הכי ישראלים שיש

למיקה פוקס (18) לא חסר דבר. היא חיה עם אחיה ושני הוריה בשכונת טרייבקה המבוקשת בדאון?טאון מנהטן. מיקה, רקדנית וציירת, סיימה לאחרונה את לימודיה בבית ספר פרטי לאמנויות בניו יורק והתקבלה ללימודים אקדמיים בסמית' קולג היוקרתי. עכשיו היא החליטה להשאיר את הכל מאחור.

השבוע תתחיל מיקה, עם עוד כ?300 חניכי גרעין צבר של תנועת הצופים, חיים חדשים בקיבוצים בישראל. אחרי שלושה חודשים של חיי קומונה, יתחיל הדבר שלשמו עזבו את משפחותיהם ואת מולדתם: שירות בצה"ל.

גרעין צבר משתף פעולה עם המשרד לקליטת העלייה וארגון "נפש בנפש" לטובת העלאת בני נוער לישראל. תנועת הצופים מאתרת את החניכים באמצעות השבטים ושליחים הפועלים בתפוצות, מכינה את הצעירים לקראת העלייה ומלווה אותם בארץ - החל מהקליטה בקיבוצים ולאורך כל שירותם הצבאי. רוב חניכי הפרויקט מגיעים מצפון אמריקה. חלקם הגדול הגיע ארצה ביום שלישי השבוע.

"תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות שנת שירות או צבא", אומרת לנו מיקה ימים ספורים לפני הטיסה. אנחנו נפגשים בדירה הניו?יורקית החלומית של משפחת פוקס, שנמצאת מרחק פסיעה מהרובע הפיננסי. בניגוד לדירה טיפוסית בעיר, בעיה של מקום אין כאן. חלונות הסלון רחב הידיים חושפים נוף עירוני מעורר קנאה. את הפסלים המעטרים את הבית יצרה האם טלי, ורוב פריטי האמנות בדירה הם מעשי ידי בני המשפחה. קשה לדמיין חיים מעוצבים יותר, נוחים יותר.

"בהתחלה רציתי לעשות שנת שירות", היא מספרת, "אבל לפני שנה דיברתי עם בני דודים שלי בארץ על הצבא, ונכנס לי לראש כל העניין הזה של להתגייס".

מיקה, בת לאם ישראלית ולאב אמריקני, נולדה בארה"ב. היא מדברת עברית עם אמא ואנגלית עם אבא. מלבד שנה אחת בישראל, בגיל שנתיים, היא חיה בארה"ב כל חייה. פעם בשנה, בקיץ, היא באה עם המשפחה לביקור בארץ, אצל משפחתה של אמה בחיפה.

"יכולתי לנסוע לישראל ולהתנדב שנה, אבל רציתי לעשות את זה עד הסוף", היא אומרת בעברית. "חשוב לי לחוות את החיים בישראל, והגעתי למסקנה שיותר נכון לעשות את זה עכשיו מאשר אחרי הקולג'. אני יודעת שאין דרך טובה יותר להרגיש ישראלית מאשר לעשות צבא כמו כולם".

טלי, אמא של מיקה, הקימה בניו יורק את שבט תפוח של הצופים. מיקה הצטרפה לשבט בכיתה ד', והשנה, שנתה האחרונה בצופים, כבר היתה רכזת צעירה.

"אני מרגישה שייכת לכאן. מתה על ניו יורק, על השכונה שלי, על הסאבוויי. מאוד נוח לי פה. אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מחוברת לישראל. יש לי חברים ממש קרובים שיש להם הורה או הורים ישראלים, ותמיד הרגשנו את הישראליות שלנו. בצופים, למשל, לפחות שבע שעות בכל שבוע, אני בחאקי, עם ישראלים, מדברת רק עברית, ואני מרגישה הכי נוח בעולם. זה ככה מאז כיתה ד'.

"גם החברה הכי טובה שלי היא ישראלית שגרה פה, והיא מרגישה אותו הדבר. אני פוגשת אותה לפעמים בארץ ואז אנחנו מדברות אנגלית, וזה הכי מוזר, כי בישראל אנחנו מרגישות ישראליות. באופן כללי אני לא חושבת שיש בזה סתירה, אני מרגישה גם אמריקנית וגם ישראלית. פשוט התרגלתי לזה".

