אהוד ברק משחק באש

בעבר השמיע שר הביטחון עמדות נגד תקיפה באירן, אך כעת נראה שעמדתו התפכה. יוסי מלמן סבור כי הוא נשמע כמו מהמר המוכן לקחת סיכונים, עליהם ייאלץ הציבור לשלם

יוסי מלמן

נירון קיסר משל באימפריה הרומית במשך 14 שנים בין השנים 54 ל-68 לספירה. בשנתו האחרונה, התחוללה ברומא שריפת ענק שכילתה את העיר. בני תקופתו האמינו כי נירון עצמו הצית את התבערה כדי לפנות מקום לארמון חדש, שביקש להקים לעצמו. לפי תיאורים שונים – שלא זכו לאישוש היסטורי מתועד – מייחסים לנירון כי בעת שעירו עלתה בלהבות, הוא ישב זחוח דעת בארמונו באחת מגבעות רומא, וניגן על נבל.

גם שר הביטחון, אהוד ברק, מקרין זחיחות דעת. הוא פסנתרן חובב, שאוהב להתגאות בביצועיו המוסיקליים. את האורחים שפוקדים את דירתו רחבת הידיים במגדלי אקירוב, המשקיפים על תל אביב, (שהועתקה למגדל יוקרתי אחר עד שתושלם בנייתה במגדל חדש נוסף), הוא משעשע כשאצבעותיו פורטות על הקלידים של פסנתר כנף.

אהוד ברק משחק באש. מהדברים שהוא מרבה להשמיע בשבועות האחרונים, עולה הרושם כי הוא וראש הממשלה, בנימין נתניהו, נחושים בדעתם להעביר החלטה בקבינט שתורה לחיל האוויר לתקוף באירן עד סוף הסתיו, כלומר באוקטובר, לאחר החגים ולפני הבחירות לנשיאות בארצות הברית. תקיפה באירן יכולה להצית להבות ענק במזרח התיכון.

הרושם שמצטייר מדברי השניים הוא שהשוני ביניהם היא בעיקר בסגנון. יש תחושה שראש הממשלה מדבר מהבטן. הוא מדבר על שואה שנייה ומשדר פניקה וחרדה מפני אירן גרעינית. שר הביטחון, לעומתו, מציג משנה שהיא לכאורה סדורה ורציונלית.

ראשית דבר, קשה להאמין למנהיג שרק לפני חמש שנים התנגד לתקיפה של חיל האוויר נגד הכור הגרעיני של סוריה בנימוקים לא משכנעים, שהדיפו ניחוחות של אינטרס פוליטי-אישי – תקווה לרשת את ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ולזכות לבדו בתהילה. האם נשק גרעיני בידי סוריה, שגובלת בישראל, היה מסכן פחות את ישראל מנשק גרעיני בידי אירן?

יתר על כן, לפני כשלוש שנים השמיע ברק בשיחות סגורות את דעתו המפורשת נגד תקיפה ישראלית באירן. בני שיחו לא שמעו ממנו דברים בנוסח שהוא משמיע כיום על "איום קיומי". וזאת על אף שכבר אז הוא קרא את הערכות המודיעין הישראלי, לפיהן אם אירן לא תיעצר יהיה בידיה נשק גרעיני ב-2014-2015. מאז לא השתנתה הערכת המודיעין. אירן מתקדמת לנשק גרעיני בקצב די קבוע, ובעוד כשנתיים תוכל לפתח נשק גרעיני ולהרכיבו כראש חץ על טיל שיאהב. מה שהשתנה שוב – זו עמדתו של ברק.

ארי שביט פרסם ביום שישי ב"הארץ" ראיון עם "בכיר בטחוני", אך נתן בו מספיק סימנים מזהים שמהם ברור כי מרואינו היה אהוד ברק. באותה שיחה, מצוטט הבכיר כאומר: "המטרה שלנו אינה לחסל את תכנית הגרעין של אירן... המטרה היא עיכוב. גם אם העיכוב שאותו תשיג פעולה ישראלית יהיה רק לשנתיים... יגבר מאוד הסיכוי שהמשטר ייפול לפני שאירן תהפוך לגרעינית". האם דברים אלה מבטאים הגיון ורציונליות?

האם זו מדינאות נועזת ומתוחכמת? לא. הדברים נשמעים יותר כדבריו של מהמר, שמוכן ליטול במשחק סיכונים עצומים. ואם ההימור לא יצליח? מה יקרה לאהוד ברק? גם כך הקריירה הפוליטית שלו עומדת בפני סיומה. במקרה הטוב, או הרע (תלוי בעניי המתבונן), הוא ימשיך להתגורר בדירת המגדל שלו, לעשות עסקים ברחבי העולם ולעשות לביתו ולבני ביתו. לעומת זאת, במקרה שההימור של שר הביטחון וראש הממשלה ייכשל – ישלם הציבור מחיר כבד.

