הרופא הולך יחף

זה אמור היה להיות הטיפול הרפואי המושלם. הרופאים, אנשי המכון הגנטי בבית החולים איכילוב בתל אביב, נחשבים למובילים בתחומם; מנהל המכון, פרופ' יובל ירון, הוא בעל המלצות רבות והיה מעורב בטיפול; ובעלה של המטופלת הוא רופא נשים ישראלי בכיר, מומחה לגנטיקה, המועסק כבר שנים בבית חולים יוקרתי בארה"ב. קולגה של המטפלים.

יתרה מזאת: בדיקת ההריון בוצעה במקביל באיכילוב ובמקום עבודתו של הבעל בארה"ב, כדי להבטיח שתוצאותיה יהיו מדויקות וללא רבב. כאשר הודיע פרופ' ירון לאב, בעצב, כי תוצאות הבדיקה הגנטית הראו שקיים סיכוי גבוה לכך שהעובר שאשתו נושאת ברחמה פגוע, החליט זוג ההורים לא להמתין ולבצע הפלה. אולם ארבעה ימים לאחר שבוצעה הפסקת ההריון בתל אביב, התקבלו תוצאותיה של הבדיקה שבוצעה בארה"ב - ולמרבה ההלם וההפתעה הן היו הפוכות לחלוטין מהתוצאות שאליהן הגיעו אנשי המכון הגנטי באיכילוב. משמעות תוצאות הבדיקה שערך בית החולים האמריקני היתה ברורה: ההפלה שביצעה האם לא היתה הכרחית, ובהחלט ייתכן שהיה אפשר להמשיך בהריון כרגיל.

המומים, כואבים וזועמים, החליטו בני הזוג להתעלם ממחסומי ההיכרות האישית והמקצועית ולהגיש תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים איכילוב. לטענתם, מחדלים של הרופאים המטפלים גרמו לכך שניתן להם ייעוץ גנטי שגוי, שהוביל להפסקת הריון מיותרת. ההגנה מטעם בית החולים דחתה את הטענות, בנימוק חסר תקדים במערכת הבריאות הישראלית: לטענת איכילוב, הרשלנות לא נפלה על כתפיהם של הרופאים המטפלים, אלא דווקא על האב, שכן הוא היה זה שביצע הלכה למעשה את המעקב הרפואי על אשתו מתוקף היותו רופא מומחה. "התובע הוא האחראי למעקב ההריון ולייעוץ הגנטי שניתן לאשתו", טען בית החולים. ככל הידוע, זו הפעם הראשונה בישראל שבית חולים מעז להאשים רופא שהוא עצמו התרשל בטיפול שקיבלה אשתו, בטענה שהיתה כביכול גם המטופלת שלו.

בישראל מוגשות בכל שנה אלפי תביעות ותלונות בנושא רשלנות רפואית, על ידי חולים או בני משפחותיהם, נגד בתי החולים, קופות החולים ומכונים רפואיים. סביב המקרים האלה נקשר קשר שתיקה של הרופאים - רובם מעדיפים שלא לדווח על מקרי רשלנות רפואית וטעויות שעשו עמיתיהם ומסרבים לתת חוות דעת נגדם - גם כשהם יודעים כי לחולה נעשה עוול גדול. במקביל, קיים גם קשר שתיקה של חולים – מצב שבו מעדיפים החולים שלא להתלונן נגד הרופאים שטיפלו בהם, מחשש שייאלצו להזדקק שוב לטיפולם, וגם בגלל חוסר הנעימות.

במקרים שבהם רופאים הופכים בעצמם למטופלים, קשר השתיקה הוא כפול - מה שמסביר מדוע תלונות של רופאים נגד רופאים ונגד בתי החולים הן כה נדירות, והתופעה כמעט ולא מוכרת לציבור. הרופאים שתובעים חוששים לפרסם זאת בגלוי, מחשש לקלון של גילדת הרופאים; ומאידך, הם או בני משפחותיהם עשויים להזדקק בעתיד להמשך הטיפול על ידי אותם רופאים או אותם מוסדות שבהם טופלו.