הרצון של מיקה להתגייס לצבא התחיל דווקא כשהבינה שהיא צריכה פסק זמן בין התיכון לקולג'. "אני רואה את החברים שלי פה, שהולכים לקולג' מייד אחרי התיכון, כל כך צעירים. הם כאילו מבזבזים את השנה הראשונה שלהם, כי הם עדיין מבולבלים ורוצים ליהנות. בארץ, לעומת זאת, אני רואה את בני המשפחה שלי הולכים ללמוד אחרי הצבא, והם ממש בגישה שונה. הרגשתי שזה יותר מתאים לי".

אבל היא לא ידעה איך בדיוק עושים את זה. על גרעין צבר שמעה לפני שנים, דרך הצופים, אבל "הייתי בטוחה שזאת חבורה של אמריקנים שלא מדברים עברית. בספטמבר 2011 אמא שיכנעה אותי ללכת לסמינר של הגרעין, וממש התחברתי. דיברו איתנו על ישראל, ולא רק על הדברים הטובים.

"דיברו על הקשיים ועל הגעגועים, ועל זה שהחזרה לגרעין בסופי השבוע, לסביבה דוברת אנגלית, תקל מעט. הבנתי גם שאני לא יודעת כלום על תפקידים בצה"ל. למדתי המון דברים על הצבא, שבכלל לא ידעתי שחסרים לי. הגרעין עוזר בתהליכי המיון והגיוס שאין לי מושג לגביהם, ובזכויות של חייל בודד".

מיקה יודעת שנכונו לה אתגרים רבים, ולא מעט רגעי משבר. "זה הולך להיות שונה מכל דבר שאי פעם דמיינתי שאעשה. אמא הכינה אותי לזה שהחוויות בצבא יהיו אחרות לגמרי ממה שהכרתי בחופשות בארץ. אני הכי מפחדת מהגעגועים הביתה, להורים, לאחי, לחיים שלי פה. אני יודעת שהמעבר יהיה קשה, אף פעם לא הייתי כל כך הרבה זמן בלי אבא ואמא".

ועדיין, היא שומרת על אופטימיות: "נראה לי שאני רוצה להיות מדריכת חי"ר, אבל אני עוד צריכה לחשוב על זה. אין לי מושג איפה אהיה בעוד שנה, וזה דווקא כיף, אני אוהבת לא לדעת".

עוד לפני הקשיים בארץ, למיקה היו לא מעט התמודדויות עם החברים ובני המשפחה בארה"ב. "לפני חודשיים, סבא וסבתא האמריקנים שלי באו לבקר, והסברתי להם מה אני הולכת לעשות. אני חושבת שרק אז הבנתי שוואללה, אני באמת עושה את זה. לפני זה סיפרתי להמון אנשים מבית הספר, והם לא ממש הבינו למה אני עושה את זה. בהתחלה הם היו ממש בשוק. שמעתי שאלות כמו: 'את הולכת להיות בקו האש? את הולכת להרוג ערבים? את הולכת למות?'

"נראה לי שאפילו החברות הכי טובות שלי לא ממש הבינו. הן תפסו את הקטע שאני צריכה זמן לפני הלימודים, אבל ממש לא התחברו לעניין של הצבא".

האתגר הגדול היה דווקא בבית. "אמא שלי עשתה צבא, אז היא הבינה מההתחלה מה אני רוצה, וגם דיברנו על זה הרבה. אבא, לעומת זאת, לא ממש הבין. הוא לא היה כל כך מופתע, כי הוא תמיד ידע כמה אני מחוברת לישראל ועל שנת שירות התחלתי לדבר כבר לפני שנתיים. אז כשאמרתי צבא הוא לא היה בשוק.

אבל הוא גם לא ידע בדיוק מה לחשוב, כי הוא לא ידע בדיוק מה זה צה"ל, הוא מכיר בעיקר את הצבא האמריקני.

"רק אחרי שעברתי כמה סמינרים, הוא התחיל לקרוא על הגרעין ועל הצבא ולהבין קצת מה קורה. אני חושבת שרק בפברואר האחרון הוא הבין שזה מה שעומד לקרות. הוא פחד שאני קופצת להחלטה שאני לא מבינה עד הסוף, ורצה לוודא שאני סגורה על עצמי. הייתי צריכה לשבת איתו לשיחה ולהסביר לו למה אני רוצה את זה ומאיפה זה בא לי, ואני שמחה שהוא גרם לי לעשות את השיחה הזאת. ההורים שלי מאוד תומכים, הם רוצים כל מה שאני רוצה. קשה להם, כי אני הולכת להיות מאוד רחוקה מהם".

אביה של מיקה, דון, הוא בעלים של רשת בתי קולנוע. הוא גדל בבית יהודי בפנסילבניה, עבד שנים בארגונים היהודיים בארה"ב והתחתן עם ישראלית, אבל מעולם לא שיער שבתו תתגייס לצה"ל.

