המצקצקים בלשונם חווים עדנה מחודשת - שוב יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', נשמעה מתבטאת באופן שאינו הולם את מקהלת הצדקנים של השמאל הישן, זה המתעקש לדשדש בשוליים הטהרנים והבלתי פרגמטיים של הפוליטיקה הישראלית.
הפרשה התורנית נסובה סביב ניסיון כושל לפענח אמירה של יו"ר העבודה, לפיה אין לפסול שותפויות קואליציוניות, וכי אם מתקיים מכנה משותף אידיאולוגי, אזי אין פסול בחבירה למפלגות שהשמאל סולד מהן באופן מסורתי.
אמירה כזו, מורכבת ולכאורה לא הולמת את ערכיו של "מחנה השמאל" המנוח, ראוי להתעכב עליה מעט. שכן מהי בעצם חבירה על בסיס תפיסת עולם כלכלית אם לא שינוי מהיסוד של כללי המשחק בפוליטיקה הישראלית? וזוהי בדיוק כוונת המשורר (או המשוררת, במקרה זה) "כשהגיהינום יקפא" והקפיטליסטים הקיצוניים מבית מדרשם של "הליכוד", "קדימה" ו"ישראל ביתנו" יעשו הסבה אידיאולוגית אזי מדוע לא לשתף עימם פעולה? מדוע לפסול חוזרים בתשובה שאימצו תפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית ולפספס בכך את החייאתה של מדינת הרווחה הישראלית?
נתניהו לא יאמץ מדיניות תקציבית מרחיבה
אך אל לנו לדאוג. הסיכוי שנתניהו יאמץ מדיניות תקציבית מרחיבה הוא בלתי אפשרי. אך בעשותה כך, מתעקשת יחימוביץ' לשוב ולהזכיר לציבור כי על סדר היום הפוליטי להיות מורכב מאותו נושא זניח שהן השמאל והן הימין הקפידו להתעלם ממנו עשורים הכלכלה. לא עוד שיח ריקני וטרנדי על השטחים. אלא התעסקות בנושאים האפורים הללו שמרכיבים את חיינו שכר ראוי, הוצאות ממשלתיות, אחריות המדינה לאזרחיה.
מקהלת המצקצקים משתייכת לאותו שמאל ישן הולך ונחלש, זה אשר נשען על חלוקת המערכת הפוליטית על בסיס שיח מדיני שאבד עליו הכלח. לא שלא צריך לדון בכובד ראש בנושא המדיני, צריך גם צריך. אך ההתמכרות הזו לשיח הרדוד על "תהליך" השלום (שיש בו אספקטים רבים, אך הוא כבר מזמן אינו "תהליך"), מטרתה היא אחת לשמר את הסדר הכלכלי הישן, זה המשרת בצורה טובה כל כך את בעלי ההון ואת חסידי הכלכלה הניאו-ליברלית משמאל ומימין - אותה שיטה כלכלית שדרדרה את ישראל לעברי פי פחת, שיצרה מעמד עצום של עובדים עניים, שהרחיבה את הפערים בין עשירים לעניים ושמחזירה אותנו בצעדים בטוחים חזרה לימי הצנע. רק שהפעם, אין יותר מדינת רווחה לדאוג לחוסנה החברתי של המדינה.
הכותב הוא יו"ר המשמרת הצעירה של "העבודה" בירושלים