קשה להאמין שסוגיית העסקת העובד הזר על-ידי אשת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הגיעה עד להיכן שהגיעה. תפוח האדמה הלוהט נזרק אל חדרו של המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים שבדרך כלל מקדיש את זמנו לליווי פרשיות ענק הקשורות למעשי שחיתות שלטונית חמורה, ארגוני פשיעה או עבירות בעלות היבט בינלאומי.
היועץ המשפטי לממשלה נחקר כ"עד" בכבודו ובעצמו. מדובר בלא פחות מאשר בזבוז משאבים ציבוריים אדירים לשווא, ללא שום פרופורציה לאיסור על ההעסקה או לערך החברתי שנפגע כתוצאה מן המעשה המדובר. אלמלא היה מדובר באשתו של יהודה ויינשטיין, העניין היה מסתיים בקנס מנהלי בגובה 5,000 שקלים. אפליה לשמה.
חוק עובדים זרים חוקק בתחילת שנות ה-90', לאחר שהמחוקק הישראלי השכיל להבין שיש להסדיר את מעמדו של כוח העבודה הזר המציף את ישראל, הן בהיבט מידת השפעתו על המשק וכוח העבודה המקומי, והן בהיבט הבטחת זכויותיו הסוציאליות הבסיסיות - לצערנו, מסתבר שהפיתוי לנהוג בעובדים זרים כקלגסים, הוא גדול. בהמשך הוקמו אגפים ויחידות סמך לטיפול בעובדים זרים במשרדי הפנים והתמ"ת, בנוסף להקמת כוח שיטור ואכיפה מיוחדים.
האיסור המרכזי הוא על העסקת עובד זר ללא היתר. על ההיתר להיות ספציפי לעובד הזר ולמעסיקו. עובד זר האוחז בהיתר לעבוד עבור מעביד מסוים, לא יכול לעבוד בעבודה צדדית אצל מעסיק אחר, ולמעסיק האחר אסור להעסיק אותו. מדובר בעבירה פלילית שעל פי חוק העונש בגינה עשוי להגיע לעד שנת מאסר אחת.
אבל בדומה לחניה באדום-לבן, אי איסוף צרכי חיה מהמדרכה או השלכת סיגריה ממכונית נוסעת, המחוקק הבין שמדובר בתופעה נפוצה. עובדים זרים השוהים בארץ בהיתר או ללא היתר, עוסקים בעבודות בית מזדמנות, נמצאים באתרי בנייה, מסייעים בשדות קטיף ועוד. אילו כל מעסיק שהיה נתפס מעסיק עובד זר ללא היתר היה עומד לדין, קרוב לוודאי שמערכת המשפט הייתה קורסת. כאן נכנס לתמונה חוק העבירות המנהליות, המאפשר להטיל קנס במקום להגיש כתב אישום, בעבירות מסוימות ששר המשפטים קבע כמתאימות לכך. אמנם הסמכות להגיש לבית המשפט כתב אישום בעבירה שסווגה כ"מנהלית" נותרת בשלה, בעת שחוקק החוק היה ברור שהיא תיוחד למקרים מיוחדים וחמורים. היתרונות ברורים הורדת עומס מהמערכת המשפטית ומתן אפשרות ל"עבריינים" לכפר על מעשיהם מבלי להיגרר למלתעות ההליך הפלילי.
קנס כספי או כתב אישום?
שר המשפטים קבע שעבירה של העסקת עובד זר ללא היתר תסווג כעבירה שניתן להטיל בגינה קנס מנהלי בגובה 5,000 שקלים. בשנת 2008 פרסם היועץ המשפטי של משרד התמ"ת קריטריונים לפיהם ניתן להגיש כתב אישום נגד מעסיק עובד זר, במקום הטלת קנס. הקריטריונים הם: המעסיק עבר בפרק זמן של שלוש שנים שלוש עבירות מנהליות או יותר לפי חוק עובדים זרים; המעסיק הורשע בחמש השנים האחרונות בעבירה על חוקי העבודה; העסקת עובד זר שהגיע לישראל כדין כדי לעבוד בענף הסיעוד, בתור או-פר או משרת; העסקת עובד זר בתנאים מחפירים; העסקת מספר רב של עובדים זרים או משכה של תקופת ההעסקה. מעל לכל הודגש כי "קיומן של הנסיבות איננו מחייב, בהכרח, את התובע להגיש כתב אישום", אלא שעדיין ניתן להטיל קנס מנהלי.
כאן נכנס בית המשפט העליון לתמונה. בשנת 1991 נקבע בעניין אפרתי (בג"ץ 5537/91), כי מקום שבו סווגה עבירה כמנהלית "דרך המלך היא להטיל בגינה קנס מנהלי", ואילו הגשת כתב אישום בעבירה מסוג זה "היא החריג היוצא לכלל" שניתן לממשו "רק במקרים חריגים"; בשנת 1999 שב בג"ץ וקבע בעניין דה-הס (בג"ץ 2126/99): "מרגע שנקבעה עבירה כעבירה מנהלית... רק במקרים מיוחדים ניתן... להגיש נגד העבריין כתב-אישום לבית-המשפט", ולשם כך נדרש "הצדק ראוי".
בתי הדין לעבודה ביטלו לא אחת כתבי אישום בעבירות עובדים זרים, אם נימוקי המדינה להגשת כתב אישום נתפשו כלא מוצדקים בעיניהם. בשנת 2009 הטיח בית הדין האזורי לעבודה בחיפה ביקורת במדינה, לאחר שהנאשמים (המעסיקים) התחננו לשלם קנס מנהלי ולא לעמוד לדין: "לא ברור", נקבע, "איזה אינטרס ציבורי יש בהתעקשותה של המאשימה להמשיך את ההליך הפלילי, כאשר הנאשמים מוכנים לקבל על עצמם לחזור למסלול המנהלי".
האם מעשיה של גברת וינשטיין מצדיקים בזבוז משאבים אדיר כל כך על בירור, חקירה, כתיבת חוות דעת וקבלת החלטות על ידי בכירי המערכת המשפטית? איזה אינטרס ציבורי הושג באמצעות הקרקס המיותר הזה? הרי בג"ץ קבע בעבר, באופן מפורש, שדרך המלך היא הטלת קנס מנהלי אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. אז במה שונה מקרה זה מכל מאות אלפי המקרים האחרים במהלך השנים האחרונות? רק דבר אחד, העובדה שהיא אשת היועץ. הא ותו לא. האפליה הזו אינה מתקנת אלא משחיתה, וחבל. היעלה בדעתכם שלו שרה נתניהו תיתפס נוהגת ללא חגורת בטיחות יוגש נגדה כתב אישום? לא נראה לי. קצת פרופורציות.
הכותב הוא שותף במשרד "ברטל, כהן, עורכי דין".
עוד בנושא:
יהודה וינשטיין העיד בפרשת העסקת העובד הזר