"כשמיקה התחילה לדבר על זה בפעם הראשונה, דיברתי על זה עם אשתי וניסינו להבין איך אנחנו מתמודדים עם זה", הוא אומר. "החלטנו לאמץ גישה פסיבית ופשוט לתת לזה לקרות. כשזה התחיל להיות באמת רציני מיקה באה ודיברה איתי.

כשגרעין צבר נכנס לתמונה, וראינו את התשוקה הגדולה שלה ללכת עם זה עד הסוף, זה גם נהיה רציני יותר עבורי".
הקושי הגדול לא היה דווקא בהכרה שהילדה מתגייסת, אלא בדברים שהתגלו בדרך. "בהתחלה חשבתי שמדובר בשנה. כשהבנתי שהיא נוסעת לשנתיים, זה היה סיפור גדול מבחינתי.

חשבתי לעצמי: 'האם היתה שיחה בעברית שפיספסתי?' אין לי בעיה עם עצם השירות בצה"ל, אלא בעיקר עם המרחק: האתגר הגדול יהיה ההפרדה בינינו, למרות שאנחנו מתכננים להגיע לישראל כמה פעמים בשנה. התגברתי על הכאב, והשלמתי גם עם זה. אני תומך במיקה ומעריץ אותה, כמו תמיד, ואני מצדיע לה על ההחלטה".

אף על פי שהוא האמריקני ה"טהור" היחיד במשפחה, דון מצליח להבין מה מניע את מיקה לעשות את מה שהיא עושה. "היא מרגישה מאוד מחוברת לישראל, היא חשה אחריות לנוכח חבריה ובני משפחתה שמתגייסים, והיא רוצה להיות שווה להם. היא חושבת שזו תהיה חוויה מבגרת שתשנה את חייה. לא שהחיים שלה צריכים להשתנות".

הוא מכיר את ישראל די טוב, ומבקר בארץ לעיתים תכופות, מאז פגש שם את אשתו. "ישראל היא מקום מורכב, וגם התחושות שלי כלפיה מורכבות. זאת לא המולדת שלי, ארה"ב היא המולדת שלי, למרות שאני יודע שלישראלים רבים קשה לשמוע את זה.

"ישראל היא מדינה צעירה ותוססת במזרח התיכון שאני מאוד מחובר אליה. יש לי המון חברים ישראלים, ואני מאוד אוהב להיות שם. אני בטוח שיהיה לי ממש כיף כשאבוא לבקר את מיקה".

אתה לא חושש לשלומה?
"אנשים פה כל הזמן שואלים אותי על זה. התשובה היא לא, אני לא חושש. אם זה היה הבן שלי אולי הייתי חושב אחרת. בסופו של דבר, אני חושב שזו תהיה חוויה מעניינת עבורה. אני גם אוהב את הרעיון שהיא תהיה בצבא עם כל סוגי האוכלוסייה הישראלית. אחרי בית ספר פרטי והחיים הטובים בטרייבקה, צה"ל הוא בית ספר מצוין לחיים ולשוויון. אין לי ספק שיהיו לה ימים שהיא תאהב את זה ויהיו ימים שהיא תשנא את זה".

ומה יקרה אם מיקה תחליט להישאר בישראל?
"אני יודע שישראלים תמיד חולמים על הילדים האמריקנים הטובים שמגיעים לישראל, מתאהבים בה ונשארים. אבל זה לא משהו שאני חושב עליו. כרגע, שנתיים הן זמן ארוך מספיק כדי להתמודד איתו. אולי בעוד שנה אתחיל לחשוב גם על האפשרות הזאת".

בינתיים, לפחות, יש לו מעין רשת ביטחון. הקולג' היוקרתי שאליו התקבלה מיקה הסכים לשמור לה מקום לעוד שנתיים. "אני לא עושה עלייה כרגע", מסבירה מיקה. "הגשתי בקשה מיוחדת לקולג' לאשר לי דחייה עד אחרי הצבא, והם הסכימו. אני מרגישה הרבה יותר נוח כשאני יודעת שיש לי קולג' לחזור אליו, וככה גם אבא יודע שיש אפשרות שאני אחזור. אבל הכל יכול להיות. אולי ארצה ללמוד בסוף בישראל או משהו כזה".

השבוע תתחיל מיקה את חיי הקומונה בקיבוץ מעוז חיים שבבקעת הירדן. דבר אחד היא יודעת: נכון לעכשיו, גם אבא מאחוריה. "הוא ממש גאה בי ומשוויץ בי מול כל החברים שלו", היא מחייכת.

