אחר שתואם עמה הראיון הטלפוני, הוזהרתי שהיא "לא ממש יודעת שהיא נדיה קומנצ'י". כלומר, היא יודעת כמובן, אבל היא די חסרת יומרות לגבי מעמדה ודמותה בהיסטוריה של הספורט. התחושה העצמית הזאת של נדיה קומנצ'י מגיעה לאחר עניינים "פעוטים" למדי בביוגרפיה שלה: היותה המתעמלת הגדולה בהיסטוריה, אולי הספורטאית הכי מזוהה אי פעם עם המשחקים האולימפיים, המתעמלת הראשונה שהשיגה ציון 10 מושלם ומי שצוקהארה הגדול אמר עליה שהיא האדם היחיד שמבצע באופן מושלם את הצוקהארה.
עם אהדה חוצת גבולות ומפילת חומות הייתה קומנצ'י לספורטאית הראשונה שהגיעה מהצד האחר של מסך הברזל בזמן המלחמה, וזכתה בהערצת מאות מיליונים במערב. הילדה עם תספורת הפוני והחיוך הביישני, שלאחר משחקי מונטריאול ב?1976 כ?20 אלף ילדות ברחבי העולם נקראו על שמה, עמדה השבוע בלונדון עם הלפיד האולימפי על גג אולם ההתעמלות, וזכתה בתשואות ההמונים. כשאני שואל את קומנצ'י, כיום בת 50, מה הופך ספורטאי לספורטאי?על אמיתי - למשל מוחמד עלי, מייקל ג'ורדן או נדיה קומנצ'י, היא צוחקת במבוכה ומיד שואלת "אני?"
כן, מה לעשות. ענף ההתעמלות הוא אולי ענף הנשים הכי גדול במשחקים האולימפיים ואת היית הכוכבת הכי גדולה.
"קשה לי לחשוב על זה ככה".
כמה מכתבים את מקבלת בכל יום?
"בערך 100 מכתבים".
מאיפה?
"מכל מקום בעולם".
מה אנשים רוצים ממך? את עונה לכולם?
"חלק מהאנשים רוצים חתימות, וחלק כותבים כדי להגיד לי מילים טובות ומה הם זוכרים ממני מהמשחקים האולימפיים. אני דואגת שיהיה מי שיעזור לי לענות על המכתבים. אפילו לחתום על כל התמונות האלה זה הרבה זמן בכל יום. אבל תודה לאל, בזכות הטוויטר והפייסבוק המספר ירד".
את רואה, כנראה את כן מהספורטאים הגדולים בהיסטוריה. תצטרכי לענות על השאלה: מה לוקח אנשים אל מעבר למדרגת סופרסטאר רגיל?
"במקרה שלי אני חושבת שזו קומבינציה של דברים: בית ספר להתעמלות שהיה ליד ביתי כשהייתי בת 6 וצוות אימון מאוד ייחודי (קומנצ'י מתכוונת לבלה ולמרתה קארולי, שאחרי שעברו לארה"ב אימנו עוד הרבה אלופות אולימפיות; ר"ד). מהבחינה האישית, זו התשוקה שלי להתעמלות באופן ספציפי. אני משערת שהייתי מצטיינת גם בענף אחר אם הייתי עוסקת בו - אבל הייתה לי תשוקה מיוחדת להתעמלות. בנוסף, צריך לזכור את העיתוי שבו דברים נעשים. הייתי הראשונה להשיג את הציון המושלם באולימפיאדה. עשו את זה גם מתעמלות אחרות, אבל בעולם שלנו אנשים זוכרים רגעים ספציפיים, והייתי בת מזל להיות הראשונה".
עד כמה היית מודעת לחשיבות שלך כשהפכת לגיבורה עולמית בגיל 14? אמרת פעם שלא ידעת שהמשחקים האולימפיים חשובים יותר מאליפות אירופה.
