הציונות הדתית הייתה יכולה להופיע על דפי ההיסטוריה כמי שהצליחה להביא פתרון מוסכם בעניין גיוס החרדים, אך בפועל החמיצה את האפשרות שלה להוביל מהלך חברתי היסטורי.
ציבור זה מכיר בחשיבות לימוד התורה והנשיאה בנטל השירות הצבאי ומשלב בין השניים. הציונות הדתית, הנמצאת בתפר של תורה ועבודה, מכירה את הטרמינולוגיה של הציבור החרדי והחילוני, ויכולה להביא לפתרון מוסכם על כל הצדדים. אולם במקום לשנות את השיח הציבורי והפוליטי, בחרה להתגדר בתוך עצמה ולדאוג לעצמה, ובשקט-בשקט עמלה כדי שישיבות ההסדר ימשיכו לתפקד.
לציונות הדתית אין מה להוכיח אודות תרומתה לחברה הישראלית. זה נכון לגבי תחום הביטחון וזה נכון לגבי הרבה תחומים אחרים. יתר על כן, יש קולות מתוך המחנה שדורשים לחברה הדתית-לאומית יותר השפעה בהנהגת המדינה בתחום המדיני, ערכי וחברתי. הרקע לדרישה הוא אמונה שלציבור הזה יש ערך מוסף אמיתי בנושאים הבוערים בסדר יומנו.
יחד עם זאת, אין נושא מתאים יותר לציונות הדתית מתהליך שילוב חרדים בחברה בכלל ובצה"ל בפרט, ואני מאמין שהוא תפור למידותיה. יש פה ערכים שהם לב ליבה של הציונות הדתית ערכי לימוד תורה, שמירה על עם ישראל ומדינת ישראל ובכלל עריבות הדדית בשיא הגדרתה. מעבר לכך, היא מבינה את עולם התורה מחד, ומעורבת בחברה הכללית מאידך - מה שצריך היה להיות הכשרה מושלמת לתפקיד מוביל בשיח לאומי לא מתוך כוחנות, אלא מתוך הידברות.
הנהגת הציונית הדתית, יחד עם הציבור שלה, חייבת להחליט לאן פניה. במידה מסוימת, ההתעוררות סביב ההתפקדות לבית היהודי נסוב סביב השאלה הזו. האם הדגש יהיה רצון לפרוץ מעבר למדגר ולחזור לימים הגדולים כשהמפד"ל נתפסה כחיבור בין חלקים שונים בעם עם סדר יום שנוגע במהות קיומנו כמדינה יהודית או לא?
בצדק יגידו שהציבור הדתי-לאומי אף פעם לא נטש את הנושאים הללו, ולא חסרות דוגמאות. רוב רובה של החקיקה של הבית היהודי סביב נושאים כלל חברתיים; רבני צוהר לקחו על עצמם הרבה סעיפים שקשורים לשירותי דת והממסד הדתי עם ראיה כלל ישראלית מלכתחילה; לבני עקיבא יש אין ספור פרויקטים חברתיים שהיא מובילה בשקט רחוק מעין המצלמה; ועם בביטחון עסקינן, המכינות הקדם צבאיות גידלו דור שלם של קצינים מדהימים שממלאים את שדירת הפיקוד הצה"לי בגאווה; ויש עוד!
עם כל זה, יש קושי להשתחרר (במידה וזה הרצון) מדימוי ציבורי שהציונות הדתית והנהגתה עדיין שמה עדיפות בסדר יומה לארץ ישראל בכלל ויש"ע בפרט מצד אחד, ושמירה על מוסדותיה מצד שני.
מתוך החלטה לחוקק חוק נפרד לשמור על ההסדר, אני חושש שמחמיצים הזדמנות היסטורית. ההנהגה, גם רבנית וגם פוליטית, הייתה צריכה לבוא עם ראש מורם לדיון הנוכחי על שילוב חרדים. יכלו להגיד שאנו גאים שיכולנו לשלב בין לימוד תורה ובין מחויבת לביטחון. יכלו להגיד שאנו יודעים לחבר בין עולם התורה והחברה הכללית ואנו יודעים לעשות את זה מתוך ענווה ורגישות לכל חלקי העם. אולי יכלו להרחיק לכת ולומר שמוכנים לשים את ההסדר על שולחן הדיונים, לא מתוך תחושה של פגם בהסדר חלילה, אלא מתוך אחריות הדדית עמוקה שהיא בנפשה של הציבור הדתי לאומי.
יש לי חשש שהשלמת הליך חקיקה תחסום את דרכה של הציונות הדתית להציג עמדה ערכית ברורה מתוך החלטה להוריד פרופיל במהלך מבדל מטבעו. אף יש סיכון נוסף שעצם רצון כנה לשמור על מעמד ההסדר ימשוך זרקור לא רצוי. שילוב חרדים בחברה הוא רק ענין אחד מתוך הרבה שמעסיקים וימשיכו להעסיק את החברה הישראלית במהלך השנים הקרובות. בנושא מהותי כמו קיומנו כמדינה יהודית דמוקרטית, החברה ישראלית צריכה את קולה המיוחד של הציונות הדתית.
אסור להחמיץ הזדמנויות היסטוריות ובטוחני שעדיין לא מאוחר. על כן, אני קורא להנהגת הציבור הדתי-לאומי, הן הרבנית והן הפוליטית לגלות אומץ לב ציבורי כדי למלא את יעודה בהנהגת המדינה ובבניית דיאלוג אמיתי בין חלקי העם.
דניאל גולדמן הוא יו"ר גשר ומנהל שותף בגולדרוק קפיטל ויו"ר שותף ידידי בני עקיבא העולמית