כמו מיקה, גם אריאל גינדאה, חברה נוספת בגרעין צבר, עוזבת חיים אולטרה?נוחים. אריאל (22), שחזרה בשאלה לפני ארבע שנים, חיה באחת הקהילות היהודיות המשגשגות של לונג איילנד. אביה רופא ואמה עובדת בארגון יהודי. גם היא חשה תמיד חיבור חזק לישראל, אף על פי שהוריה אינם ישראלים.

"גדלתי באזור יהודי ודתי, למדתי בבית ספר יהודי כל חיי, ובתיכון כבר ידעתי שאני רוצה להיות בישראל", היא מספרת. "אחרי שסיימתי את התיכון נסעתי למדרשה בארץ והתנדבתי בבית החולים שערי צדק בירושלים. שם גיליתי שהחיבור שלי לארץ אפילו חזק יותר משחשבתי. שאני פשוט אוהבת את ישראל, אני מרגישה בה נוח וזה הכי טבעי לי.

הרעיון של 'הצבר' מוצא חן בעיניי, ואני מתה על הכנות הרבה של הישראלים, שבעיני רבים באמריקה היא משהו שלילי".
למרות התחושה הטובה, אריאל ידעה אז שהיא עדיין לא יכולה להישאר בארץ. "גדלתי במשפחה שבה הייתי חייבת ללמוד בקולג', ובלי זה, מעבר לישראל לא בא בחשבון. אז חזרתי לארה"ב ועשיתי תואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת ניו יורק".

במהלך עבודתה במטה הצופים בעיר, שמעה אריאל על גרעין צבר. "בהתחלה לא הייתי בטוחה שזו המסגרת שאני רוצה", היא מודה. "בסוף יצאתי לסמינר, לבדוק אם מתאים לי להיות באווירה של הקבוצה. פגשתי אנשים מדהימים, ומייד התחברתי. הידיעה שיש כל כך הרבה אנשים שתומכים בי הפכה להיות מאוד חשובה. והאמת היא שאני לא יודעת אם בלי גרעין צבר הייתי עושה את מה שתמיד רציתי לעשות".

היא אומרת שהיא מרגישה יותר ישראלית מאשר יהודייה, "למרות שאני עדיין לא חיה בארץ". על אף ההחלטה הלא פשוטה לחזור בשאלה, וההחלטה לעלות לישראל, הוריה עומדים מאחוריה.

"כבר בתיכון אמרתי להם שאני רוצה לעבור לישראל, והם קיוו שאחרי הקולג' כבר לא ארצה... לא ממש היתה לי את 'השיחה' איתם. רק אחרי שסיימתי את הקולג' נפל לי ולהם האסימון שזה מה שהולך לקרות. "אבא שלי חולם לעבור לארץ כבר שנים, כך שבמידה מסוימת אני מגשימה חלום שלו. אמא היא אמא, אז קשה לה שאני עוזבת. היא דואגת לי. אבל שניהם מאוד גאים בי ותומכים בי".

מה אמרו החברים?
"מי שמכיר אותי מחייך ואומר: 'היה ברור שזה מה שתעשי'. אבל לא קל להסביר לכולם. הרבה אנשים פה חושבים שאני משוגעת, והאמת היא שלהם אני אפילו לא מנסה להסביר. אני מבינה ממה זה נובע. החיים פה טובים ופשוטים".

אריאל תתחיל השבוע את חייה החדשים בקיבוץ אורים שבנגב, ומקווה להיות מש"קית ת"ש או מש"קית נפגעים, "אבל אני אלך לאן שישלחו אותי. הסיבה שאני עושה את השירות הצבאי היא כדי להשתלב בישראל, כי אני מתכננת להישאר בארץ אחרי השחרור. אני מאמינה שהשירות מעניק ערכים משותפים לאנשים ועוזר להם לגדול. אני מצפה בהתרגשות להיות חלק מזה".

דין חיים (18) נולד בארה"ב. בגיל 3 חזר לארץ עם הוריו, שניהם ישראלים, רק כדי לשוב לברוקלין שלוש שנים אחר כך, עד היום. את הרגע שבו הבין שהוא חייב לשרת בצבא הוא זוכר היטב. "זה היה לפני כשנתיים, בטקס סיום מסע הכומתה של אחי הגדול בסיירת גבעתי. התרגשתי מאוד, ראיתי את החבר'ה של אחי מתחבקים, וידעתי שהם יהיו חברים לחיים. באותו רגע ידעתי שגם אני רוצה שיהיה לי משהו כזה".