עוד לא קרה שרבים כל כך דיברו רבות כל כך על מלחמה שבפתח

אך נניח שברק צודק וצריך לתקוף ובקרוב. אז מדוע לעשות זאת עוד לפני הבחירות בארצות הברית? הנימוק שמשמיע ברק הוא שאם זה לא יעשה מיד, תיכנס אירן ל"מרחב החסינות" שלה. כלומר, היא תתחיל להעשיר אורניום במפעל בפורדו שליד קום, המחופר בבטן ההר בעומק של כ-70 מטרים, ולישראל אין פצצות שיכולות לחדור לעומק כזה. אבל האמת היא שאין זה משנה הרבה אם התקיפה תהיה לפני או אחרי הבחירות. גם אם נמתין שלושה חודשים לתוצאות הבחירות, עדיין יוותר לישראל זמן לתקוף עד סוף השנה או בתחילת שנה הבאה, עוד לפני שהמתקן להעשרת אורניום ייכנס לפעולה מלאה. במילים אחרות, גם על פי הניתוח של שר הביטחון אפשר להגיע למסקנה הפוכה משלו. המתקפה יכולה לחכות עוד כמה חודשים, ולא חייבת לצאת אל הפועל תוך כמה שבועות.

יש לומר עוד דבר אחד חשוב: עוד לא קרה בתולדות ישראל שרבים כל כך דיברו רבות כל כך על מלחמה שבפתח. מילא שהתקשורת מברברת, אך מדוע המנהיגים והבכירים מפטפטים עצמם לדעת? התוצאה היא מידית. שיחת היום ברחוב הישראלי היא מתי תפרוץ המלחמה ולאן לברוח במקרה של מתקפת טילים. האם להישאר כאן, או לברוח לחוץ לארץ? השיח הציבורי משפיע כמובן על המשק. הבורסה יורדת. המשקיעים מקפיאים את השקעותיהם ומוציאים מיליארדי דולרים מחשבונות הבנקים הישראליים. הכלכלה הישראלית, שנתניהו כה גאה כי הצליח לנווטה בימים הסוערים של משבר כלכלי עולמי, מסתחררת אל מיתון, תוצרת הדיבורים על המלחמה נגד אירן.

אמנם האינסטינקט הראשוני אומר שמי שמדבר לא עושה. כשמנחם בגין החליט לתקוף את הכור הגרעיני בעירק ב-1981, לא דלפה על כך מילה וחצי מילה, והציבור בישראל, כמו העולם כולו, הוכה בהלם שהפך לגאווה על ההישג. כך גם היה לפני התקיפה של הכור הגרעיני בסוריה לפני חמש שנים. התעוררנו בוקר אחד, ושמענו בחדשות שגורם אלמוני תקף מבנה בסוריה. ועל אף ש-2,500 איש היו בסוד המבצע בישראל: אנשי צבא, אנשי מודיעין, פקידים בכירים ושרים, מילה לא דלפה מהדיונים.

ברור שמנהיגי אירן מבינים שהמתקפה עליהם ממשמשת ובא. אם הם לא חיים בהדחקה, או סבורים כי מדובר בתרגילי הפחדה, איומים ולוחמה פסיכולוגית שמנהלים מנהיגי ישראל נגדם, ושמאחורי המילים לא מסתתרות הכנות לפעולה צבאית, הרי אין ספק שהם מתכוננים לבאות. ברור שהם ממגנים את המתקנים המיועדים לתקיפה, מציבים סביבם עוד סוללות טילים להגנה וצבאם הוכנס לכוננות-על שתימשך חודשים רבים. אם כך הם פני הדברים, אבד לחלוטין לישראל יתרון ההפתעה.

אך יש גם אפשרות נוספת. אפשר שבהצהרותיהם מנסים ברק ונתניהו ליצור פרובוקציה, ולגרום לאירן לאבד את עשתונותיה ולתקוף את ישראל תקיפה מקדימה או תקיפת מנע. אם זה יקרה, תוכל ישראל לרחוץ בניקיון כפיה ולומר 'הותקפנו ולכן זכותנו להגיב'. וישנה אפילו אפשרית חמורה ומקיאוולית עוד יותר – נתניהו וברק חותרים לגרור את ארצות הברית למלחמה שהיא אינה רוצה ובמועד שלא נוח לה.

כך או כך, כל מי שמדבר על אירן כעל הסכנה הקיומית החמורה ביותר הנשקפת לישראל, אינו מכיר כנראה את ההיסטוריה של ישראל. יש סכנה קיומית גדולה ממנה: שבדיבורים ובמעשים לא אחראיים, הרפתקניים ואולי אף מופקרים, נפגע בנכס החשוב ביותר לקיומה של ישראל (לאחר הזרוע האסטרטגית שלה המשמשת להרתעה) – היחסים האסטרטגיים המיוחדים עם ארצות הברית, ונגרום במו פינו ומעשינו לאובדן תמיכתה בנו. 

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully