מי מפחד מעדכון הסכם השלום עם מצרים?

את ההשלכות המאיימות של הוואקום הביטחוני בסיני יש לבחון לאור הנספח הצבאי של הסכם השלום הישראלי-מצרי. קריאתו של נשיא מצרים הנבחר מוחמד מורסי ל"עדכן" את הסכם השלום עם ישראל, אשר עוררה דאגות בירושלים, ראויה לתשומת לב מיוחדת בהקשר זה. נכון, מורסי ומנהיגים אחרים מתנועת האחים המוסלמים חזרו והכריזו כי יכבדו את ההסכמים עליהם מצרים חתומה וכי עיקר עניינם בנספח הצבאי. נכון גם שעמדה זו, הזוכה לפופולרית רבה במצרים, אומצה על ידי כמעט כל המועמדים לנשיאות. אבל החששות ארוכי השנים בישראל לגבי "האחים המוסלמים" וקשריהם עם החמאס הניבו ספקנות בישראל לגבי כוונותיו של מורסי ככלל ושינוי הנספח בפרט.

ההסכם משנת 1979 הגביל את הנוכחות הצבאית המצרית בסיני, כדי לשקם את הריבונות המצרית מבלי להקריב את העומק האסטרטגי הישראלי. מצרים טוענת כי כיום אזור החיץ הפך למערב פרוע; רק הצבת קבע של כוחות צבאיים נוספים מצריים, טוענת מצרים באזני ישראליים, תהפוך מגמה זו. ישראל דוחה הגיון זה: היא אישרה מספר חריגות זמניות ממגבלות הנספח ומזכירה למצרים כי ביכולתה לשגר לסיני מספר בלתי מוגבל של שוטרים. ישראל מעריכה כי המניע המצרי האמיתי הוא שיקום הכבוד הלאומי על ידי חידוש חופש הפעולה המצרי בסיני. בממשלת ישראל התנגדות ניכרת לוויתור על עומק אסטרטגי והממשלה מחכה שמצרים תטפל במצב הביטחוני הרעוע בסיני – סיבה לדאגה גם במצרים – ללא שינוי ההסכם או נספחו.

לעמדות אלה שתי תוצאות אפשריות אשר יכולות להשפיע לא רק על הנספח הצבאי על עתיד ההסכם כולו. אם הנספח לא יעודכן, מצרים עלולה לגרור רגליים עד שתטפל ביד קשה באנרכיה, ולו רק משום שצעד שכזה יחייב מחירים פנימיים גבוהים, יסיט אנרגיה מסוגיות דחופות ויסיר את הטיעון הטוב ביותר שברשותה לשינוי ההסדרים הקיימים עם ישראל. לאור אירועי השבוע האחרון לא קשה לדמיין מצב בו ישראל תמצא בגבולה הדרומי אזור בו האנרכיה שלטת, המסחר בכלי נשק ומהגרים פורח וקבוצות מיליציה משגשגות. אם ההתקפות מעבר לגבול ייתגברו וישראל תמשיך להאמין שמצרים מגמגת, ישראל עלולה למצוא עצמה בביצה טובענית דיפלומטית וצבאית; במקרה הגרוע, מבצע צבאי ישראלי בסיני למרות ההשלכות הגורליות ליחסי ישראל-מצרים.

תוצאה חלופית היא משא ומתן מצרי-ישראלי שיסתיים בעדכון הנספח הצבאי. ישראל בוודאי תתנגד לנוכחות מצרית צבאית בלתי מוגבלת בחצי האי, אך אולי תוכל להסכים לשינויים צנועים כגון הצבת קבע של נגמ"שים, במיוחד אם שינויים אלה הם חלק מחבילה ובה הגברת שיתוף הפעולה המודיעיני. ישראל חוששת כי כישלון המשא ומתן יסכן לא רק את הלגיטימיות של הנספח אלא גם של ההסכם. לכן היא תיזהר מאוד מכניסה למשא ומתן באם ההצלחה אינה למעשה מובטחת מראש – אולי מוסכמת בחשאי מלכתחילה.

בתרחיש השני יש יותר מאשר רואים במבט ראשון. מבחינת ישראל, המרכיב המרכזי של עסקה כזו יהיה תמיכתם של מורסי והפרלמנט המצרי בנספח המעודכן, וכתוצאה מכך, בהסכם השלום עצמו. על ידי השגת הסכמה כזו – בייחוד באם היא תגובה בברכתו של המדריך הכללי של האחים המוסלמים – מעמדו של הסכם השלום יתחזק לא רק בקרב אנשי הממשל המצרים אלא גם בדעת הקהל, בדיוק בתקופה שבה היא הופכת ליותר ויותר רלוונטית. צעד שכזה יוכל בעתיד גם לשמש כתקדים, עם השפעות על התנגדותה של החמאס לריבונות לא-מוסלמית על אדמת וואקף.

הבחירה בפניה עומדת היום ישראל הינה בין שימור העוצמה המוחשית שמעניקים העומק האסטרטגי והפירוז דה-פקטו של סיני, למול השגת רווח בעל אופי מדיני יותר – השלמה של הנציגים הפוליטיים של האחים המוסלמים עם הסכם השלום עם ישראל. לא יהיה זה צעד פעוט לתנועה האיסלמית והוא ידרוש ויתור על עמדות בהן תמכה בעבר. אך לאור הבעיות הכלכליות-חברתיות האדירות של מצרים, נשיאה החדש יהיה תחת לחץ לספק הצלחות וניצחון בתחום מדיניות החוץ יכול להראות מפתה.

עליית ההשפעה של האיסלמיסטים בעולם הערבי הובילה את ישראל לנקוט לרוב באסטרטגיה של "נחכה ונראה", אבל המרכזיות של האחים המוסלמים הניבה גם הזדמנויות לטיפול באתגרים הביטחוניים אותן ראוי שישראל תשקול.

הכותב הוא אנליסט בכיר בתוכנית מזרח תיכון-צפון אפריקה של קבוצת המשבר הבינלאומי