הרבה מאוד ציונים לשבח קיבלו כוחות הביטחון, ובצדק, על הסיכול המוצלח של פיגוע הענק שתוכנן שלשום (ראשון) בערב. שילוב של מודיעין, ניתוח שטח, נחישות מבצעית וקבלת החלטות נכונה, בשילוב קצת מזל, סיימו את האירוע 15 דקות מרגע שהתחיל, בלי שהמחבלים הצליחו לממש את תוכניתם - לחדור ליישוב ולהרוג אזרחים.
48 שעות היה צה"ל בכוננות, מרגע ששב"כ העביר את ההתרעה ועד שהנורות היבהבו בטירוף עם פריצת המחבלים למחנה הצבאי המצרי. מאותה שנייה התנהל סרט שכלל מרדף עם כלי טיס, טנקים, ג'יפים וכוחות רגליים, ובמהלכו שיגר חיל האוויר, לראשונה, טיל לשטח ישראל כדי לעצור את הרכב הפורץ, ושני טנקים חסמו פיזית את כביש 232 כדי לבלום אותו, בעוד טנק שלישי שדלק אחריו על הכביש האזרחי שיגר לעברו פגז.
תחקיר האירוע העלה כמה כשלים טקטיים, מינוריים, אל מול ההישגים: הסיכול, כמובן, אבל גם ההצלחה בשימור קו חם, פתוח ורציף, בין צה"ל לכוחות המצרים, כדי להבטיח תיאום ולמנוע תקלות, ולצידה השארת עזה מחוץ לתמונת הלחימה. גם הפעילות של גדוד הסיור הבדואי ראויה להתייחסות; הרבה מאוד גנאי סופגת העדה, אבל ללוחמי הגדוד היה שלשום חלק משמעותי מאוד בהיערכות, במרדף ובסיכול, כאשר בשיאו של המרדף נסע מפקד הגדוד עם רכבו לפני המשוריין המצרי, נכון למנוע בעצמו חדירה ליישוב ישראלי.
אבל למרות התוצאות המוצלחות האלה, קשה היה לשמוע אתמול שמחה אצל בכירי צה"ל ושב"כ. המציאות המזרח-תיכונית לימדה אותם כבר מזמן שהסיכול של אתמול הוא נחלת העבר, והמבחן היחיד הוא ההתרעה של מחר (ומחרתיים, והשבוע הבא). מי שמכיר את הנתונים, מדבר על מספר דו-ספרתי של התארגנויות לפיגועים, בשלבי הכנה שונים, חלקן מטרידות ביותר. מקצת ההתרעות נוגעות בפיגועים שאמורים לצאת מעזה, דרך סיני, לשטח ישראל; אחרות עוסקות בחוליות של בדואים תושבי חצי האי - "סינאווים" - בדומה לאלה שפעלו שלשום. לכולן מטרה אחת: ישראל וישראלים, מאילת ועד כרם שלום.
מטרידה עוד יותר היא התעוזה שגילו המחבלים שלשום. אם כניסה למוצב מצרי, טבח ביושביו, חטיפת כלי רכב ופריצת הגבול הם תסריט מציאותי, אסור לפסול עוד כלום: שימוש בכלי טיס ושיט וניסיונות חדירה ליישובים ולמלונות. על הכל תצטרך עכשיו ישראל לחשוב, ולתת לכך מענה. האתגר בדרך יהיה משולש: הקושי המודיעיני והמבצעי בזיהוי האויב ובחדירה אליו (בעיקר כאשר מדובר בארגוני ג'יהאד עולמי); "השמיכה הקצרה" בכל הקשור לאיכות ולכמות הכוחות והאמצעים, בשל הצורך לשמר כוננות גבוהה גם בגבולות בצפון; והשלום עם מצרים, שלא מאפשר להתייחס לסיני כאל ישות עוינת ולבצע את המשתמע מכך בסיכול ובהרתעה.
המינוס האחרון הוא כמובן גם הפלוס היחיד: מצרים. לראשונה חדר פיגוע את סף ההכחשה של השלטון בקהיר, ולא סתם שלטון - את זה של האחים המוסלמים. בישראל ראו ביממה האחרונה ניצנים של מעשים, לא רק דיבורים. השאלה היא אם יהיו לכך גם המשכיות ותוצאות בשטח. קשה למצוא אצלנו אופטימיות רבה שמשהו באמת יקרה, ועל רקע ההתרעות הקיימות סביר שלמשטרו של מורסי צפויות מבוכות עתידיות לא פחותות עם פיגועים שמציבים מצרים וישראלים על אותה הכוונת. אפשר רק לקוות שהאינטרס המשותף הזה של המלחמה בטרור הקיצוני יצליח לשמר, ולו חלקית, את דבק השלום בין ירושלים לקהיר.