או סקנדל או קרנבל

"אף אחד לא שופט זמרים שלא זוכים בפרסים או שחקנים שלא זוכים בפסטיבלים, ומשום מה, בספורט מקדשים רק את המנצחים", הלין מלונדון הג'ודוקא אריק זאבי עוד לפני קרב 43 השניות שחתם את הקריירה האולימפית המפוארת שלו.

"יש מיליוני ספורטאים בעולם שמנסים להגיע לכאן, אז קצת כבוד. ספורט הוא אכזרי, שחור ולבן - או שהפסדת או שניצחת. כל עוד ספורטאי לא מזלזל בזכות הזאת לייצג את המדינה ועושה ככל יכולתו כדי להצליח, הביקורת חייבת להישאר מקצועית. צריך להעריך את ההקרבה וההשקעה, יותר מ?90 אחוז מהספורטאים מסיימים ללא מדליות. זה לא נחלת הישראלים בלבד".

לראשונה מאז 1988, המשלחת הישראלית חזרה השבוע מהמשחקים האולימפיים בלי מדליה. מהאולימפיאדה הזאת ייזכרו בעיקר הנעליים האבודות של האצן דונלד סנפורד, הנפילות הכואבות של המתעמלת ולריה מקסיוטה, הכובע הלא נכון של השחיין נמרוד שפירא בר?אור והכישלון של הגולשת לי קורזיץ בשיוט המדליות.

במסמך שנכתב לפני המשחקים, הוועד האולימפי הישראלי צפה שספורטאינו יביאו הביתה בין שלוש לשש מדליות. המדינה הקטנה מהמזרח התיכון, שזכתה בשבע מדליות לאורך 14 אולימפיאדות, היתה אמורה להוסיף עוד שש בתוך שבועיים וחצי.

בשטח זה אפילו לא היה קרוב. אף אחד מ?37 הספורטאים הישראלים לא התברג בין חמשת הראשונים במקצוע שלו. מדינות דוגמת גרנדה, קפריסין, גבון, מונטנגרו, בוצוואנה, גואטמלה ובחריין זכו במדליות ראשונות אי פעם והותירו אותנו מאחור, מיובשים ומבוישים.

בעוד 1,448 ימים יובער שוב הלפיד האולימפי באיצטדיון המרקנה בריו דה ז'נרו. הספורט הישראלי מצוי באווירת משבר, ערב הקמתה של ועדת הבדיקה, והמספרים מספרים את הסיפור: רוב הישראלים סובלים מעודף משקל; רק פחות מאחוז אחד מתושבי המדינה (70 אלף איש) רשומים כספורטאים פעילים; ותקציב משרד הספורט עומד על 70 מיליון שקלים בלבד. בחישוב פשוט, המדינה משקיעה כמעט תשעה שקלים בפעילות הספורטיבית של כל אזרח. אז לאן אנחנו הולכים מכאן?

"נכשלנו", מודה מנהל היחידה לספורט הישגי, גילי לוסטיג (55), שמכהן בתפקיד כבר 15 שנה. ב?17 ימי האולימפיאדה הוא הסתובב בין המתקנים השונים ולא החמיץ הופעה של נציג ישראלי - אבל מיום ליום נחמצו פניו. "אני הראשון שאומר שנכשלנו, ואין לי בעיה לפנות את מקומי. אבל אנחנו מדברים כל הזמן על כך שאין תרבות ספורט בישראל, וזה חלק מהבעיה.
"אנחנו מדינה שסובלת ממאניה דיפרסיה, ולא רק בספורט.

מעלים ומורידים אנשים בקלות, בלי לבדוק את הדרך, את התהליך ואת הסיבות לכל דבר שקורה. צריך לשמור על פרופורציות. זה לא שבכל אולימפיאדה זכינו בעשר מדליות ועכשיו צנחנו לאפס. אנחנו תמיד מגרדים אחת או שתיים, וכל המדינה חוגגת. צריך לעשות משהו מהפכני ולהתחיל מאפס, אבל קודם עלינו להפסיק להתעסק כל הזמן סביב השאלה השטותית אם יש או אין מדליה".