מתחקיר "שישבת" עולה עוד כי למקרי הרשלנות הרפואית שבהם נפגעו רופאים או בני משפחותיהם יש מאפיינים וכשלים מיוחדים, שנוספים על הסיבות המקובלות לטעויות בטיפול. כך, למשל, לא פעם סובלים הרופאים מעודף טיפול ובדיקות רפואיות - שגורמים לעיתים לנזקים ולטעויות. יש מקרים של רופאים מטופלים שסובלים מ"תסמונת ה?VIP" – חשש או היסוס של הרופאים המטפלים לבצע את הטיפול (למשל, ידיים רועדות בזמן ניתוח), משום שהמטופל הוא אישיות חשובה או עמית למקצוע.

גם התופעה של "רפואת מסדרונות" מסבירה חלק ממקרי הרשלנות הרפואית שקורים למטופלים שהם בעצמם רופאים: רופאים מייעצים לעמיתיהם ומאבחנים אותם (ולעיתים גם בני משפחה של עמיתיהם הרופאים) תוך כדי עבודה, לרוב במסדרון המחלקה, ללא בדיקה גופנית מלאה, ללא שיקול דעת מעמיק וללא תיעוד רפואי, כמתחייב בחוק. התוצאה עלולה להיות, לעיתים קרובות, אבחנות חפוזות ולא נכונות, המלצות שטחיות ומוטעות וטיפול רפואי שגוי.

ברפואה מקובלת הדעה שיש חסרונות רבים בכך שרופא מטפל בעצמו או בבן משפחתו, והדבר עלול להביא לטעויות באבחון ובקבלת ההחלטות - גם מאחר שמעורבים בתהליך שיקולים רגשיים, וגם משום שחלק מהרופאים נוטים לעשות "קיצורי דרך", כולל הימנעות מרישום מידע חיוני בתיק הרפואי, הימנעות מביצוע בדיקות חיוניות שאינן נעימות, ועוד.

לכל אלה אפשר להוסיף גם את הציפיות הגבוהות של הרופאים מתוצאות הטיפול שהם יקבלו – ציפיות שמתנפצות לא פעם אל קרקע המציאות הקשה של מוסדות הבריאות בישראל. הרופאים אמנם מכירים היטב את המצב מעבודתם היום?יומית, אבל כשהם הופכים בעצמם למטופלים, הם מצפים שהבעיות לא ישפיעו על הטיפול בהם. כפי שנראה כאן, תקוות אלה מתבררות לפעמים כתקוות שווא.

על פי ההערכות, עשרות רופאים מתלוננים בכל שנה נגד מערכת הבריאות, בטענה שניתן להם או לבני משפחותיהם טיפול רשלני או מוטעה. התופעה נשמרת הרחק מעיניו של הציבור, בין השאר, בגלל תחושת בגידה בעמיתים ובחברים למקצוע וחשש מנידוי מצד רופאים אחרים. התחקיר שערכנו מתבסס על שיחות עם כ?20 רופאים בכירים, בהם מנהלי בתי חולים, ועם שורה של עורכי דין המתמחים בנושא. רובם המוחלט של הרופאים שעימם שוחחנו סירבו להיחשף בשמם המלא, מחשש שייוודע בפומבי כי יצאו נגד חבריהם לגילדת הרופאים - הגם שמדובר במקרים הקשים והמקוממים ביותר של רשלנות רפואית.

בני הזוג שטופלו במכון הגנטי באיכילוב תבעו את בית החולים בספטמבר 2009. בכתב התביעה נטען כי "בשל הייעוץ הגנטי באיכילוב קיבלו התובעים מידע לא נכון, ובעטיו ביצעו הפלה מיותרת, פעולה שהשפעותיה השליליות על מהלך חייהם ועל תפקוד משפחתם ממשיכות עד עצם היום הזה". בחוות דעת שצורפה לכתב התביעה קבע גינקולוג בכיר באחד מבתי החולים בארץ כי "המעבדה והמכון הגנטי באיכילוב התרשלו בכך שלא קיימו את חובת הזהירות הנדרשת ולא ביקשו מידע חיוני מהמעבדה בארה"ב. התרשלות זו היתה נמנעת אם המכון היה נוקט את אמצעי הזהירות הנדרשים ועובד לפי הסטנדרטים המקובלים בארץ ובעולם".

