פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פגע, ונשאר: מה קורה לנהג שמוצא עצמו בתאונה?

      עוד תאונת פגע וברח זעזעה את המדינה בסוף השבוע, כאשר שלוש נשים נדרסו למוות בנתניה והופקרו. עורך הדין דודי דויטש מנסה להבין איך אדם הופך ברגע לחיה חסרת רגישות

      אני מודה. תאונה יכולה לקרות גם לי, כמעט בכל רגע, בין כנהג, ובין כהולך רגל. לעיתים באשמתי, ולעיתים באשמתו של אחר. כשזה אני, הרי שמדובר בחוסר תשומת לב רגעי, כשזה הוא, מדובר בעבריין תנועה, בזלזול בוטה בחוקי התעבורה ובחיי אדם. נראה שכך אצל כולנו.

      גם אני מעביר תחנה ברדיו, מחליש מזגן, מחטט בתיק אחר המסטיק האחרון, מפהק. כל פעולה כזו המסתיימת בלא כלום, הרי שיש בה יותר מזל מכל דבר אחר. היא אינה בשליטתי המלאה, גם אם הייתי רוצה להאמין אחרת.

      אילו באותה שניה היה מחליט ילד לקפוץ לכביש אחרי כדור - הרי לנו תאונה עם נפגעים, אולי קטלנית, ואני הנהג הפוגע. עבריין תנועה. עד כאן האחריות משותפת במידת מה. חובת זהירות מסוימת חלה גם על הולך הרגל, ואם הוא מחליט לזנק לכביש בינות למכוניות החונות, הרי שלא תמיד אוכל למנוע את הפגיעה. זו המציאות.

      מכאן, האחריות עליך הנהג בלבד, אדם מול מצפונו. חשוך, אין עדים. אולי לא באמת פגעת. ואם כן, זה בכלל באשמתו. בטח רק נבהל ונפל. עוד דקה יקום וילך הביתה. אם צריך, ייגש לבית חולים ויעזרו לו. הוא לא צריך אותי. פתאום גם נזכרתי שאני ממהר, ובכלל, למה להסתבך אם לא קרה לו כלום.

      לעצור בצד ולהושיט עזרה, או להרשות לעצמך "להילחץ" ופשוט לברוח? לא עצרת - "הפקרה" בלשון החוק, "פגע וברח" בלשון העם, ואתה תמיד תמיד טועה. דיכוטומיה, בינאריה, שחור לבן. העיקר שתבין: חובה לעצור, תמיד. לגשת ולהושיט עזרה. אין אפשרות אחרת.

      באירוע טראומטי קשה, החלק הרגשי במוח משתלט

      עבריינים ופושעים בחיים, עשויים להתנהג כך גם בכביש. זה מובן, ומכאן שלא נתפלא אם ישאירו אדם מוטל על הכביש לאחר שפגעו בו, ויברחו. איך זה קורה לאדם בעל פרופיל נורמטיבי, הבן של השכן, אולי אפילו השכן עצמו, שמעולם לא הזיק לזבוב, שאסף מהרחוב לביתו גור חתולים פצוע, שמעביר זקנות את הכביש?

      איך הוא הופך ברגע לחיה חסרת רגשות, לאחר? הרי ניתן להניח בסבירות גבוהה, שעוד אתמול, גם הנהג הבורח עצמו לא הבין איך קורה דבר כזה, והיה מוכן להישבע שהוא יבחר להישאר. מה קרה? הפסיכיאטר, ד"ר אילן קוץ', לשעבר ראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מאיר, מציג תיאוריה שונה, קשה לעיכול עבור הדיוטות שכמוני, הורים לילדים, הולכי רגל, ושאר רציונאליים מן הישוב.

      על פי ד"ר קוץ', יש והמילה "בחר" בהקשר לבריחה מהמקום, אינה מדוייקת. לטענתו, לתופעה יש הסברים פסיכולוגיים וביולוגיים הקשורים זה בזה, ושאינם בהכרח באים בגדר בחירה חופשית. פסיכולוגית, דווקא אדם נורמטיבי, בוגר ואחראי, המבין את גודל האסון, עשוי לחוות טראומה שכמעט ומשתווה לזו של הנפגע, ואשר גורמת לניתוק ורגרסיה רגשיים.

      משכך, הרי שגודל האיום והבהלה גורמים לחלק הרגשי של המוח להשתלט, כמו אצל ילד המפחד להיתפס. הסיטואציה חזקה מכפי שהוא מסוגל לעכל, ומבחינתו, היא לא קרתה, או, שיעשה הכול בכדי לא להיתפס. יברח וישקר, כמו ילד.

      ביולוגית, מוכח שהמוח בנוי בצורה היררכית, כאשר האונה התבונית, השופטת, הבוגרת, האחראית, הולכת ומתפתחת עם הגיל. במצב של אירוע טראומטי קשה, החלק הרגשי במוח מתפרץ בחוזקה, מדכא את החלק התבוני, ומונע ממנו מלתפקד כמצופה מבגיר. האדם מונע רגשית, כמו חיה.

      במצב זה, הרי שנמצא את הנהג יושב ברכב, הלום ואובד עצות. דווקא במצב פחות קיצוני, סביר שהנהג יברח מהמקום ומהמציאות שקרתה בו. עם זאת, לפי שיטתו של ד"ר קוץ', בחלוף זמן, אדם מצפוני עשוי לפתח תופעות שונות, כמו רגשות אשם קשים ודיכאון, עד כדי ביצוע מעשים שיביאו לגילוי המעשה באופן עקיף, ואף ישיר.

      כותב הטור הוא יושב ראש ועדת התחבורה בלשכת עורכי הדין