לוסטיג מתקנא בבריטים. "מה שבלט בשבועיים וחצי בלונדון זה האהבה הגדולה של המקומיים לספורט. בתחרות ההתעמלות האמנותית בריטניה סיימה במקום האחרון, ואיזו תמיכה ואהבה הבנות קיבלו מהקהל שלהן. אצלנו אין את זה. ספורטאי נכשל - והופך לאויב העם".

דיברת על מהפכה. מה צריך לעשות?
"אין לנו בסיס שממנו אפשר לבחור את הספורטאים, והמצב אצל הנשים קשה שבעתיים. צריך להוסיף מתקנים שיהיו נגישים ופתוחים, ולא רק במרכז, אלא גם בפריפריה ובמגזרים מוזנחים. מדברים על נושא הרווחה והצדק החברתי - אז המשרדים השונים צריכים להתאחד כדי שכל ילד במדינה יקבל חוג ספורט אחד בחינם. זה גם ימנע מהילדים ללכת לכיוונים לא רצויים. גם אם לא כולם יהיו ספורטאים ברמה הכי גבוהה, הילדים האלו יהיו אנשים טובים יותר. הם יהיו אוהדי ספורט, תהיה לנו תרבות ומסורת של ספורט. היום אין לנו".

איך זה שגל העלייה בשנות ה?90 לא הביא לשדרוג משמעותי בתוצאות? היו אמנם כמה סיפורי הצלחה, בין השאר קולגנוב, אברבוך ושטילוב, אבל איפה העולים מאתיופיה, למשל? איך לא נמצא שום טאלנט שהתברג בצמרת של הריצות למרחקים ארוכים?
"התרומה של העלייה מחבר העמים היתה ברמת המאמנים ואנשי המקצוע. בחלק מהענפים הם כמעט היחידים שיש לנו. התרומה שלהם בלתי רגילה. שטילוב, אברבוך וקולגנוב נולדו במדינות בריה"מ, אבל צמחו גם כאן. את העלייה האתיופית אנחנו קצת מפספסים. היו לנו פה ושם רצי מרתון - היילה סטאין, אסף בימרו ועכשיו זוהר זימרו - אבל צריך להקים פרויקט מיוחד עבורם, וזה חשוב גם מבחינה חברתית".

למה זה לא קרה עד עכשיו?
"הרעיונות עלו, ויש הרבה תוכניות מגירה, אבל כמו שאמרתי, כולם צריכים להתגייס. ויכוחים ומריבות מונעים את העשייה, ואני מקווה שעכשיו המלחמות יישארו בצד לטובת הספורטאים. בגלל מלחמות באיגודים השונים לא היה סייף ישראלי בלונדון".

ואם ייעשו כל הפעולות הנכונות, כמה זמן יידרש כדי להפוך את ישראל למדינת ספורט מתוקנת?
"עשר שנים, אולי 12. זה תהליך של יצירת ספורטאים ברמה הגבוהה ביותר, מתהליך האיתור שלהם בכיתה א' או קודם. צריך לפתח את הילדים ולהיעזר ברשויות המקומיות לאיתור. זה גוף שאנחנו מחמיצים. רוב המתקנים הם באחריותן, צריך להפוך אותן לשותפות שלנו. אם נעשה את זה, ב?2024 או 2028 יהיה טוב יותר".

לוסטיג לא מסתיר את האכזבה בלונדון, בעיקר מהשייטים. "הייתי משוכנע במיליון אחוז שנשיג לפחות מדליה אחת בשיט. אלה ספורטאים שזכו במדליות באליפויות אירופה ובאליפויות העולם, ובסיוטים הכי שחורים לא חשבתי שפרט ללי קורזיץ, לא נהיה אפילו במאבק על המדליה. אני לא מבין את זה. אבל אני גם פוחד שעכשיו זה יפגע בתקציבים. אצלנו קופצים משחור ללבן, בלי תחנות ביניים. כמו שקודם כולם התלהבו מהצלחת השיט, עכשיו יגידו שהוא ענף כושל ולא צריך תקציבים. אחד הדברים החשובים זה ההמשכיות: צריך להמשיך ולהשקיע בשיט ובג'ודו, אפילו יותר מבעבר".