אחר כך נחשף דין, לראשונה, לתנועת הצופים. הוא ביקר בישראל במסגרת תוכנית "חץ וקשת", תוכנית בת חודש המשלבת סיורים בארץ עם שבוע גדנ"ע.

"ההורים שלי לא חשבו שאתגייס. אבל כשהייתי ב'חץ וקשת' התקשרתי אליהם כל הזמן וסיפרתי כמה כיף לי. אז הם כבר ידעו שזה יבוא. בסופו של דבר, זה לא היה מוזר להם, כי גם אח שלי הלך לצבא. כשסיפרתי להם הם רק רצו לדעת שאני בטוח, שאני לא רוצה ללכת קודם לקולג'. אמרתי להם שאני בטוח ב?100 אחוז, שיש רק פעם אחת בחיים שאפשר לעשות את זה, ושעכשיו זה הזמן שלי. הם מאוד תומכים".

הוריו של דין גידלו אותו על ברכי הציונות. "כל בני המשפחה שלי בישראל הלכו לצבא וליחידות קרביות, וככה גם אני גדלתי", הוא אומר. "כל החיים הרגשתי יותר ישראלי מאמריקני. כשחזרתי מ'חץ וקשת' הלכתי לסמינר של גרעין צבר ופגשתי שם את החבר'ה האחרים. ממש הופתעתי, הפכנו מייד לאחים ואחיות. התחברנו סביב הגאווה והאהבה לישראל. גם אם הם קצת יותר אמריקנים ממני, זה לא משנה.

"בגרעין פתחו לי את העיניים והסבירו לי שלא הכל רק כיף, שיש הרבה עבודה קשה ולחץ. אז אני מגיע מוכן. עד כדי כך, שהיום אני לא ממש רואה את עצמי משרת בלי הגרעין".
החברים מהבית, אפילו היהודים שבהם, לא הבינו למה. "אמרו לי שאני מטורף. הם בטוחים שאני הולך ישר למלחמה. הסברתי להם שיש סיכונים ושזה לא נורא, אבל הם לא הצליחו להבין איך יש משהו שיותר חשוב לי מעצמי. הם אף פעם לא יבינו".

דין יודע בדיוק מה הוא רוצה: "לשרת בשייטת, הכי קרבי שאפשר". הוא כבר מתאמן: רץ, שוחה, הולך למכון כושר. "אני מקווה שהשירות בצה"ל יפתח לי אופקים חדשים, שאכיר חברים טובים. ההורים שלי רוצים לחזור לארץ, אבל המצב הכלכלי לא מאפשר להם לעזוב כרגע. במידה מסוימת טוב לי עם זה שהם נשארים בארה"ב, כי אני צריך קצת עצמאות ואני רוצה לעבור את החוויה הזאת לבד. יהיה לי קשה, אבל אני מאמין שככה אפיק יותר. אני בטוח ב?100 אחוז שהם יחזרו לארץ בסופו של דבר".

הוא משוכנע שיישאר בארץ גם אחרי הצבא. "החיים שלי הם לא בארה"ב, הם בארץ. לשם אני שייך". אני תוהה היכן קיבל את הנחישות הזאת, שלא מוצאים אפילו אצל ילידי הארץ, והוא עוצר רגע לחשוב. "זה מאח שלי. הוא נשאר בארץ עכשיו, אחרי שהשתחרר. בעצם, זה לא רק הוא. אני רואה ושומע כל מה שקורה היום בישראל, ואני יודע שזה יישמע כמו קלישאה, אבל אני באמת מרגיש שישראל צריכה אותי".

"גרעין צבר של תנועת הצופים פועל כבר 21 שנים", מתגאה אלי בן יוסף, יו"ר תנועת הצופים. "זהו פרויקט הדגל שלנו בכל הקשור לחיזוק הקשר עם התפוצות ועידוד העלייה לישראל. בחמש השנים האחרונות הגיעו לישראל יותר מ?1,500 צעירים יהודים מרחבי העולם, שהתגייסו לשירות משמעותי בצה"ל".

הפרויקט פועל בעזרת משרד ראש הממשלה, המשרד לקליטת העלייה, משרד הביטחון, פרויקט "מסע", הסוכנות היהודית, התנועה הקיבוצית וארגון "נפש בנפש". "מדי שנה אנחנו מצליחים להגדיל את מספר העולים, את מספר המדינות שמהן הם מגיעים, והחשוב מכל - את אחוז הנשארים בישראל. מחמם את הלב לדעת שכ?70 אחוזים מהצעירים שמגיעים לישראל דרך פרויקט צבר נשארים בארץ בתום השירות הצבאי".