נכון עמד אתמול (שלישי) מבקר המדינה ,יוסף שפירא, על דעתו כי ישיבת ועדת הביקורת הדנה באסון השריפה בכרמל חייבת להתנהל בכנסת ולא בלשכתו של בנימין נתניהו; ונכון תבעה התקשורת שבני המשפחות השכולות 44 - בני דמותו העכשווית של איוב מארץ עוץ - יורשו להיכנס, להשתתף ולשפוך את מרירתם; ונכון נהגו נתניהו וד"ר יובל שטייניץ שספגו את הביקורת באיפוק גם אם חשבו כי אין להפנותה אליהם, כדברי איוב הקלאסי, "את הטוב נקבל מאת האלוהים - ואת הרע לא נקבל"?
הם באמת כאיוב - "אש אלוהים נפלה מן השמיים ותבער בצאן ובנערים, ותאכלם". רק שמאז השריפה שכילתה חלק ניכר מן ההר נוהגות המשפחות בממסד השלטוני כמטופל התובע מהרשות לנפק לו עוד אשם ועוד אשם בכל מחיר. נתניהו, שטייניץ ואלי ישי משמשים במידה רבה כפסיכולוגים של האומללים, שאפשר להבין מדוע הם חשים כי לא נעשה מספיק בתחום החקירה; אבל מומחים לתורת הנפש במצבי יגון צריכים לאזור עוז ולומר לשכולים כי לעולם לא יחושו שהצדק נעשה במלואו, ולעולם לא יבואו על סיפוקם.
מפני שנעשה להם אי צדק כה נורא, ומפני שיקיריהם נלקחו מהם כהרף עין ובלי שקדמה לכך תחושת סכנה, והנותרים אחריהם לעולם חשים שיש עוד אשם. לעיתים הם מפנים אצבע מאשימה אליהם עצמם, ולעיתים קרובות יותר אל הסביבה. לאלוהים, למנהיג, למפקד, לרופא, לכל מי שמזדמן לאירוע. אפילו אם רק באקראי.
אי אפשר לומר על הדו"ח של מיכה לינדנשטראוס שלא חיפש אשמים. אישי ציבור חשובים סבורים כי חיפש יתר על המידה, ובמקומות הלא נכונים. רבים אחרים סבורים שפעל כראוי ובאורח מרחיק לכת, ואי אפשר יותר מזה. אין זאת אומרת שתביעת השכולים להדיח את אלמוני או להעמיד לדין את פלמוני נטולת יסוד. מיצוי הדין הוא צורך של כל חברה מתוקנת. אפילו יותר מאשר של האדם השכול. אך מישהו צריך למלא את תפקיד המבוגר האחראי ולומר להם כי ההנחה שאם רק זה יקרה הם יבואו על סיפוקם, מופרכת מיסודה. הם לעולם אינם יכולים לחוש כך אלא אם יקבלו החלטה להתעשת ולחיות עם האסון והכאב, ואפילו עם תחושת העוול, אבל גם לעבור שלב ולהחליש במשהו לא את הזיכרון של יקיריהם אלא את הקשר לחקירת האירוע.
לטובתם, לא למען נתניהו ושטייניץ וישי ופיקוד המשטרה ומכבי האש. גם למען יקיריהם בחוג המשפחה והידידים שנותרו בחיים וראויים לחזור לשיגרה. זו לא בגידה בזכר הנספים. במילה אחת, לסייע לזאב אבן-חן להבין כי איש אינו מתייחס ליקיריו כאל ג'וקים. ביום שבו יבין זאת ירווח לו קמעה. מזורו בהבנתו, לא בענישה זו או אחרת.