יכול להיות שהספורטאים לא קיבלו את כל התנאים הדרושים להצלחה?
"הם קיבלו את המקסימום, והם עצמם מודים שהמערכת העמידה לרשותם את כל התנאים האופטימליים. בלי להשתחצן, אני אומר לכם - מה שהצלחנו לעשות בשנים האחרונות זה קסם. אין פה תקציבים ראויים, אין מתקנים, אין תשתיות, אין חינוך לספורט, ועדיין גדל כאן המחזור הכי מוצלח בהיסטוריה בכל מה שקשור למדליות באליפויות עולם ואירופה. עשינו משהו מכלום. אנחנו מצליחים למצוא את מעט הספורטאים שמסוגלים להגיע לצמרת, לעטוף אותם ולשמור עליהם".

"עכשיו כולם מתלהמים וקופצים, אבל ב?20 השנים האחרונות חיינו באשליות, ושום דבר לא השתנה", אומר עמית ענבר (40), אחד הגולשים הגדולים בהיסטוריה של ישראל. "כולם הלכו שבי אחרי ספורטאי כזה או אחר שזכה במדליה, ועל גבו טייחו את כל הכשלים". ענבר זכה פעמיים באליפות אירופה, הוכתר שלוש פעמים לסגן אלוף העולם ואף ייצג את ישראל בשתי אולימפיאדות - בברצלונה 1992 סיים שמיני, ובסידני 2000 - שביעי.

"הספורטאים שמגיעים למשחקים האולימפיים כבר מקבלים את כל התנאים, ובזה אין לי ספק. אבל יש משהו עקום בשיטה. המדינה בעצם אומרת לך: מגיל אפס אתה לבד, והכל תלוי בך. תבנה את עצמך על חשבון ההורים, וכשתהיה אלוף העולם, תבוא אלינו ונטפל בך. כדי להיות ספורטאי מצליח בישראל, לא מספיק שתנצח את היריבים שלך; אתה צריך להיות מספיק מוכשר כדי לנצח גם את המערכת.

"הבעיה אינה בשפיץ אלא בבסיס - בבתי הספר. אין כאן עבודה מתודית נכונה, לא יודעים לזהות לאיזה ענף כל ילד צריך ללכת. אנחנו רחוקים שנות אור ממדינות אחרות בעולם בכל מה שקשור לחינוך גופני". אבל השיט דווקא מצליח. ממנו הגיע הזהב היחיד לישראל, ועוד שתי מדליות ארד.

"נכון, זה ענף הדגל שלנו, שהניב יותר הישגים ותוצאות מכל ענפי הספורט. יש לו מסורת מפוארת ונצבר במסגרתו המון ידע. אבל מאות ילדים הולכים בו לאיבוד בכל שנה. באליפות ישראל לנוער יש 150 גולשים, ובאליפות ישראל לבוגרים מתחרים בקושי שישה. מגיל 8 משקיעים בילדים, אבל דווקא בגילי 17-14 יש נשירה מטורפת, כי אין מעטפת מקצועית שתיקח את הצעירים לרמה הבאה, והם עוזבים בתסכול.

"המועדונים מעסיקים מאמנים ברבע משרה, כי אין להם כסף. אותם מאמנים, שעושים עבודת קודש, יכולים לתת מענה בסיסי ולהעביר שניים או שלושה אימונים בשבוע, אבל לא מעבר לזה, ובטח לא ברמה ההישגית העולמית.

"נוצר מצב משונה: משקיעים פה המון בייצור תשתית בתחום השיט באמצעות משרד החינוך, ובמקצועיות אין כלום. משקיעים הרבה כסף - אבל רק בחלק מהתהליך, ואז נותנים להשקעה הזו לרדת לטמיון בלי לטפל בחוליה הבאה בתהליך. וזה חבל, כי אנחנו יכולים לגדל 20 לי קורזיץ ו?20 שחר צוברי". קורזיץ היא אלופת העולם ואין לה מדליה אולימפית. אתה זכית בכסף העולמי, אבל לא תירגמת את ההצלחה באולימפיאדה.