"אולי הובנתי לא נכון. ידעתי שהמשחקים האולימפיים חשובים, אבל מזווית אחרת. בלה (מאמנה בלה קארולי; ר"ד) העביד אותנו קשה ונתן לנו להבין כמה זה חשוב להצליח באולימפיאדה. אז ידעתי שזו מטרת העבודה הקשה ושזו התחרות כי חשובה בשבילנו, אבל לא היה לי שום מושג עד כמה האירוע יהיה גדול וכמה משתתפים יהיו בו. לילדה מהפריפריה ברומניה הכפר האולימפי היה משהו שקשה לדמיין אותו".
במערב תמיד ייחסו את הצלחת המזרח בספורט לקומוניזם, לשיטה. אבל אנחנו רואים שרומניה נשארה מעצמה גדולה בהתעמלות נשים.
"הייתה תקופה קשה אחרי נפילת המשטר בגלל הצורך להתארגן מחדש. אבל אנשים מוצאים דרך. אנחנו הרומנים עם מאוד חזק ונחוש שאוהב את הספורט. תמיד נמצא את הדרך להתחרות".
"קיללת" אי פעם את הכישרון שלך? היו תקופות שמעמדך גרם לך סבל.
"מעולם לא. כל האנשים סבלו בדיקטטורה. ההתעמלות בסופו של דבר הביאה לי רק דברים חיובים".
את בעצמך הערצת פעם מישהי?
"את לודמילה טורישצ'בה (אלופת התעמלות גדולה מבריה"מ; ר"ד). היא נראתה לי תמיד כהתגלמות האצילות. לא רק בהתעמלות, אלא גם בהליכה ובהתנהגות. כשראיתי אותה לראשונה הייתי המומה ממנה".
גלגלון בהפסקה
בספרה "מכתבים למתעמלת צעירה" מתארת נדיה קומנצ'י את ילדותה בעיירה הרומנית הקטנה אונשטי, שבה גדלה. באונשטי היא רבה עם הבנים וניצחה אותם בספורט, ואף בילתה זמן רב בטיפוס על עצים. כל זאת, עד שלבית ספרה הגיע יום אחד בלה קארולי, מאמן צעיר שביקש ליצור עם אשתו תוכנית ניסיונית להתעמלות. בני הזוג קארולי כבר בחנו 4,000 ילדות, אבל כשראו ילדה קטנה מבצעת גלגלונים להנאתה בהפסקה, הבינו שמצאו את האוצר שחיפשו. ההיסטוריה כמעט חמקה כי צלצול הפעמון נשמע והילדה ברחה לכיתה, אבל הזוג קארולי עבר בכל הכיתות, עד שמצא את הילדה.
את מתארת בספרך ילדות מאוד פשוטה וספרטנית, בעצם אידיאלית לספורט. המערכת הקומוניסטית למעשה תמכה בספורט: בלי גלידה, בלי פיצה. מטיפוס על עצים נלקחת להתעמלות. האם החברה שלנו במערב יכולה בעצם להפיק ספורטאי כזה?
"דבר אחד לא השתנה - צריך טיפה כישרון והמון רעב להצלחה. זו הנקודה העיקרית; גם אם הממשלה היא שתומכת בספורט וגם אם מדובר בכל מיני ספונסרים. היום אני מאמנת, וכנראה האתגר הגדול ביותר שאני נתקלת בו הוא המוטיבציה. ילדות וילדים יכולים לבחור בין עשרות פעילויות, וכשלילדים יש הכל, איך אתה יוצר את התשוקה הזאת, שירצו משהו בצורה כל כך חזקה? אני לא הכרתי שום דבר אחר - לפניי לא עמדו פיתויים של אוכל לא בריא, דבר שילדים צריכים להתמודד איתו היום. כל מה שהכרתי בילדותי היה ההתעמלות. זה היה דבר נפלא והוא נתן לי המון. גרתי בפנימייה עם ילדות אחרות, ולא בביתי. לא היה לנו הרבה מה לעשות. אמנם נסענו לתחרויות רבות בעולם, אבל לא כל כך הבנתי אז שהארוחות הטובות שאני מקבלת הן לא דבר מובן מאליו ברומניה".
