמה. אני מטולטלת מכל מה שראיתי וזה הפוך וקיצוני ממה שדמיינתי. סימסתי בדיוק כרגע לאחותי כמה אנחנו בנות מזל. אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על השפע שיש לנו, להיכנס לפרופורציות ולא לשכוח. במה אני שונה מאותן אמהות מדהימות, גיבורות, שראיתי היום? למה אני חיה כמו שאני חיה והן חיות כך?"

כשאני מספרת לה מה שחר אמר עליה היא מסמיקה: "המקום הזה מאפשר לי להתבגר ולהיות נשית ובשלה. מרגש ומשמח אותי ומחמיא מאוד. אני מבחינתי לא חוזרת אפילו צעד אחד אחורה".

גשם זלעפות מעיר אותי מוקדם ומהחלון ניבטת עיר שמתעוררת כדי להיאבק מחדש על חייה. בדרך ללאטה קונץ' שבפרברי מומבאי יעל מתעטשת ללא הפסק. אלרגיית בוקר שכזו. היום יהיה קל יותר. סט סטרילי עם תפאורה וניצבים, תסריט מתוזמן. יעל צועדת בין צמיגים שחורים, לבושה בשמלתה הצחורה, מגיעה לגסט?האוס מיושן וממלאת אמבטיה במוצרי ללין, ובהבזק כפתור רדיו מוצאת עצמה בתוך ספא שכולו בוהק וניקיון.

הסט מרהיב. דוכני שוק הודי צבעוניים הובאו, עשרות צמיגים ומזוודות ישנות, וגם פרת ברהמה אחת. בכל זאת הודו. השמיים אפורים, ואני מוטרדת מהתאורה החשוכה קמעה. שחר הבמאי טוען שזה האור הכי מרוכך ובוהק שיכול להיות, וכשיעל מפציעה במוניטור אני מבינה על מה הוא מדבר.

הצילומים מתחילים ויעל לא מפסיקה להתעטש. היא נכנעת ומבקשת כדור. 100 ניצבים מקיפים אותה. אבנר אומר שבהודו אתה מזמין 50 ניצבים, ומגיעים 500. אין להם כל כך מה לעשות אז הם באים בהמוניהם. ממורקים, מצוחצחים, מגוהצים. בסוף היום יתוגמלו ב?200 רופי, שהם 20 שקלים לערך. לא כולל נסיעות הלוך ושוב. עוד שלושה שקלים.

בזמו שיעל מצטלמת למטה טורח למעלה תורג'י, איש הארט, על הגסט?האוס המשוחזר ועל שני חדרי האמבטיה. הוא עובד בכל העולם, אבל מעיד כי התעשייה במומבאי היא אחת מתעשיות הקולנוע הכי גדולות שיש, וכל מה שהוא חיפש והיה זקוק לו יש בנמצא. לוקח להם יותר זמן, לכל תפקיד על הסט יש שלושה ממלאי פונקציה, בשביל למלא אמבטיה אחת הם יביאו משאית עם קונטיינר של מים, כי אי אפשר לסמוך על זרימת המים במקום, ולעיתים הוא לא יידע לפרש את תנועת הראש האופיינית להם, אותה תנועה שבה הם מנידים את הראש ימינה ושמאלה במהירות משל היו כלבי דשבורד חייכניים. אבל הם לא נופלים בדבר מתעשיות קולנוע ברחבי העולם.

רבע שעה לתוך הצילומים, ושוב גשם זלעפות יורד בבת אחת. בשניות כל הסט מכוסה בניילונים, וכולם ממהרים להסתתר במבנה הגסט?האוס המאולתר. "עכשיו אין לדעת", אומר אבנר. "זה יכול לקחת עשר דקות, זה יכול לקחת שעה". אף אחד מאנשי ההפקה לא לחוץ, בשביל זה יש את מחר, ליתר ביטחון. אחרי 20 דקות הגשם מפסיק והצילומים חוזרים לסדרם. גם את סצנת האמבטיה יעל צולחת במקצועיות רבה, נהנית מה"אנונימיות הנפלאה" של אנשי ההפקה ההודים. "אני הרי לא אפגוש אותם לעולם".

יום הצילומים השלישי שנקבע לגיבוי הפך ליום חופשי. "בדיעבד, במקום לנוח ולהישאר במלון, סיימתי את היומיים האלו רצוצה מעייפות", מספרת בר זוהר כמה ימים אחרי. "רצתי כמו מטורפת בין הקניונים כדי לקנות לילדים מתנות. להשקיט את המצפון הזה שמציק על היעדרותי ורוצה לפצות את הילדים בחומר, כאילו לא למדתי אף שיעור פה. קניתי ליהלי חליל ותוף הודי. נראה לך שזה עניין אותו? הוא פשוט היה מאושר שחזרתי, חיבק אותי כל כך חזק. זו היתה המתנה הכי הכי גדולה מבחינתו".