למה זה קורה?
"זו שאלה טובה, שאין לי תשובה מוחלטת לגביה. הרי מדובר באותם מתחרים, באותם תנאים, באותו ציוד. אני עשיתי בזמנו את הטעות כשנשאבתי לתוך החלום האולימפי. זה מטען אחר שאתה סוחב עליך, והוא כולל אלמנטים של לחץ, מדינה שעומדת מאחוריך, תקשורת שפתאום מתעניינת בך. עשיתי לעצמי חיים קשים. נסגרתי, לא זרמתי עם האירוע".

לענבר, שמנהל כיום את בית הספר לגלישה Kiteaway, יש רעיונות לגבי מה שצריך לעשות, והוא אפילו פועל בתחום. "לפני תשעה חודשים התחלתי לעבוד על מיזם להקמת פנימייה לשיט אולימפי במבואות ים, שבמסגרתה הם גם יקבלו מלגות, ילמדו בתיכון איכותי, ימשיכו לתואר באוניברסיטה ויעבדו במעטפת מקצועית מושלמת מכיתה ז' עד גיל 24 - עם הצוות המקצועי הטוב ביותר גם במים וגם ביבשה.

"הפנימייה תאפשר לאותם ילדים לקבל ליווי מקצועי ברמה טובה גם בחודשי החורף, והמתקן יארח נבחרות שיט מובילות מאירופה שלא יכולות להתאמן במדינות שלהן בחורף. זה הכלי הכי טוב בעולם לחבר את בני הנוער שלנו לצמרת העולמית. הרי כל התנאים בישראל אמורים להוביל להצלחה: יש פה רצועת חוף של מאות קילומטרים, מזג האוויר נוח במשך כל השנה, יש ידע ויש אנשי מקצוע מוכשרים, אבל הם לא פועלים בתחום, כי לא ניתן להתפרנס מאימון שיט בארץ".

ומה קרה ליוזמה? אפשר לנחש לבד. "עברתי מסע מפרך בין כל העסקנים האפשריים. הנהלת פנימיית מבואות ים יצאה איתי לדרך, קיבלתי אישורים ממשרד החינוך וממינהל הספורט, ראש המועצה נתן כתף, וגם הנהלת מכון וינגייט סייעה. אבל איגוד השיט לא רצה לשתף פעולה. אמרו לי 'לא', ועד היום לא קיבלתי אפילו נימוק רשמי.

"אתה מרגיש שעלית פה על משהו, שאתה עומד לעשות את הדבר הנכון, ואין עם מי לדבר. אני מודה שזה די מייאש, אבל אני לא מוותר. האבסורד הגדול ביותר הוא שלא צריך אפילו לבנות את הפנימייה, כי הכל כבר עומד וקיים כמתקן מושלם. רק צריך להתחיל לעבוד. בהתחלה חשבתי שזה משהו אישי נגדי, ואחר כך הסבירו לי בשיחת טלפון שלא נראה להם שהורים ירצו לשלוח את הילדים לפנימייה, ושהאיגוד לא יכול לרכז תקציבים במקום אחד. אבל זה טיעון לא נכון ולא מדויק. המימון בכלל לא מגיע משם. בעצם, האיגוד תוקע את ההתקדמות ברעיון הלאומי הזה, שעובד מצוין בפנימייה בווינגייט בענפי הג'ודו והשחייה".

יו"ר איגוד השיט, יהודה מעיין, אומר בתגובה: "עמית ניסה להקים משהו, הוא יכול לעשות את זה באופן פרטי. אם הוא רוצה כספים ציבוריים של איגוד השיט, צריך דיון רציני. אי אפשר לבוא על רגל אחת ולהציע דברים שלא נבחנו כלל. אף אחד לא בדק אם היוזמה הזאת טובה או לא. כיום יש לנו מועדונים מראש הנקרה עד אילת, וזה היתרון הגדול שלנו. אם ניתן כספים ליוזמת הפנימייה, זה על חשבון דבר אחר. לא נראה לי שזה הכיוון שנלך אליו. בכל יום באים אלי עם רעיונות ויוזמות פרטיות, אבל אנחנו לא עובדים ככה".

