ימי בין המצרים - והלקח של שנאת חינם

ימי בין המצרים עומדים לפני סיום, ואנו במרחק פסיעה מתשעה באב, תקופה בשנה בה אנו מציינים את חורבן בתי המקדש ועמו את אובדן העצמאות של מדינות היהודים. בימים האחרונים של מדינת היהודים, כאשר הרומאים היו על החומות, דווקא המלחמה בין הסיקריקים הקיצוניים לבין הרוב המתון היא שהכריע את הכף, כאשר הסיקריקים שרפו את מחסני החירום על מנת למנוע מהרוב את האפשרות להגיע לפשרה עם הרומאים. הקיצונים, שהיו מונעים מאמונה שלמה ואמיתית שהנה הם פועלים בשם האלוהים, הצליחו להביא לחורבן מדינת הלאום היהודית ולגלות של 2000 שנה.

אני מתאר לעצמי שהאנשים שחיו באותן שנים בירושלים אהבו, שנאו, קיוו, התאכזבו, צחקו ובכו - בדיוק כמונו. גם להם כמו לנו היו חלומות ותקוות. גם הם רצו ליצור חברה צודקת מושתתת על מוסר הנביאים (שאת חלקם הם הכירו אישית), מדינה עצמאית שחיה בשלום עם שכנותיה. גם הם שרו את שיר השלום על עושה השלום במרומיו וביקשו שיעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. ההורים שהסתכלו על ילדיהם רצו כמונו להשאיר להם עולם טוב יותר. אז איך הכול התקלקל? איך הם נתנו לאותה קבוצה קיצונית להרים את הראש ולחרב את עולמם? מדוע הם לא עשו מעשה, ואפשרו לעשבים השוטים לצמוח לגובה שכבר לא ניתן היה לעקור אותם?

מספרים שהלקח לדורות מחורבן בית שני הוא "שנאת חינם", ושבית שלישי יבנה מאהבת חינם. אמנם כך הוא, אך לקח נוסף שלמדתי מאותם ימים של שלהי המדינה, ומימים נוראים אחרים בהיסטוריה האנושית, הוא שלפעמים "שנאת חינם" זה לא להתמודד עם מי שפוגע במרקם חייך, בערכיך ובעתיד ילדיך, ושלפעמים "אהבת חינם" זה לדעת לדרוש מאחרים את מה שאתה דורש מעצמך, לכבד את הדרך המשותפת ולא לאפשר פגיעה בה.

בימי חורבן הבית השני, הרוב המתון הצליח לקרוא את "הכתובת על הקיר" רק כאשר הריח את עשן מחסני החירום, והבין שהוא נדרש להיאבק. אך המאבק שהכריז הרוב על הקיצוניים, היה מאוחר מדי, והלך רחוק מדי - גרם למלחמת אחים ממש, ולמעשה לאובדנה הסופי של המדינה היהודית. הדרך להתמודד עם הקיצונים היא קריטית להצלחה, והיא לא פחות חשובה מההחלטה להתחיל ולהתמודד איתם. הקיצוניות משגשגת בביצה אידיאולוגית שמחנכת את הילד מגיל צעיר, תוך ניתוק והזרה מהשאר. הדרך הראויה היא לייבש את הביצות הללו (כספית וציבורית), ולדבוק בדרך ובערכים המבוססים על אמת וחזון המסוגלים לעמוד מנגד, לסחוף ולאחד את השורות תוך מניעת ההתפוררות הפנימית?

הסיקריקים פעלו בימי סוף בית שני, אך יש מי מביננו שהחליט להחזיר עטרה ליושנה, ומכנים עצמם גם בימים אלה סיקריקים – הלא היא "הסיירת" החרדית הקיצונית הפועלת בבית שמש ובערים אחרות, למען הדרת נשים ולסילוקן מהחיים הציבוריים. ויש סיקריקים נוספים של ימינו שלנו, שלא הולכים לצבא או לשירות לאומי, נהנים ממנעמי המדינה, ומאיימים "במלחמה" אם יחייבו אותם לשאת בנטל. ויש את אלה שמתנכלים לגר ולזר שבינינו, הפליטים ומהגרי העבודה. יש את אלה שבונים ללא היתר ובהתרסה, עוקרים עצים, לא נשמעים לחוק ופוגעים בשכנים (וכאלה יש ערבים כיהודים, מחוץ ובתוך הקו הירוק). והרוב? הרוב אמנם נגד, אבל הוא מפוצל ומפורד ועסוק בפוליטיקה קטנה ובצרכי היום יום.

מספרים שאם זורקים צפרדע למים רותחים היא ישר קופצת, אבל אם מניחים אותה במים ומחממים אותם לאיטה, היא תישאר במים עד שתתבשל. מה הנקודה, שצריך לקפוץ? אני מניח שלא נשאר לנו עוד הרבה זמן. הרוב של היום, לא בטוח שיהיה הרוב של מחר. הערכים שכולנו, דתיים לאומים, חילוניים, שמאלנים וימנים, חלמנו ונלחמנו עליהם נשחקים תחת גלגלי הסקטוריאליות, הדמוגרפיה, רפיון הידיים והעדר ההנהגה. אין לנו הרבה זמן לפעול לשנוי, ולהחזרת הנהגת הרוב, בטרם נמצא עצמו מבושלים במים הרותחים. אם לא נתחיל לעשות מעשה, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מככבים בשיעור היסטוריה קודר של הצאצאים שלנו.

חגי שטדלר הוא מנהל משותף בקרן ההשקעות ירדן