זה פוליטי, לא "עממי"

זה לא שהציבור התעייף. הסיבה שאתמול ראינו כמה אלפי אנשים בכיכרות של ת"א, לא נבעה מכך שהתנאים שהובילו למחאת קיץ 2011 נעלמו. חלק טופלו על ידי הממשלה. אבל חלק מהגורמים האחרים עדיין כאן איתנו. הטייקונים עדיין לוחצים היכן שהם יכולים. פשוט העסקנים של הפוליטיקה השמאלית במפה ניסו שוב לתפוס טרמפ על גבי הקיץ שעבר.

זו היתה ההזדמנות של קומץ שמזוהה עם מפלגת העבודה, ההסתדרות והפלג השמאלי במפה הפוליטית לקרוא לראש הממשלה נתניהו ללכת הביתה. זה כמובן לגיטימי, אבל אי אפשר לקרוא לזה "מחאה עממית", כי אז זו בעצם סתם הפגנה של השמאל הפוליטי. הניסיון לנכס את ההפגנה לעניינים כגון חובת הגיוס לצבא או יוקר המחיה לא יעזרו. העם הרבה יותר חכם מעסקני השמאל. לכן ההמונים פשוט נשארו בבית.

בקיץ 2011 בשלו התנאים למחאה גדולה בקנה מידה היסטורי. חלק גדול נבע מחוסר התחרותיות במשק שהוביל להתייקרות של גופים קרטליסטיים ומונופוליסטיים, גופים שהתרגלו לכך שהציבור בכיס הקטן שלהם; גופים ששייכים לקומץ טייקונים שחשבו שהמדינה עובדת בשבילם. אנשים ששנאו תחרות ואהבו את השמאל הפוליטי. כן, לא התבלבלנו. אלא שכבר אז היה ברור שיש סידרה גדולה של טרמפיסטים שרוצים לרכוב על המחאה. הראשון היה השמאל הקיצוני, אחריו הוועדים הגדולים במשק, בהמשך השמאל המתחדש. מובילי המחאה התמכרו בחלקם לרכיבה על גל הצונאמי החברתי.

הטייקונים, זוכרים אותם? אלה שמחזיקים בחברות הענק, שהתמנפו באמצעות כספי הפנסיה של הציבור, ורצו את הכלכלה שלנו חנוקה ולא תחרותית, כדי לשלם את ההלוואות שלקחו - נבהלו. הממשלה יצאה נגדם בוועדת הריכוזיות, לפני כן עם ועדת ששינסקי. הם החליטו לכבות את המחאה.

בסוף השבוע האחרון היה ניסיון של כלי תקשורת, בעיקר מבית "ידיעות אחרונות", לעורר את המחאה מחדש. יש להם אפילו פוליטיקאי חדש מטעמם שמכתת רגליו בזירה. לכן, הכותרות היו ברורות: במוצ"ש ה"עם" חוזר לכיכרות. אבל העם לא הגיע. גם לציניות יש תקרת זכוכית. ואתמול הציניות של השמאל הישראלי התנפצה בתקרת הזכוכית.

חבל. משום שהמלחמה האמיתית צריכה לחזור ולעודד את הממשלה להגביר את התחרות. להאיץ ליישם את מסקנות ועדת הריכוזיות, ולדרוש החמרה שלהן היכן שאפשר. זה המסר האמיתי שצריך להמשיך איתו הלאה.