בלשכת הנשיא בירושלים מיהרו להציג לעולם את האגרת שקיבל שמעון פרס מהנשיא המצרי החדש, מוחמד מורסי. נוסח האגרת היה בהחלט חם, בעיקר אם נתייחס לעובדה שמדובר בנציג של האחים המוסלמים, שיחסי ישראל-מצרים מעולם לא היו בראש סדר העדיפויות שלהם, בלשון המעטה.
מורסי הודיע באגרת על כוונתו לפעול לחידוש תהליך השלום במזרח התיכון, ולמעשה מדובר במסר הרשמי הראשון מקהיר החדשה לישראל. הוא הודה, כמובן, על הברכות שקיבל מעמיתו הישראלי לרגל חודש הרמדאן, אלא שבלי להיות חייב הוא אף הוסיף כי בכוונתו "להקדיש את מירב המאמצים להחזרת תהליך השלום במזרח התיכון למסלול הנכון כדי להשיג ביטחון ויציבות לכל עמי האזור, כולל העם הישראלי".
אחד מעמיתיי הבקי, יש להודות, בנעשה במצרים סיפר לי נרגשות עוד באותו ערב כי מדובר באירוע מדהים וחסר תקדים, וכי הנוסח מבטיח מאוד לגבי העתיד. גם הנשיא פרס אמר כי המכתב הוא איתות חיובי ליחסים עם מצרים. אנחנו, היותר סקפטים, התבוננו בידיעה עם נוסח האגרת והיינו, אני חייב להודות, כחולמים. אלא שבתוך כמה שעות בלבד הגיעה מקהיר ההכחשה הגורפת.
הסיפור המאוד מוזר הזה החזיר אותי לשנים שבהן כיהנתי כשגריר במדינה ערבית, מאוריטניה. אבל נתחיל דווקא מהסוף כדי לחסוך את המתח מהקוראים: האגרת, מן הסתם, אינה מזויפת - היא לא היתה אמורה להיות נחלת הכלל אלא להישאר חשאית. לא מדובר במברק ששולחים עם סיווג ביטחוני, ומצרים ציפתה כי בירושלים יידעו מה לעשות בה, רק שקהיר החדשה כנראה לא באמת מכירה אותנו.
אין זה סוד היום כי קיים פער גדול בין הכמיהות של ישראל ושל העולם הערבי, כולל אלה שיש לנו יחסים עימם. אנחנו רוצים לא רק הסכם שלום, כי אם "נורמליזציה" אמיתית. העולם הערבי תופש כל רצון שלנו לחזק או להדק את הקשר עימם ככפייה שלנו, אלא אם כן מדובר באינטרס משותף ברור וספציפי.
האגרת של מורסי יועדה לירושלים אך בעיקר כוונה לוושינגטון, שלא אתפלא אם אף ניסחה אותה. בירושלים בחרו לפרסמה, ושתי סיבות יכולות להיות לכך: או משום שאנחנו אוהבים "לרוץ ולספר לחבר'ה", או מפני שבמצב הנוכחי אנחנו רוצים לחייב את מורסי "לצאת מהארון" ולהציג את עמדתו כלפי הסכם השלום באופן הברור ביותר.
האגרת עצמה נמסרה תחילה למזכירו הצבאי של הנשיא על ידי דיפלומטים משגרירות מצרים בתל אביב עם חותמת השגרירות. היא לא הגיעה בדואר, לא עם שליח פדקס ובטח לא עם יונת שלום. בתור שגריר לשעבר אני יכול להבטיח לכם שהשגרירות קיבלה הנחיות מדויקות כיצד לנהוג בה.
לא יכולתי שלא להיזכר באותן שנים שבהן הייתי נקרא לארמון הנשיאות אחר הצהריים, בשעה שעדיין אין פקידים בבניין, או בכך שהיו שולחים לי מסרים, אבל באופן דיסקרטי, כי "חבל להעיר את אויבי הקשר משנתם". כאילו הם בכלל ישנים...
הסיפור הזה החזיר אותי לימים שבהם ציפו ממני לא להיות האישה, כי אם המאהבת.