יותר משלוש שנים חלפו מאז נשא ברק אובמה, ב-4 ביוני 2009, את "נאום קהיר", שבו קרא לפתיחתו של דף חדש ומפויס ביחסי העולם המערבי עם העולם המוסלמי ועם מורשתו. הושטת היד התומכת ומלאת ההבנה והאמפתיה של הנשיא האמריקאי כלפי האיסלאם המתון, כך קיווה, תסייע לכונן קואליציה בין-ערבית רחבה ומגובשת, שבטבורה תתייצב מצרים כמחסום יציב ובלתי עביר עבור הכוחות הרדיקליים באזור.
ואולם באותה מידה שתקוותו של הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהאואר לכונן, בשנות ה-50, את "ברית בגדד" כמנוף לבלימת מאמצי ההתפשטות של ברית המועצות בזירה (ולשלב גם את מצרים כחוליה מרכזית במסגרתה) התנפצה אל קרקע המציאות המרדנית, כך נמוג גם חזונו של אובמה עד מהרה אל תהומות הנשייה והשכחה. בשנות ה-50 הייתה זו הלאומנות הערבית הגואה ששטפה את המרחב המזרח-תיכוני בגל של טינה עמוקה למערב ולמורשתו הקולוניאליסטית, אשר הביאה לקריסתו של המתווה האמריקאי, ובעקיפין גם לעריקתה של מצרים, ב-1955, אל הגוש המזרחי. הפעם היו אלה הזרמים המהפכניים, שהתפרצו בכל עוצמתם במהלך "האביב הערבי" ושקראו תיגר על הסדר הקיים ועל הממסדים הפוליטיים, ששמו לאל את התוכנית שהיתה מקופלת בנאום קהיר.
כך הפך, באיבחה אחת כמעט, יעד היציבות האזורית מבית היוצר של אובמה לחלום בלהות מתמשך, שביטויו האלים האחרון התרחש ברפיח. בהקשר המצרי היתה זו החלטתו של הבית הלבן להפקיר את הנשיא מובארק לגורלו, ולקוות שהמלל על הרפורמות ועל תהליכי הדמוקרטיזציה שבשער אכן ינתב את קהיר החדשה אל עבר עידן של פלורליזם ושל חברה אזרחית ברוח הדמוקרטיה המערבית, שתרמה תרומה מרכזית למחול השדים הנוכחי, הרווי אנרכיה ואי-ודאות.
ואכן, בניגוד לגישתו ההתחלתית של אובמה, שראה בשלטונו של מובארק נדבך מרכזי וחיוני במארג האזורי שביקש לכונן, העובדה שהזדרז כל כך לנטוש, בלהט האירועים, את מי שהוגדר בוושינגטון כסלע של יציבות, העניקה רוח גב ולגיטימציה לכוחות המהפכניים ושפכה דלק נוסף על התבערה המשתוללת בארץ הנילוס.
על רקע זה של חוסר יציבות מתגבר במצרים, ושל הפיכתו של חצי האי סיני לאזור ספר פרוע וחסר משילות, נשאלת השאלה אם אפשר כעת לצפות לגילויי התפכחות כלשהם מצידו של הדוד סם. זאת לא רק כתולדה ישירה מכינונו של שלטון איסלאמיסטי רעוע כל כך במצרים כפועל יוצא של הבחירות שנערכו בה, אלא גם לנוכח ההתפתחויות שפקדו את המרחב כולו כחלק בלתי נפרד מן "האביב הערבי". שכן בזירה שלא הכירה מוסדות, תהליכים וכללי משחק דמוקרטיים, התמוטטותם של משטרים אוטוקרטיים לא נשאה בכנפיה את בשורת המעבר המיידי לתרבות פוליטית פתוחה. נהפוך הוא - קריסתו של הסדר הישן רק הגבירה את הסיכוי להקמתו של סדר דיקטטורי אחר.
ימים יגידו אם ההכרה בכך שבלתי אפשרי לשתול את ההוויה הדמוקרטית ואת הנאמנות לערכיה בתוך הקשר חברתי ופוליטי זר ומנוכר, ולצפות שתפרח ותשגשג לאלתר, אכן תחלחל לחשיבתם של "כל אנשי הנשיא" ותצמיח הערכה מחודשת של מדיניותם באזור.