לקראת הכרעת הממשלה בנושא כלובי הסוללה: לצאת מכלוב מחשבתי

בני אדם אוהבים את הטבע. מי לא נהנה לראות בעלי חיים במהלך טיול? חוגלות למשל מטפסות על ענפים, מנקרות באדמה, אפרוחיהן נהנים מהגנת ומהדרכת אמם. הן ציפורים חופשיות, אין להן "תפקיד" כלכלי, וכל הווייתן אינה כפופה לתכלית מסחרית זרה להן, ולכן קל לראות את הקסם בהתנהגותן. אולם מסך ברזל מפריד בינן, החיות החופשיות, לבין בעלי חיים הכלואים במשקים תעשייתיים.

יש שהיו רוצים לייצר הפרדה תודעתית מוחלטת בין הציפורים שבטבע לבין אלה שבכלובי הסוללה. לשיטתם, על הראשונות יש לשמור ולהגן, ואילו על בנות הקבוצה השנייה אין צורך לחוס כלל. למעשה, יש שיעדיפו לחיות בבורות נעימה לגבי מצוקתן היומיומית. מה גורם להבדל החד ביחס לחיות בר לעומת "חיות משק"? הרי אם יש לנו כבני אדם אמפתיה כלפי חיות במרחבים הפתוחים, הגיוני שנקדיש ולו מעט חמלה גם למען חיות שהחופש נשלל מהן, וכל חייהן המשמימים עוברים בכלוב קטן. אלה כמו אלה מסוגלים לחוות כאב והנאה, פחד והתרגשות, מצוקה וסיפוק, רעב וחיבה.

תרנגולות בתעשיית הביצים נתפשות כיום כמכונות הטלה. העובדה שיש להן כנפיים לא רלוונטית לשיקולים שגורמים לכליאתן בצפיפות שמונעת מהן למתוח אותן כל חייהן. העובדה שיש להן צורך טבעי לנקר באדמה לא נלקחת כלל בחשבון כשכולאים אותן על רשת תיל חשופה, גם אם הדבר גורם להן לנקר זו את בשרה של זו. יש פתרון לבעיית הניקור, אך למרבה הצער הוא לא כולל מתן מרחב מחיה גדול יותר, אלא גרימת נכות לתרנגולות - פשוט חותכים את מקורן כשהן אפרוחות.

בנוסף, גוף התרנגולות עוות ("הושבח") גנטית להטלה מוגברת של ביצים – פי עשרה יותר מתרנגולות בטבע. "תוצרי לוואי מיותרים" של התעשייה, האפרוחים הזכרים, אחיהן של האפרוחות הנקבות, נשלחים מיד אל מותם ביום הראשון והאחרון לחייהם. אם יתמזל מזלם, ימותו מוות מהיר בטחינתם בחיים, ואם לא, "יזכו" למוות אטי ומייסר מצמא, קור ומעיכה במכולות אשפה ענקיות. ככה זה כשאתה יצור נטול כל הגנה חוקית ממשית שנולד כעבד אנונימי לתוך תעשייה שבה רק הכסף מדבר. נכון שבמשך אלפי שנים אכלו בני אדם ביצי תרנגולות, אבל רק עשרות שנים שהם גורמים לתרנגולות נכויות ומצוקות כה רבות לשם כך. האם זה הכרחי?

על התהום העמוקה שבין האינטרסים הכלכליים של התעשייה לבין הצרכים הטבעיים של התרנגולות, אמור היה לגשר גורם שלישי, ממשלתי/ציבורי, שיציב קווים אדומים למה שמותר לעולל לבעלי חיים בשם מקסום הרווחים. גורם זה, לדאבונם של בעלי החיים, הוא משרד החקלאות. המשרד חויב לקבוע לפני 18 שנים תקנות לביצוע חוק צער בעלי חיים, אך נוהג סחבת מכוונת שנועדה להעניק לחקלאים פטור בפועל מהחוק. גם צו שהוציא בג"ץ בדרישה שמשרד החקלאות יקבע סוף סוף תקנות זכה ליחס מזלזל. טיוטת התקן שנוסחה לא עמדה אף בתקן הנמוך בעולם שנקבע באיחוד האירופי לפני 13 שנים, ופעם אחר פעם, במשך שבעה דיונים, סירבו חברי הכנסת לאשרן.

משרד החקלאות מציע במסגרת התקן להתיר הרעבת תרנגולות לשבועיים, בניגוד לכל פרשנות סבירה לחוק צער בעלי חיים, ובניגוד לחוקים להגנת בעלי חיים בכל מדינות המערב כמעט. הוא גם מציע שבמסגרת הרפורמה בתעשיית הביצים יוקמו כלובי סוללה אכזריים שאסורים להקמה בכל אירופה כבר מ-2003. אגב, התקן הכלל-אירופי עצמו אינו גבוה, מתקדם או יקר במיוחד: רבות ממדינות האיחוד קבעו תקנים גבוהים ממנו, וחלקן אסרו כליל על כליאה תמידית של בעלי חיים בכלובים. אפילו בארצות הברית, שעד לפני שנים ספורות פיגרה מאוד בתחום החקיקה לרווחת בעלי חיים אחרי מדינות המערב, נחקק בימים אלה תקן מתקדם מהאירופי. זאת בתמיכת איגוד יצרני הביצים, שחושש ממשאלי עם נוספים שיאסרו לחלוטין על כליאה בכלובים, כמו שאירע בקליפורניה, באוהיו ובמישיגן.

עכשיו, לאחר שכשל בכנסת, מגיע משרד החקלאות לממשלה, ומקווה שזו תאשר את בניית כלובי הסוללה ב-350 מיליון שקל מהמסים שציבור ישראל משלם. האם תנציח ישראל את האכזריות כלפי שמונה מיליון תרנגולות? ההחלטה בידי השרים. בכל מקרה, עולמם של בעלי הכנף במשקים החקלאיים התעשייתיים ימשיך להיות רחוק שנות אור מזה של אחיהם החופשיים. אולי, אם ירצו השרים, יזכו התרנגולות להצטופף קצת פחות בכלובים. על שינה על גבי ענפים התרנגולות יכולות בכל מקרה רק לחלום, ועדיין הרע במיעוטו עדיף על האלטרנטיבה שמציע משרד החקלאות, שמנסה לעגן בחוק את כלובי הסוללה.

למה להתעקש לשבור שיאים של אטימות? למה לא לאמץ תקנים שנבדקו והוכחו כמעשיים מסחרית במדינות אחרות? לולי מעוף אינם יקרים יותר להקמה ואינם צורכים שטח רב יותר (הם בנויים במספר מפלסים המאפשרים לתרנגולות לנצל את ממד הגובה). ההבדל העיקרי הוא בעלויות הייצור, שהוערך מקסימלית בכמה אגורות לביצה. כיום הפער במחיר לצרכן גדול משום שביצי חופש אינן תחת פיקוח מחירים, כך שרשתות השיווק גוזרות את הקופון.

כל מה שצריך הוא קצת חמלה ושינוי מתקנים חקלאיים, שממילא מתוכנן במסגרת הרפורמה בענף. האתגר האמיתי הוא יציאה מכלוב מחשבתי. קראו לשרים לומר "לא" לכלובי הסוללה. אימוץ התקן האירופי, כפי שמציע השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, הוא המינימום המתחייב לא רק משיקולי מוסר, אלא גם מניהול הגיוני של כספי ציבור.

המחבר הוא פעיל בעמותת אנונימוס למען זכויות בעלי חיים

עוד בנושא: חיים חדשים לתרנגולות: בלי כלובי סוללה ובלי הרעבות