תגובת איכילוב מתבססת, בין השאר, על העובדה שהמטופל הוא רופא. לדברי עורכי הדין של בית החולים, התובע פנה למנהל המכון "שלא במסלול המקובל" כדי לבצע את הבדיקה הגנטית לאשתו, ששהתה אז בישראל בשל אירוע משפחתי. "היה ברור שמעקב ההריון, כמו גם הייעוץ הגנטי בכללותו לתובעת, נעשה על ידי התובע עצמו, ובית החולים איכילוב שימש מעבדה בלבד", טענה ההגנה. חוות דעת של רופא מומחה ברפואת ילדים וגנטיקה, שצורפה לטענות ההגנה, היתה חריפה אפילו יותר: "הרופא התובע נתן לרעייתו ייעוץ גנטי במקרה הטוב, או שהחליט במקומה כיצד לפעול, במקרה הרע. הוא שגה מבחינה מקצועית בניהול המקרה".

עוד נאמר בחוות הדעת: "ככלל, אין זה מומלץ שרופא יטפל בבני משפחתו. מעבודות מחקר שנעשו בנושא עולה כי הטיפול של רופא בבני משפחתו הוא בעייתי, בעיקר בשל אובדן האובייקטיביות הנדרשת מרופא, ועקב מעמסה רגשית וניהול לקוי של רישומים. מרבית הרופאים מסרבים לכך או מרגישים אי נוחות מבקשות עזרה של קרובי משפחה. במקרה זה לא רק שהחלטותיו המקצועיות של התובע לא היו אובייקטיביות ולקו בחסר, הוא לא ניהל רישומים נאותים, ונראה שגם נטל מאשתו את האוטונומיה להחליט את החלטותיה בעצמה".

הדיונים בתיק הסתיימו בהסדר, בדומה לכ?70 אחוזים מתביעות הרשלנות הרפואיות בארץ. בית החולים שילם להורים פיצויים בלי שקיבל על עצמו אחריות כלשהי לרשלנות רפואית.

מבית החולים איכילוב נמסר השבוע: "הבעל התובע, שהוא גנטיקאי, ביקש מפרופ' ירון - קולגה - לקחת בדיקת דם מאשתו ההרה לצורך הבדיקה הגנטית, בעקבות הממצאים שהתגלו אצל העובר בבית החולים האמריקני. דגימת דם אחת של האישה נשלחה לבית החולים בארה"ב, ואחת נבדקה אצלנו. היה הבדל בין התוצאות, והאישה הפסיקה את ההריון על סמך תשובתנו ולא המתינה לתשובת בית החולים האמריקני. התביעה הסתיימה בפשרה, בהסכמת הצדדים, ובלי שנדונה בכלל סוגיית האחריות של בית החולים".

מקרה דומה אירע לפני כשנה וחצי בבית החולים כרמל בחיפה. רופא שהיה מוכר מאוד לאנשי הצוות הרפואי נפטר בבית החולים, והוא בן 63 בלבד. אשתו, גם היא רופאה, שעבדה כ?30 שנה בקופת חולים כללית עד ליציאתה לגמלאות, הגישה למשרד הבריאות תלונה נגד בית החולים בטענה כי בעלה מת "כתוצאה מרשלנות רפואית קשה ופושעת והתנהלות לקויה וקלוקלת מצד הצוות בחדר המיון".

לטענת הרופאה, מצבו הרפואי של בעלה - שבמשך שנים השתלם פעם בשבוע במחלקה בבית חולים כרמל, ובה אף ערך את התמחותו - הידרדר בהדרגה במשך שעות, אולם הצוות הרפואי סירב להיענות להפצרותיה ולא העניק לו טיפול ראוי. "זו חוויה קשה מאוד לרופא, שמבין מה קורה ומה לא בסדר אבל לא יכול לעזור", היא אומרת.

האישה מעידה כי התלבטה רבות אם להגיש את התלונה. "היה לי מאוד קשה להתלונן נגד עמיתים למקצוע. לא התכוונתי שזה יהפוך לנחלת הכלל".

על פי התלונה, הרופא אושפז בפברואר 2011 בגלל שורה של מחלות וסבל מחום, מחולשה ומצמרמורות. בשעות הערב חלה הרעה במצבו, הרעה שעליה התריעה הרופאה בעצמה לרופא התורן, ד"ר וליד מיערי. "הצגתי את עצמי כרופאה והסברתי שגם בעלי רופא. אמרתי לרופא שמצבו של בעלי הורע, אבל במקום לבדוק את בעלי, הוא מצא לנכון לשאול אותי אם פניתי לאח. עניתי לו שלא מצאתי את האח, ובזה הוא סגר את העניין. כשמצאתי את האח, הוא שלח אותי לקחת שתי שמיכות מחדר הכביסה והמשיך בדרכו".

