בדומה לעלייתה המטאורית והבלתי צפויה של המחאה החברתית בקיץ שעבר, כך מתרחשת, ממש אל מול עינינו, שקיעתה הברורה והמהירה. המחאה הסתיימה - אפשר לקפל את הדגלים ולחזור הביתה.
נכון, זה לא ילווה בהודעה פורמלית, לא בתקשורת ולא על לוחות המודעות, אבל הכתובת על הקיר ובגדול. לא בכדי הצביע הציבור ברגליו במוצאי שבת האחרון, ורובו המכריע העדיף את משה גרטל מבריכת השחייה הסוערת בלונדון על הנפת השלטים ברחבת המוזיאון. המחאה הסתיימה בקול ענות חלושה כי בקול רועם, קרסה הקונספציה שהרעידה לבבות רבים בשנה החולפת - ואפשר כבר למנות את הסיבות לכך, ואולי גם להפיק כמה לקחים לעתיד.
סיבה ראשונה - התזמון השתנה. הביצה התייבשה ולא ניתן לדגור בה עוד. יבשו התנאים הבסיסיים שאפשרו מהלך של מהפך חברתי, והציבור עבר ל"מוד" של הישרדות. המשבר הכלכלי בעולם, שחלחל לאחרונה גם לכאן, הביא את הממסד לנקיטת צעדים כלכליים חריפים שזוכים להבנת התקשורת. את מי מעניין מחיר הקוטג' כשאיום כלכלי ניצב בפתח, וברקע נשמעים תופי מלחמה אפשרית עם אירן?
סיבה שנייה היעדר מנהיגות אותנטית. המחאה החברתית, וכמותה גם המאבק לשוויון בנטל, שמוביל מאהל "הפראיירים", מנוהלים על ידי מנהיגות שנויה במחלוקת. חלקם נראים עסקנים בתחילת דרכם, וחלקם, שלא שירת כלל בצה"ל או במילואים זה זמן רב, סובלים מאמינות נמוכה בעיני הציבור. הם מיצו את עצמם בקיץ הקודם ולא השכילו לגייס מנהיגות סוחפת, מוכרת ובעלת שיעור קומה.
אין איום אמיתי על המציאות הפוליטית
היבט נוסף קשור לשיוך הסקטוריאלי של המחאה, המשויכת למעמד הביניים. אין בכך פסול, אלא שבפועל היא איננה מזוהה וממילא איננה נתמכת על ידי האוכלוסיות החלשות משכונות המצוקה. הגוף שהוביל את המחאה מיקם את עצמו במרכז טבלת העשירונים - כאשר אלה הממוקמים מתחתיו על הסולם נשארו מאחור ולא נשאבו למערכה, ואלה שנמצאים גבוה יותר- צפו בה מרחוק. חלקם באהדה אמנם, כזו שבצידה גם תרומה לתחזוק הצעצוע החדש, וגם דאגה לעסקיהם. והרוב הגדול? הרוב הגדול צפה בה באדישות. מה עוד שלמחאה היום יש ניצני אלימות פיזית, אלמנט שמסורתית מרחיק ממנה סקטורים רבים.
והלקחים? הלקח העיקרי הוא שהמחאה אנמית, לא ממוקדת, לא יכולה להוות איום ממשי על המציאות הפוליטית הקיימת, ובעיקר לא לסכן את עתידם של הפוליטיקאים. מי שאינו מייצר מסה קריטית של מנופים אגרסיביים, ובמקביל אינו שם אקדח טעון על הרקה של מקבלי ההחלטות, עם אצבע על ההדק - סיכוייו להוביל תהליכי שינוי משמעותיים נמוכים ביותר. וכך, המחאה זכתה רק למשבי רוח פוליטיים קלילים מירושלים, בניסיון שקוף להוריד את גובה הלהבות.
ומי המרוויח הגדול? ללא ספק ראש הממשלה. לממשלה ולעומד בראשה היו כלים מועטים להתמודד עם הדרישה לשוויון, והקריאה לשיפור מצבו הכלכלי של מעמד הביניים אשר עובד, לומד ובכל זאת מתקשה לסיים את החודש. במונחים כספיים העלות היא אדירה, ובמונחים מבניים ופוליטיים כמעט ובלתי פתירה. וכך, באופן פרדוקסלי, דווקא המשבר הכלכלי, שדחק את דרישות המוחים מסדר היום הציבורי, שיחק לידיו של ראש הממשלה.
ובעתיד? האם שקיעת הגל האחרון מעידה על כך שהיה זה טרנד חולף? כנראה שלא. המחאה הייתה אמיתית. בעיות היסוד היו ונשארו, ואולי אף החריפו. הקושי של הצעירים לנהל שיגרת חיים כלכלית מתקבלת על הדעת עוד תוציא אנשים רבים לרחובות. גם חוסר השוויון בנשיאה בנטל נמשך ואף מחריף, והתחושה הבוערת היא שהקטר הראשון, הבודד, המוביל וסוחב אחריו יותר ויותר קרונות פאסיביים, שתרומתם למשק אפסית - לא יוכל לעשות את זה לאורך זמן.
רק שהמציאות היא הדינמית, היא מסדרת לנו את החיים, ראשון ראשון ואחרון אחרון, וסדר היום הציבורי נשאב לשאלה - האם עדיפה אפשרות רעה של תקיפת אירן, מול אפשרות רעה יותר של ישיבה בחיבוק ידיים אל מול האיום המתהווה ממזרח? ההארד דיסק של כולנו מוגבל בתפוסה שלו, וכרגע הוא התמלא בנושאים קיומיים דחופים יותר.