קבלת פנים נדירה
עריקתה של קומנצ'י למערב ב?1989, שמונה שנים אחרי פרישתה, וכשכבר היתה חברה בהתאחדות להתעמלות ברומניה, הוצגה כמעין ניצחון אידיאולוגי. במערב שררה גישה כי ספורטאי?על במזרח חיים כמו מלכים, אבל האמת היתה שקומנצ'י ערקה בגלל בטן ריקה. בשמונה השנים שחלפו מאז ערק מאמנה בלה קארולי לארה"ב (בשנת 1981), חשדו הרשויות בקומנצ'י והיא לא קודמה בעבודתה, אבל מה ששבר אותה היה בעיקר המקרר הריק. רומניה הייתה שרויה ברעב תחת הדיקטטורה הקומוניסטית האיומה של צ'אושסקו.
העריקה של קומנצ'י לא היתה עריקה דה?לוקס, כמו של מדענים, של ספורטאים או של מוסיקאים שערקו בזמן ביקור במערב. היא חצתה אגם על גבול הונגריה בלילה קפוא, בשלג, בחברת שישה אנשים נוספים, כל זאת על אף הסכנה שחייל יירה בה למוות בלי לדעת שהיא נדיה קומנצ'י. ואף על פי שהונגריה, שהשלטון הקומוניסטי בה היה כבר בערוב ימיו, הסכימה לקלוט אותה, קומנצ'י לא הסתכנה ושוב חצתה גדר תיל כדי להגיע לאוסטריה. לאחר מכן קיבלה ויזה לארה"ב. לרומניה חזרה לראשונה אחרי חמש שנים, ואחרי שהתארסה לבעלה האמריקני ברט קונור (זוכה שתי מדליות זהב אולימפיות בהתעמלות). היא מספרת בספרה שביום שלפני הנסיעה הביתה ממש רעדה מפחד וחשבה שתתקבל בזעם בגלל עריקתה; לא משום שהאנשים אהבו את משטר צ'אושסקו, אלא משום שהשאירה אותם לסבול.
אבל היא טעתה. בשדה התעופה בבוקרשט חיכו ההמונים, ובהם ראש הממשלה. הוא בא להודיע לקומנצ'י כי הממשלה עומדת על כך שחתונתה עם קונור תיערך בארמון הנשיא. נסיעתה לכפר ילדותה אונשטי - בצפון?מזרח המדינה - היתה אמורה להימשך שלוש שעות, אבל ארכה תשע שעות. לאורך הדרך עמדו המונים, וילדות קטנות אחזו שלטים שנשאו את שמה. במקומות שבהם עברה התקיימו לכבודה טקסים, והוענקו לה מתנות ואזרחויות של כבוד. הבריחה האמיצה שלה רק האדירה את דמותה בעיני בני ארצה. כיום קומנצ'י היא נשיאת הכבוד של ההתאחדות להתעמלות של רומניה ושל הוועד האולימפי הרומני, ואף תומכת במרפאת ילדים גדולה בבוקרשט לילדים מעוטי יכולת.
"האמריקנים הבינו את הדרך"
אחד הדברים שייחדו את קומנצ'י מכל המתעמלות הגדולות של תקופתה היה יכולתה לשרוד ולעבור בהצלחה את תקופת ההתבגרות המינית והשינויים שחלו בגופה, וגם את משבר גיל ההתבגרות הקצר שבעטיו הפסיקה להתאמן. במשחקים האולימפיים במוסקבה ב?1980 היא נראתה נשית מאוד, ובמהלכם זכתה בעוד שתי מדליות זהב. לדעת רבים, אלמלא שיפוט ביתי של הסובייטים, קומנצ'י היתה זוכה בזהב גם בקרב?רב.