כשמצבו של החולה המשיך להידרדר, התריעה על כך אשתו בפעם השנייה בפני ד"ר מיערי. "מצאתי אותו יושב ליד השולחן. הוא אמר שישלח אח שייתן לבעלי אקמול, וגם במקרה הזה לא טרח לגשת אליו ולבדוק אותו. לאחר כמה דקות הגיע אלינו אח שמסר לי כוס מים ושני כדורי אקמול, בלי שטרח להסתכל על בעלי".

על פי התלונה, הרופאה פנתה שוב לד"ר מיערי והתלוננה בפניו כי "מצבו הכללי של בעלי חמור, הוא מצוי באי שקט, ונראה לי שהוא עומד לפתח התקף לב". עם זאת, לטענתה, "גם הפעם הרופא התורן לא טרח להתייחס לפנייתי לגשת ולבדוק את בעלי, אלא הסתפק בכך שאמר לי שהוא יודע שלבעלי יש דלקת בשתן ושהחליט לאשפזו כי הוא ממתין להעברה למחלקה. בשלב הזה בעלי לא היה מסוגל יותר לשכב. הוא התקשה בנשימה ופיתח אי שקט. הוא הבין שאין לו סיכוי לקבל עזרה כלשהי במיון וביקש ממני לעלות למחלקה פנימית ב', שבה נאמר לו שיש חדר עבורו, כדי לבדוק מדוע לא מעבירים אותו למחלקה".

הרופאה עלתה למחלקה הפנימית ואף הגיעה למחלקה שבה עבד בעלה, בניסיון לבקש עזרה מאחד ממכריו המקצועיים. כאשר חזרה לחדר המיון נחרדה לגלות שבעלה הועבר באלונקה, לאחר שחלה הידרדרות נוספת במצבו. לטענתה, כששאלה את הצוות הרפואי איך הגיע בעלה למצב כה חמור, ענה לה האח: "את לא רואה טלוויזיה? לא קוראת בעיתונים על המצב במיון? בעלך הגיע רק היום, ויש פה חולים ששוכבים במיון כבר שלושה ימים".

מייד עם הגעתו למחלקה הפנימית אובחן מצבו הקשה של הבעל, אולם הוא פיתח דום לב וכעבור זמן קצר נקבע מותו.

"אין לי ספק כי מותו של בעלי באותו הלילה היה לשווא", כתבה אשתו של הרופא בתלונתה. "אילו בוצעו פעולות רפואיות בסיסיות במשך כל שעות שהייתו בחדר המיון ואילו נענה הרופא התורן לבקשותיי כי יבדוק את בעלי. הלכה למעשה, הרופא התורן לא טיפל בבעלי. הוא לא הגיע לבדוק אותו, לא דאג למעקב צמוד אחריו ולא ניסה לעזור לו בשום דרך. גם כשאמרתי שנראה לי שבעלי עומד לפתח התקף לב הוא לא התייחס לאזהרתי, למרות שאמרתי לו שאני רופאה".

לדבריה, דקות לאחר קביעת המוות היא חזרה לחדר המיון כדי לשוחח עם ד"ר מיערי. "שאלתי אותו אם הוא מצטער, והוא ענה שלא", אמרה. "הוא לא מצא לנכון להביע צער בצורה כלשהי, אפילו הסתמית ביותר, כמקובל במקרה של פטירת מטופל...
"צר לי שאני נאלצת להתלונן על עמית למקצוע, אולם נוכח התנהלותו באותו לילה לא נותרה לי ברירה. רופא זה אינו דומה לאף רופא שהכרתי עד כה ואינו ראוי לעסוק במקצוע זה, הדורש מעבר לידע גם דאגה אמיתית לחולה, אכפתיות, הפעלת שיקול דעת ענייני ומענה אנושי לכל חולה ולבני משפחתו.