אורן סמדג'ה (42), שחתום על המדליה הראשונה של גבר ישראלי - ארד בברצלונה - חזר לא מזמן לפעילות בג'ודו הישראלי. נמצא לו מקום רק לאחר שאיגוד הג'ודו נכנס להליך פירוק בשל ניהול כושל. סמדג'ה אסף את השברים, וברגע האחרון הצליח להעמיד סגל של חמישה נציגים במשחקי לונדון.

הצלחות לא נרשמו על המזרן, אבל יש מקום לאופטימיות.
"כבר התחלנו לקיים סידרה של ישיבות ופגישות ולהיערך לריו", מספר סמדג'ה. "בשנתיים האחרונות התעסקנו בעיקר בפירוק ההנהלה ובבנייה לקראת לונדון, ועכשיו נוכל לעבוד בראש שקט. אני רוצה להחדיר בחבר'ה הצעירים את הרעב שהיה לי בגיל 22. יש לנו ספורטאים צעירים מצוינים, מה שנותן לנו תקווה ואופק לקראת 2016, ואני מקווה שנוכל להגיע שוב למדליה או לפחות להתקרב אליה".

בדומה לענבר, גם לסמדג'ה בטן מלאה על ראשי הספורט הישראלי. "אני מקווה שיבינו כאן שצריך לבנות שיטה כדי להצליח, ולא לרוץ מייד לוועדות חקירה או לבדיקת כשלים כמו שהציעה השרה לבנת. אם תהיה שיטה מוסדרת וברורה, בדומה למה שקורה במדינות אחרות, יהיה לכולנו הרבה יותר קל לגדל ספורטאים. עד היום, המדליסטים שלנו הגיעו לאן שהגיעו לא בזכות השיטה, אלא בזכות הצלחה רגעית של ספורטאי בודד".

לקראת אולימפיאדת ריו, ענף השיט ניצב בפני בעיה גדולה: נראה כי ענף גלישת הרוח יבוטל בעוד שלושה חודשים, והתחרויות יעברו לשיטת "קייט". מי שהפכו לכוכבים עולמיים, דוגמת לי קורזיץ, שחר צוברי ונמרוד משיח, ימצאו עצמם בפני הסבה מקצועית מאונס. ענבר דווקא אופטימי: "זה ייקח שנה או שנתיים, אבל נתברג בצמרת גם שם".

ראשי ענף הג'ודו מקווים שהעתיד טומן בחובו הצלחות גדולות כבעבר. טומי ארשנסקי (21) וגולן פולק (21), שסומנו כיורשיו של זאבי, אמורים להפוך לתקוות הגדולות למדליה בעוד ארבע שנים. את טבילת האש הם כבר ערכו בלונדון. שמות נוספים שכדאי לזכור הם אורי ששון (21) וגם שגיא מוקי (20), ה"בייבי" של מאמן הנבחרת, אורן סמדג'ה. השבוע נערך דיון היערכות ובו הוצע שהתקווה הגדולה הבאה, אליס שלזינגר (24), תעבור לקבוצת משקל אחרת - כדי שיהיה מקום גם לירדן ג'רבי (23) בסגל. גם רותם שור (18) ועמרי קניון (21) עשויות להצטרף אליהן.

יעקב טומרקין (20), שרשם את ההישג הטוב ביותר אי פעם בבריכה האולימפית, עם מקום שביעי בגמר, צפוי להיות בין השמות הבולטים ב?2016. אמרי גניאל (20) ונמרוד שפירא בר?אור (23) הם הבאים בתור ברשימה. גל נבו (25), שהתברג בין עשרת המובילים בעולם בשני מקצים שונים, כבר רמז שאולי יפרוש. עמית עברי (22) הפכה לשחיינית הראשונה מתוצרת כחול?לבן שהגיע לחצי גמר אולימפי, ומלבדה לא נראית באופק תקווה ממשית לנשות ישראל בבריכה.

