אלביס פרסלי: מורשת של תרבות

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות מתגלים גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים.

לפני כשבוע ציינו את יום השנה ה-35 למותו של המלך, אלביס פרסלי. אשתו לשעבר פרסיליה ובתה ליסה מארי הגיעו להודות למעריצים האדוקים. פרסיליה אמרה שהיא לא מאמינה שאלפי אנשים עדיין מדליקים נר לזכרו. לא זו בלבד, אלא שבתוכנית "אקס פקטור" מתכוונים להצטייד בעונה הבאה בהולוגרמות של זמרים מפורסמים, ובהם מייקל ג'קסון, איימי וויינהאוס ו... אלביס פרסלי. כן, המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו.

דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות הזיכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול. אלביס לקח את הבלוז והפך אותו לפופ ולרוקנרול ותיווך בין השחורים ללבנים באמצעות ההגשה המוסיקלית שלו. הוא לקח שירים שחורים (בלוז), שעברו עיבודים בדומה למהפכת הסקיפל (Skiffle) האנגלית, והפך את תרבות הפופ החדשה הזאת לנחלת הכלל. הוא היה חלק ממהפכת הרוקאבילי (Rockabilly), שנציגיה הבולטים היו קרל פרקינס, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, אדי קוקרן ואחרים. אבל בניגוד לזמרים האחרים, דמותו נחקקה במרכז הזיכרון הקולקטיבי התרבותי ללא שום דמות שתערער על מרכזיותה.

השאלה המעניינת היא כיצד הפכה דמותו לכה מרכזית במשך העשורים האחרונים של התרבות הגלובלית. ובכן, אלביס ציין בעלייתו ובנפילתו את שיא הטרגיות בתרבות הפופ, עם עליית תקשורת ההמונים לבמה המרכזית באמצע המאה ה-20. הוא הגיע לכל בית באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, הקולנוע ושאר מוצרי הצריכה ששיווקו את דמותו ללא הרף. אך כמו רבים אחרים, אלביס לא הצליח לעמוד בציפיות ההרסניות של התעשייה, שהפכה את חייו לבלתי אפשריים. הוא נותר בודד בתוך אחוזתו, מסומם, מלא כדורים, שיכור כלוט, וכל הסמים לא הצליחו להתוות מסלול בריחה מהריקנות שהרגיש אליל ההמונים. המיתוס שלו הכיל מבנה מורכב של טרגדיה: מצד אחד מלך הפופ, ומצד שני מדבר צייה של שיממון קיומי חסר גבולות.

תיאוריות הקונספירציה השונות הן סימני דרך להבנת האסון שהביא לסופו של מלך הפופ. מעריצים רבים מאמינים שאלביס נמצא בדרום אמריקה, חי חיים אנונימיים ושלווים בבואנוס איירס בזהות בדויה. אבל סביר להניח שאלביס לא נכנס לתוכנית ההגנה של ה-FBI (בשל איומי המאפיה), ושהסיפור הומצא בידי מעריציו (יחד עם תיאוריות אחרות שטענו כי ארונו היה ריק ועוד).

הסיפור של אלביס השאיר אותו חי בתודעה העולמית לא רק בגלל המוסיקה הנפלאה שלו. אלביס נותר חי וקיים בזיכרון ההמונים בשל יכולתו להכיל ניגודים שהפכו לתו ההיכר של חיינו. אנו אלה שניזונים מתרבות הפופ, חיים בכל יום את הגבולות המסוכנים של הגיבורים שלנו. הראשון שחווה את ההצלחה האיומה הזאת היה אלביס. אלביס חי את קצות חיינו, הוא היה המצליח והיפה ביותר, אך גם הקיצוני וחסר הזהירות. וכך עד היום אנו ניזונים מהפרדוקס שהניחה בפנינו תרבות הפופ.