"בעלי מצא את עצמו מבקש עזרה מעמית למקצוע, אך לא נענה. בסוף חייו שכב במיון במיטה מלוכלכת, סובל ונאנח, חשוף לעיני כל המטופלים האחרים ובני משפחותיהם, בלי שקיבל טיפול רפואי וסיעודי מינימלי. בראותי כל זאת הרגשתי כאב עצום, השפלה ותסכול כאשת איש וכרופאה. קשה לי לתאר את הרגשת חוסר האונים שלי כשאין בנמצא רופא עמית המוכן להקשיב לי, להתייחס לדבריי ולפחות לגשת לבדוק את בעלי, להתרשם ממצבו ולעזור כדי למנוע הידרדרות במצבו".

בעקבות התלונה הקים משרד הבריאות ועדת חקירה בראשות פרופ' אלון מוזס, מנהל המחלקה למחלות זיהומיות בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ובהשתתפות פרופ' פנחס הלפרין, מנהל חדר המיון באיכילוב, ועו"ד גדעון צוריאלי ממשרד הבריאות. בתשובתו לוועדה טען ד"ר מיערי, באמצעות עו"ד ערן קייזמן, כי כשהחלה תורנות הערב "היה זה יום עבודה עמוס באופן בלתי רגיל", וכי העברת המשמרת שביצע עם הרופאים שעבדו בבוקר לא כללה מעבר פיזי ליד מיטות החולים.

לדבריו, לאחר תלונת הרופאה הוא ניגש לבדוק את מצבו של החולה בעצמו והתרשם כי "מדובר בתסמינים רגילים המאפיינים את מחלתו". עו"ד קייזמן טען בשם מרשו כי "לאורך כל שהייתו של החולה בחדר המיון הוא טופל בהתאם למצבו, לפי הצורך ובהתחשב בעומס ששרר באותה העת במיון. ההרעה במצבו היתה פתאומית ובלתי צפויה, והתרחשה בעת שהיה כבר במחלקה. בנסיבות העניין, הרופא מילא את תפקידו כרופא מיון בצורה הסבירה ביותר".

לקייזמן ניסיון רב בייצוג מאות רופאים בהליכים משמעתיים, ובכלל זה גם בתלונות של רופאים נגד רופאים. "בלי לחוות דעה על המקרה בבית החולים כרמל, בחלק גדול מהמקרים שבהם רופאים מתלוננים על הטיפול שהם או בני משפחתם קיבלו, התלונות הן לא על אבחנות מוטעות או טעויות בטיפול, אלא בעיקר על יחס מזלזל או חוסר התייחסות. פעמים רבות הרופאים מתיימרים לאבחן את עצמם, או לחשוב שהם היו עושים זאת טוב יותר. במקרים כאלה הם דורשים לקבל טיפול אוטופי, שלא ניתן למעשה לאף חולה".

מנהלת בית החולים כרמל, ד"ר חן שפירא, מסרה השבוע בתגובה: "כל עוד הנושא נידון בוועדת הבדיקה במשרד הבריאות אין באפשרותנו, לצערנו הרב, להגיב באופן מפורט על המקרה. הרופא שרעייתו התלוננה על הטיפול שקיבל בבית החולים היה איש צוות נאמן ומסור שלנו, ואנו מצרים על האסון ומשתתפים בצערה העמוק של המשפחה".

ממשרד הבריאות נמסר: "ועדת החקירה שהוקמה טרם סיימה את עבודתה".

ד"ר אברהם אמיר, כירורג פלסטי בכיר וסגן מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, לא האמין שיום אחד ייאלץ לתבוע על רשלנות רפואית את בית החולים שבו הוא עובד זה שנים. מותה של אמו רחל, שאושפזה בבית החולים באוגוסט 2000 בגיל 73 ולטענתו נפטרה עקב טיפול כושל ורשלני בחדר המיון, פתח סאגה משפטית שעודנה מתנהלת בבית משפט השלום ברמלה, כבר 12 שנים.

לפי כתב התביעה, שהוגש על ידי עו"ד דוד שרים, אמו של הרופא סבלה מבעיות רפואיות רבות. היא הגיעה לחדר המיון בבילינסון כשהיא סובלת מקשיי נשימה ומחולשה כללית, אולם לטענת התביעה, רופאי המיון לא העריכו את מצבה כהלכה: הם פיענחו באופן שגוי את בדיקת האק"ג שבוצעה באם, ביצעו רישום שגוי של תוצאות הבדיקות ולא מדדו כראוי את חום גופה - מה שהוביל, לטענת התביעה, למותה.

הטענה המרכזית היא שהרופאים השתהו במתן טיפול אנטיביוטי, שיכול היה להביא לשיפור במצבה של האם. הטיפול ניתן רק שבע שעות מרגע הגעתה למיון, ובתחילה - אף בוצע באופן שגוי. לדברי התובעים, הטיפול הראוי ניתן לאם רק כ?11 שעות לאחר תחילת אשפוזה, וגם זאת רק בעקבות התערבותו האישית של ד"ר אמיר. "החולה טופלה בשאננות ובחוסר יעילות מקצועית, עם חוסר הבנה למצבה", נטען.

בית החולים דחה את הטענות בתוקף. "המנוחה קיבלה טיפול מסור ואופטימלי", נטען. "למרבה הצער לא היה אפשר להציל את חייה גם אילו קיבלה טיפול שונה. על פי הנתונים שהיו בפני הצוות בחדר המיון בשעת מעשה, לא היה מקום להתחיל בטיפול אנטיביוטי לפני ביצוע בירור מפורט במסגרת מחלקת האשפוז".

תפנית משמעותית בבירור הפרשה אירעה לפני כשנה, אז חיבר פרופ' מיכאל גלעדי, מומחה בכיר למחלות זיהומיות מבית החולים איכילוב, חוות דעת לבקשת השופט דוד שוהם, ובה קבע כי מרבית הטענות של ד"ר אמיר ומשפחתו מוצדקות. לדבריו, בחדר המיון "לא נעשו פעולות אבחנתיות ולא ניתן טיפול תרופתי מתאים, אלא באיחור משמעותי של שעות רבות. ייתכן שאם היה ניתן טיפול הולם בשלב מוקדם יותר, לא היתה חלה ההידרדרות שהובילה למותה של החולה".

מבית החולים בילינסון נמסר השבוע בתגובה: "טיעוני בית החולים התקבלו בבית המשפט, למעט נושא מתן האנטיביוטיקה. טענות המשפחה על פטירת האם בשנת 2000 נבדקו בוועדת בדיקה שהקים משרד הבריאות בשנת 2002, ששיבחה את מקצועיות הטיפול".

ד"ר אברהם אמיר אינו הרופא היחיד שניהל תביעה משפטית באשמת רשלנות נגד בית החולים שבו הוא מועסק. זוג רופאים ישראלים, שביקשו להישאר בעילום שם, הגישו במארס אשתקד תביעה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה בטענה כי טיפול רשלני שהעניק בית החולים שבו שניהם עובדים לבתם התינוקת הביא למותה, יממה בלבד לאחר לידתה. האב, גינקולוג במקצועו, ששהה בחדר הלידה עם אשתו, הגיש את התביעה ישירות נגד הצוות הרפואי והסיעודי שעובד איתו בכל יום במחלקה הגינקולוגית. על פי כתב התביעה, הצוות היה אחראי לשורה של כשלים ומחדלים רפואיים במהלך הלידה ובהכנות לקראתה - ואלה הובילו לכך שהתינוקת סבלה מדימום מוחי קשה ונפטרה כעבור יממה.

כחודשיים לאחר מותה של התינוקת נקראו בני הזוג לפגישה אצל בכירי המחלקה. אלו טענו כי "מאחר שמדובר ברופא מיילד בכיר השייך לצוות המחלקה, לא היה ברור לצוות מי אחראי ללידה - הרופא הבכיר מהמחלקה שעקב אחר ההריון (ושהה באותה עת בביתו; ר"ר), או צוות הרופאים התורנים שהיו באותו ערב במחלקה". ניטור מצבו של העובר בזמן הלידה "פורש לקולא" על ידי הצוות, ולא נמסרה כל הודעה לרופא הכונן או למנהל המחלקה, חרף העובדה שהלידה הסתבכה. זאת, בניגוד להוראות משרד הבריאות, המחייבות ליידע את הרופאים הבכירים הכוננים. לפי המסמך שהוצא לאחר הפגישה, בית החולים הורה בעקבות המקרה כי בכל אירוע של מתן טיפול רפואי לאיש צוות, יש ליידע את הרופא הכונן ואת מנהל המחלקה.

בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט דחה בית החולים את כל טענות התובעים.

גם פרשה זו הסתיימה בפשרה: בית החולים שילם פיצויים להורים הרופאים, בלי שקיבל את טענותיהם. שני הרופאים, אגב, ממשיכים לעבוד בבית החולים עד היום.

"יש הנחת מוצא במערכת הרפואית, שלפיה כשמדובר במטופל שהוא בעצמו רופא, לא חייבים להשקיע במתן הסבר מלא או להבהיר לו ולבני משפחתו את מלוא הסיכונים של הליך כזה או אחר", אומר עו"ד רן שפירא ממשרד אלמוג?שפירא, המתמחה בתחום. "הדבר גורם לפגיעה מהותית בזכויות הרופא, שהוא במקרה זה מטופל לכל דבר ועניין. התנהלות כזאת מביאה למקרים שבהם רופאים ניזוקים כתוצאה מרשלנות של חבריהם למקצוע".

שפירא מייצג רופא בשנות החמישים לחייו, שב?2009 אובחנה אצלו בעיה שהצריכה ניתוח בעמוד השדרה באזור הצוואר. הרופא, שעד אז לא סבל מבעיות בריאות משמעותיות, ביקש "לקבל את הטיפול המיטבי ביותר", כדבריו, וקבע את הניתוח בבית החולים הפרטי הרצליה מדיקל סנטר, אצל נוירו?כירורג בכיר מבית החולים שיבא.

הניתוח בוצע בקיץ, ומייד עם סיומו נמסר לרעייתו ולשלוש בנותיו של הרופא כי הניתוח עבר בהצלחה וכי המטופל עובר ליחידת ההתאוששות. אולם לטענת הרופא, כשלים בטיפול לאחר תום הניתוח גרמו נזקים בלתי הפיכים בגרונו. ב?2010 הגיש הרופא תביעת רשלנות רפואית לבית משפט השלום בהרצליה.

על פי כתב התביעה, מרגע העברתו של המטופל למחלקת אשפוז א' החלה "מסכת מזעזעת של כשלים חמורים בטיפול" מצד צוות הרופאים והאחיות. לטענת הרופא המטופל, הוא התלונן בפני האחיות במחלקה על קשיי נשימה, אולם הן "הגיבו בפני בני המשפחה בביטול ואמרו 'זו היסטריה שתחלוף', 'הוא סתם לחוץ', ופניני לשון נוספים". הרופא המשיך לסבול מקשיי נשימה קשים, אולם לדבריו, הצוות הסיעודי התייחס לטענות בזלזול.

"בני משפחתו של התובע ניסו להסביר לצוות כי הוא רופא, וכי אם הוא מתלונן ומשתולל בשל קשיי נשימה, כנראה משהו לא תקין וצריך לטפל בו בדחיפות. דקות אלה נמשכו כנצח עבור התובע ובני משפחתו. היעדר תגובה של הצוות הרפואי אל מול קשיי הנשימה שהחמירו יצר אווירת אימה נוראית למשפחה ולתובע. אשתו של המטופל התחננה בפני הצוות שיתקשרו לרופא המנתח, אך האחיות הגיבו באדישות וסירבו בתוקף להתקשר אליו.

"במשך דקות ארוכות ניסו אשתו של התובע ובנותיו להזעיק רופא למקום", נכתב בתביעה. "רק לאחר כ?20 דקות הגיע לכאורה 'רופא תורן', שלא ידע כלל איזה ניתוח עבר התובע ומהם פרטי המקרה. במקביל המשיך התובע להיאנק מקשיי נשימה, ולמעשה לא זכה לכל ניסיון עזרה טיפולי".

על פי התביעה, רק כעבור כ?15 דקות נוספות הגיעה למקום האחות הראשית של בית החולים, ש"ראתה את התובע והעבירה אותו מייד לטיפול נמרץ תוך שהיא מבצעת בו פעולות החייאה על ידי אגרופים, שכן לא היו המכשירים הנדרשים לביצוע הפעולות. כל הסיטואציה שהתרחשה בטיפול נמרץ, לרבות העובדה שהתובע כבר היה בין חיים למוות, לא הועברה לידיעת המשפחה ואף לא צוינה במסמכים הרפואיים כלל".

בעקבות ההחייאה חובר הרופא המטופל למכונת הנשמה, אולם למחרת הבחין רופא שהגיע כדי לבדוק את מצבו כי הצינור שדרכו מתבצעת ההנשמה אינו מתאים, וכי הוא שגורם כנראה לקשיי הנשימה בשל התפתחות בצקת. רק לאחר שהמשפחה הזמינה למקום רופא פרטי, המתמחה בטיפול נמרץ, הוצא הצינור הלא מתאים מפיו של המטופל.