דווקא בהתעמלות יש ניצנים של תקווה. אלכס שטילוב, שחזר מאוכזב עם המקום השישי המרשים בתרגיל הקרקע, ימתין ארבע שנים כדי לקבל הזדמנות נוספת לזכות במדליה. בריו הוא יהיה בן 29. גם פליקס ארונוביץ' (24), שדורג בשליש העליון של המתחרים כבר בהופעת הבכורה שלו, ימשיך לריו. נטע ריבקין (21), מספר 7 בעולם בהתעמלות אמנותית, כבר הודיעה כי תמשיך - אולם הנבחרת, שסיימה במקום השמיני הקבוצתי, תתפרק ותוקם מחדש. זו לא סיבה לדאגה: נבחרות הג'וניור של ישראל הגיעו להישגים יפים בתחרויות גדולות בשנים האחרונות.

עקב האכילס של ישראל נמצא דווקא במלכת הספורט - האתלטיקה, שממחישה את מצבנו העגום. דונלד סנפורד (25) אמור לעשות שוב את הדרך הארוכה לריו, ונקווה רק שהפעם ישמור טוב יותר על הנעליים. 16 שנים אחרי שקונסטנטין מטוסביץ' סיים במקום החמישי בסידני, צפויים להגיע לריו שני קופצים לגובה: דימה קרויטר (19) בגברים, שהשיא האישי שלו היה מגרד את הארד בלונדון (2.28 מטרים); ואחת מהשתיים - דניאל פרנקל (24) ומעיין פורמן (25), שייאבקו על כרטיס אחד.
הקלע סרגיי ריכטר, רק בן 23, החמיץ את הגמר האולימפי בלונדון בנקודה בודדת. עד 2016 הוא אמור רק להשתבח, ומאחוריו כבר נמצאים ליאור מדלל (21) ועימי בן?חפר (20).

בטניס הישראלי ייתכן שנציגינו בלונדון כבר אמרו את המילה האחרונה שלהם. שחר פאר תהיה בת 29 בריו, אנדי רם בן 36 ויוני ארליך בן 39. את דור העתיד בענף הזה קשה לראות.
ישראל עשויה לחזור דווקא למפת הסיוף, בזכות דנה סטרלניקוב (16), אלונה קומרוב (16) ובעיקר יובל פרויליך (17), שכבר זכו בלא מעט מדליות בגילי הקדטים והנוער. בת אל גטרר (24), אלופת אירופה בטקוואנדו, החמיצה את העלייה ללונדון, אבל היא תיאבק על השתתפות באולימפיאדה הבאה. גם בטריאתלון יש לישראל תקוות מסומנות לקראת ריו: פאני בייסרון בת ה?20 כבר הספיקה להיות אלופה אולימפית לנוער, ורון דרמון (20) סיים חמישי באליפות העולם לנוער ב?2011.

ואולי יהיו גם ענפים חדשים מבחינת ישראל. כדורעף החופים הפך לאחד הלהיטים החמים במשחקים האולימפיים, וקשה להאמין שדווקא אנחנו נותרנו מאחור, בגלל פוליטיקות פנימיות. חופי ים הרי לא חסרים כאן, וגם לא אנשים שאוהבים את המשחק. עכשיו כבר מבינים בארץ כי מדובר בענף עם פוטנציאל למדליות. "צריך רק שני שחקנים טובים", אמר אחד מבכירי הספורט הישראלי, "וזאת לא השקעה גדולה מדי. זה מחדל שאין לנו צמד אולימפי".

ומה לגבי ענפי הכדור הקבוצתיים? ביחידה לספורט הישגי סימנו את התחום הזה כקריטי בגלל הפופולריות שהוא עשוי למשוך, ובשנים האחרונות טופחו נבחרות הכדורעף לנשים והכדוריד לגברים.

לקראת ריו אושרו שני ענפים חדשים שלא היו עדיין חלק מהמשחקים האולימפיים: ראגבי שביעיות וגולף, שבו כבר נחשבת הישראלית לטיסיה בק לכוכבת ברמה עולמית.
בינתיים יאפסן הציבור הישראלי את ידיעותיו על ווזארי, כדור נוצה ורוחות קשר, ויחזור להתרכז בכדורגל ובכדורסל. הספורטאים האולימפיים יחזרו לאלמוניות, ורק בעוד ארבע שנים ייזכרו כולם שהם קיימים - ושהם חייבים להביא מדליות.