בקיץ הזה אכלתי משמשים אחרת. בכל אחד שלקחתי ליד - באירוח אצל חברים, בפקק - זכרתי לשמור בשבילו את הגלעין. הוא אוסף, ואני איתו, משקשקת בגאווה בשקית גלעיני המשמש שיושבת בתיק שלי בין הליפסטיק לסלולרי.
שבע שנים מאז הייתי לאם. שבע שנים מהיום ההוא, שבו הגיח מתוכי ילד רטוב, בוכה ומקומט וחילק את חיי ל"לפני" ו"אחרי". מאז כבר זכיתי להפוך לאם בפעם השנייה והשלישית, ועוד מעט - רביעית, אבל רק עם הבכור אתה מרגיש את הצמיחה מיום ליום; אצל הבאים בתור זה כבר קורה מאליו.
יש לך ילד? חצית קו. ברוכים הבאים למשפחת האדם ההורה. חיצונית, אתה עוד דומה לאיש ההוא, מקודם, אבל בפנים אי אפשר לזהות. פעם הייתי צמאה ללמוד דברים חדשים כדי לדעת, כי ידע הוא כוח - היום אני רעבה ללמוד דברים חדשים כדי ללמד את ילדיי. פעם צברתי חוויות כדי לגדול - היום אני רודפת אחר חוויות שאפשר לצבור בנפש ילדיי, כדי שיגדלו הם. פעם חשבתי שידעתי מה זה לאהוב - רק היום אני מבינה שלא ידעתי כלום על אהבה. קלישאות? אולי. כשאתה הורה, זה כבר לא מפריע לך. גם קיטש, רומנטיקה ודבק פלסטי על השרוול מפסיקים להפריע.
כשאתה הופך להורה מתחילה ספירה חדשה
עם התינוק, שלושה קילוגרמים ומשהו, נולד שק של חרדות, שלוש טונות ומשהו. זה הולך ונעשה כבד מילד לילד. הדמיונות, הפחדים, הוא לא אוכל מספיק, היא נראית לי עצובה. משא שכופף את הגב, אבל לא מפתיע: כולנו יהודים, החרדה היא בדנ"א. מה שכן מצליח להפתיע אותי, בכל יום ובכל דקה, הוא הילדים בעצמם: אני לא מפסיקה להתפעל. האם יכול להיות שהם אכן שלי, לפחות לזמן מסוים? האם יכול להיות שהיצורים הנבונים והעצמאיים הללו נולדו ממני? ובמה זכיתי לקבל פיקדון כל כך מיוחד ויקר, לשמר ולפתח נשמה כל כך גדולה? האם הילדה בקוקיות ובסנדלים, שרצה על השביל, באמת קשורה אלי? אני נשנקת מהקריאה בתורה של עברי. נחנקת מהתרגשות מהציורים של נרי. נפעמת מיכולת התקשורת של עיני. הכל מואר בצבעים עזים, מסנוורים: האחווה בין הבנים. המילים הראשונות של הבת. המיטה הזוגית שלנו, שמאכלסת את שלושתם קופצים.
אז מה קרה לי בשבע השנים הללו? ידעתי אש, ידעתי מים, ידעתי מכאוב ועימותים ועייפות ודאגות אין קץ, מחסור אקוטי בזמן, דליים גדושים של רגשי אשם, הרים של בלאגן ביתי בלתי נגמר. וידעתי חיבוק, ילד שמעיר אותך בנשיקה, ילד ששואל אם אני יכולה ללמוד איתו, פעוטה שמושיטה ידיים, נהר של נחת, לב גדוש בגאווה.
כל יופי שנתקלתי בו בשבע השנים הללו רציתי לחלוק עם ילדיי: נוף, סרט מתוק ביו-טיוב, רעיון יפה על פרשת השבוע. הפכתי דומסטית: מחיית חוץ על עקבים הפכתי לחיית בית בכפכפים. הפכתי ענווה: בכל יום אני לומדת מהם משהו חדש. הפכתי אופטימית: אני יודעת, הם כבר יידעו לתקן את העולם השבור הזה. הכנסתי שותפים מלאים לחיי, נמוכים אמנם, אבל שווים, ומאז שום דבר כבר לא שלי: לא הצד שלי במיטה הזוגית, לא חשבון הבנק, לא חשבון הזמן. כל הכרעה בחיים מביאה אותם בחשבון. גם דמיון העתיד כרוך בהם. אנשים בגובה 50 עד 130 סנטימטרים קיבלו חלקים שווים מנפשי, מזמני, מכספי וממרצי, מכאן ועד נצח.
האמהות היא מתנה, שהגיעה בזמנה ובעיתה, וסובבה אותי על ציר. אני מרגישה אחרת כשאני רואה סרט, מהרהרת אחרת בדיון שאני שומעת ברדיו, מסתכלת אחרת על העולם. ביום היותך הורה מתחילה ספירה חדשה. מאותו יום תרצה לעשות את העולם טוב יותר. תתנפל על עוולות ועל רשע בציפורניים שלופות. תנהל שיחות מוזרות עם הורים אחרים. גם אם היית אנרכיסט בדמך, פורק עול בנפשך, מיום ההורות הראשון תחפש מחיצות וגבולות, עולם תמים, דובוני אכפת לי.
כשאתה הופך להורה מתחילה ספירה חדשה. אתה יודע בדיוק באיזה יום היא התחילה. אתה יודע שהיא לעולם לא תסתיים.