בעיני רבים, ההצלחה של קומנצ'י למשוך את הקריירה המוצלחת בענף שהפך נשלט על ידי ילדות היתה הישג לא פחות גדול מהציון "10" ההיסטורי במונטריאול. קומנצ'י היתה בת 14 כשזכתה בתהילת עולם במונטריאול. כיום יש מגבלת גיל במשחקים האולימפיים, והגיל המינימלי למתחרה עומד על 16. קומנצ'י נגד המגבלה. "ההגבלה חסרת טעם לחלוטין, מה גם שהיא אינה תקפה בענפים אחרים", היא מסבירה. "אפשר לקבוע שהמתעמלות יתחרו במשחקים מגיל 16 - אבל זה סתם מפלה כמה ילדות שמפספסות קצת את הגיל. בכל מקרה, כדי להגיע לרמה הזאת צריך להתחיל להתאמן ברצינות בגיל 6. אז לטוב ולרע להגבלת הגיל אין שום משמעות".
מאמנך, בלה קארולי, הואשם בתקופתו בארה"ב בכך שיחסו למתעמלות קשה מאוד. מה דעתך בעניין זה?
"אני נזהרת מאוד מלהגיד על זה משהו כי לא הייתי שם. הוא ואשתו ערקו למערב בלי שידעו אנגלית, אז בוודאי היו פערים תרבותיים. הרמה באמריקה היתה נמוכה. אולי חשבו שיש לבלה נוסחאות קסם, אבל הוא הבין שצריך להתאמן שש שעות ביום ולא שלוש. אבל האמריקנים הבינו לבסוף שזו הדרך".
"טוב שהספורט נותן הזדמנויות למתעמלות לדגמן לפלייבוי"
ענף ההתעמלות משך ביקורת במשך שנים רבות לא רק בגלל משטר האימונים, אלא גם בגלל תופעות מטרידות כגון אנורקסיה. קומנצ'י, שממלאת כיום תפקידים חשובים בענף, אינה ששה לדבר באופן ישיר על התופעה ואומרת: "הדבר המרכזי הוא ציפיות. יש לנו בארה"ב בערך 5 מיליון אנשים שעוסקים בהתעמלות, והם צריכים להבין שלא משנה כמה הם ישקיעו ויתאמצו - עדיין רק שש בנות ושישה בנים ייסעו עם הנבחרת האולימפית אחת לארבע שנים. אלו סיכויים מאוד נמוכים בשביל המתעמלים, כך שמערכת הציפיות מהעיסוק בהתעמלות צריכה להיות נכונה".
אז אולי האולימפיאדה דווקא מדכאת עיסוק בספורט? בנות חולמות להיות מישהי כמוך, אבל לרובן הסיכוי נמוג מהר מאוד?
"מכיוון שענף ההתעמלות הוא ענף שמתחילים לעסוק בו בגיל צעיר, אני לא חושבת שמי שמתחילה חושבת על המשחקים האולימפיים. המשחקים נמצאים במרחק 10 שנים מההתחלה, ועבור ילד זהו נצח שהוא לא יכול לדמיין. יש גם מטרות אחרות חוץ מהמשחקים האולימפיים - לייצג את בית הספר, להתקבל לקולג' דרך הספורט, ובעיקר לגלות מה הספורט תורם לך כאדם - פיזית ונפשית".
מה את חושבת על המתעמלות שמדגמנות כיום, חלקן אפילו לפלייבוי?
"אני חושבת שזה טוב שהספורט נותן להן הזדמנויות כאלו. בסך הכל מתעמלות הן באופן טבעי דוגמניות. הן מדגמנות התעמלות ומדגמנות את תוצאות העבודה הקשה שלהן".
הצטערת שביטלו את הציון 10 בהתעמלות (כיום הציונים בהתעמלות הם מתוך 15)?
"לא ביטלו לגמרי. אפשר לקבל 10 על הצד האמנותי. אבל כן - זה היה חלק כל כך סמלי של הספורט שלנו. וכן, גם חלק ממני".