המדינה התעלמה מהניצולים - אבל עדיין לא מאוחר

פסק הדין שניתן השבוע על ידי השופטת המחוזית ד"ר דרורה פלפל בעניין זכאותם של "ילדי טהרן" - פליטים ילדים שהגיעו ארצה בדרך לא דרך בשנות ה-40 הראשונות - ליהנות ישירות מכספי השילומים, הינו פסק דין תקדימי שעוד ידובר בו הרבה בספרות ההיסטורית והמשפטית.

בקליפת האגוז, ברקע פסק הדין עומד הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה, שנחתם בדיוק לפני 60 שנה. הוא קבע כי גרמניה תעביר למדינת ישראל כ-750 מליון דולר עבור הושבתם מחדש של פליטי השואה שנקלטו בישראל ושיקומם.

בניגוד לעמדתה המסורתית של המדינה עד היום, לפיה השילומים נועדו לצרכי הכלל ולבניית תשתיות המדינה, פסק עתה בית המשפט כי "מנסחי הסכם השילומים... הדגישו את המטרה הכפולה בתפקיד השילומים; לא רק יישום מחדש במובן הצר של בניית תשתיות... אלא גם שיקום של הפליט, בבחינת מתן השכלה לפי ייעוץ, כישרון ובחירה, יצירת אפשרות לעבודה, טיפולי בריאות שונים במידת הצורך ומיצוי זכויותיו הקנייניות-הכלכליות בארץ חדשה".

משלא נעשה כך באופן מלא על ידי המדינה – לפחות בהקשרם של ילדי טהרן - חלה עליה החובה לעשות זאת עתה בדרך של פיצוי כספי. בכך אימץ בית המשפט את חוות דעתו של כותב שורות אלה שהוגשה בפניו.

אלא שלא בכך אני מבקש להתמקד. אני מבקש לטעון שבכל פרשת הסכם השילומים עד לפסק הדין הנוכחי ועד בכלל, שגתה המדינה בלפחות שלוש סוגיות: ראשית, היא ויתרה לגרמניה על סכומי עתק, לא רק בגין השמדת העם, אלא גם בגין קליטתה ושיקומה של שארית הפליטה.

יודגש כי מעולם לא פיצתה גרמניה את מדינת היהודים על רצח עם. על רקע תמיכתה הבינלאומית המסורתית של גרמניה במדינת ישראל, מסרבת האחרונה לדרוש מגרמניה לפתוח את הסכם השילומים, אף שברור לכל כי היא קיבלה במסגרתו פרורים, וכי גרמניה ניצלה לטובתה באופן ציני את הקונסטלציה הבינלאומית דאז. אך לא מאוחר: ישראל צריכה לדרוש עתה את פתיחת ההסכם.

משגה שני קשור בהתעלמותה של המדינה מניצולי השואה עת הפריטה את חברות התעשייה הענקיות כמו כור וצים – שתי דוגמאות מיני רבות למפעלים שהוקמו בכספי השילומים. מרגע שהופרטו, יכולה הייתה המדינה להפנות לפחות מקצת מהכספים לטובת הניצולים ש"ויתרו", ללא שנשאלו, על חלקם בכספי השילומים לטובת הכלל - לטובת בניית תשתיות המדינה.

שלישית, שגתה עתה המדינה במשפט ילדי טהרן, כאשר העלתה כטענת הגנה את הנימוק הפרוצדורלי של התיישנות התביעה. על סוגיות השואה לא יכול מאן דהוא, וקל וחומר
המדינה, לעלות את טענת ההתיישנות. אין ולא יכולה להיות התיישנות על השואה. ואכן הקורא בקפידה את פסק הדין של השופטת פלפל חש בהתהפכות בטנה לנוכח טענת המדינה, אף שהתמודדה משפטית עם הטענה ודחתה אותה. אם לפחות אחת מהשגיאות תפנים המדינה, דיינו.

הכותב הוא פרופסור באוניברסיטת בר אילן