ט' באב: לגשר בין הקטבים

לאחר 1,942 שנים מתכנס האבל על אובדנו של המקדש אל תחומי הציבור הדתי-חרדי, ואינו פורץ למעגלים רחבים יותר. הרצל הציוני "החילוני" אמנם שילב ב"אלטנוילנד" שלו פרק על המקדש, והרב קוק (הראי"ה) ייסד בראשית המאה שעברה את ישיבת תורת כוהנים, שעיתונאי נוצרי תיאר בהתפעלות במילים: "ראיתי יהודים בירושלים המתכוננים להקים את בית המקדש", אבל 100 שנים אחרי עדיין קלושה התחושה של כאב אמיתי על אובדנו. והסיבה פשוטה: הוויית המקדש רחוקה היום מהרוב המכריע של הציבור בארץ, ואפילו בקרב הציבור הדתי היא אינה תמיד מובנת.

הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, יהודי יקר שכוונותיו רצויות, אמנם עוסק עם אנשיו בפעילות חינוכית מרשימה, המקנה ידע רב על עבודת המקדש ועל כליו לעשרות ולמאות אלפים, אבל חלק מהציבור שנחשף לדברים מתייחס אליהם, לפחות בשלב זה, כאל פעילות מוזיאונית, בעוד הציבור הרחב כלל אינו מבין אותה. הרב שלמה מן-ההר, אשר הלך לעולמו לפני כעשר שנים, נקלע פעם לוויכוח סוער עם הרב אריאל והזהיר אותו כי "כאשר הרעיון המרכזי הוא בית המקדש, אנו עתידים להפסיד את הכל, ואיש לא יבין אותנו. גם אנחנו לא נבין את עצמנו... אנשים לא מבינים מה הוא מקדש... ואם תנסה להסביר להם, תראה שאין לך מילים להסביר. המילים ייצאו כך שאדם יגיד, אם כזה הוא בית המקדש, אני שמח שאין לנו אותו".

מאז אותו ויכוח סוער חלפו כמעט שלושה עשורים, ורק מעט השתנה. הוויית המקדש רחוקה עדיין מהרוב המכריע של הציבור בארץ. לא לחינם ביקש מנחם בגין לאחד את יום השואה עם תשעה באב. מעשה כזה היה מעניק רלוונטיות יתר, בקונטקסט היסטורי, גם לשואה וגם לתשעה באב. שכן שואה יכולה להתרחש רק בהיעדר ריבונות, בגלות, שהחלה עם חורבן בית המקדש השני בתשעה באב. הר הבית, שבו חרבו שני המקדשים, חייב להיות המוקד של היום הזה, ויהודים חייבים לעלות מהכותל ולבוא בשעריו, אבל המקדש לא יוכל להיות המוטו היחיד.

הציבור היהודי הרחב אינו מחובר להוויית הימים ההם, וההתעקשות על מוטיב המקדש תרחיק במקום לקרב.
מעבר לגלות ולאובדן הריבונות, המסורת היהודית תולה את החורבן בריב אחים ובקיטוב נורא, מחלות שגם מדינת ישראל לוקה בהן. כבודן של הקינות המסורתיות ומגילת איכה לא ייגרע, אפוא, אם היום הזה יוקדש לא רק לזיכרון אלא גם לבניית גשרים בין הקטבים בציבוריות היהודית, בין היהודי לדמוקרטי, בין הדת למדינה, בין השמאל לימין.

כבר שנים לא מעטות, כפי שהגדיר זאת הסופר ס. יזהר, "דומה לעיתים שבארץ ישראל חיים שני עמים יהודיים, המדברים בשפות שונות ומגיבים בדרך שונה לאותם אירועים, בעיקר בעיתות קיטוב". לעיתים אכן נדמה שהערך של "כל ישראל ערבין" אכן נמחק מהצופן המשותף של החיים כאן, וציבורים שונים מגלים נאמנות חזקה יותר לקבוצת ההתייחסות שלהם מאשר לכלל. האתמול רצוף הפילוגים, שכבר הביא עלינו חורבן, מחייב אותנו, אפוא, לדאוג לכך שהגורל של המחר יהיה אחר.