סבלו של הרופא לאחר הניתוח תואר היטב בפתקים שכתב בידו הרועדת, בשעה שחובר למכונת ההנשמה. בפתקים המצמררים תיאר כיצד חש בשעות הארוכות שבהן התלונן על מצבו ולא זכה למענה רפואי: "אני עובד קשה בשביל לנשום"; "כל דקה זה כמו נצח"; "בלילה לא היה רופא, וגם עכשיו אין רופא". לטענת פרקליטיו, הטיפול שקיבל הרופא היה "פשוט שערורייתי, במזלו כי רב הוא יצא בחיים. הטיפול גרם לו נזקים בלתי הפיכים בגרונו וצרידות קשה המקשה עליו את הדיבור - דבר שיש לו השלכה ישירה על מקצועו כרופא שצריך לשוחח עם מטופליו ועם עוזריו".

בכתב ההגנה דחו עורכי הדין של הרצליה מדיקל סנטר את כל טענות הרופא. הם טענו כי בבית החולים "פעלו אנשי המקצוע באופן מיומן וסביר והטיפול שניתן היה ללא דופי ולפי כל הכללים הרפואיים המקובלים. גם הרישום הרפואי היה מלא ומדויק ושיקף את המצב לאשורו בעת עריכתו... המעשים המתוארים בכתב התביעה אינם מצביעים על רשלנות כלשהי או על חריגה מנורמות מקובלות, סבירות וראויות".

הדיון המשפטי בתביעה טרם הסתיים. על פי עו"ד שפירא, "התיק הזה הוא דוגמה מובהקת לתסכול האדיר שחש רופא, שתוך כדי התרחשות הנזק הוא מודע לטעויות ומנסה בכל כוחו להבהירן לצוות הרפואי. היעדר ההתייחסות של הצוות לדברים שלו ולתלונות משפחתו העצימו את גובה התסכול והפכו את הטראומה לגדולה הרבה יותר".

"העובדה שרופא בכיר בבית חולים ציבורי מחליט לתבוע את המוסד שבו הוא מועסק ואת חבריו הרופאים מלמדת כי אף אחד אינו חסין מהתנהלות רשלנית ומתרבות ארגונית קלוקלת", אומר עו"ד דוד שרים. "בל נשכח כי עבור הרופא, תביעת רשלנות רפואית היא בבחינת חציית כל הקווים האדומים, כנראה אחרי שהגיעו מים עד נפש. רופא כזה נאלץ להתמודד עם הסיכון של נידוי חברתי ופגיעה בפרנסה, עד כדי פיטורים".

לדבריו, רופאים שחווים טעויות וכשלים בטיפול הניתן להם "מבינים לפתע ומרגישים על בשרם את מה שחווים הרבה אנשים שאינם רופאים ונתקלים בחומת אטימות רגשית ומקצועית. אלא שרופאים אלה, בניגוד לציבור הרגיל, מבינים גם במקצוע הרפואה, ורואים את הארגון שלהם במערומיו".

עו"ד אסף פוזנר, שלו יש ניסיון רב בהגשת תביעות על רשלנות רפואית, סבור כי "המחשבה של רופא לתבוע את עמיתיו בגין רשלנות רפואית יוצרת אצלו חוסר נעימות וחוסר נוחות. לא נעים לו להאשים את חבריו לעבודה ולמקצוע ברשלנות, וזה מביא את הרופאים לדחיית הגשת התביעה עד הרגע האחרון".

"האווירה שנוצרה בקרב גורמי רפואה שונים היא שמי שמגיש תביעות רשלנות נחשב ל'אויב העם', ומי שמתחבר עם עורכי הדין שמגישים תביעות רשלנות מוקצה ומנודה", ממשיך פוזנר. "זה מביא לכך שרופא מטופל מהסס להגיש תביעה, גם כשהוא נפגע בעצמו".

עדות לקושי האדיר שחשים רופאים כשהם נאלצים להתלונן על רשלנות של עמיתיהם אפשר למצוא בתביעה שהוגשה ביוני 2005 נגד חמישה רופאים גינקולוגים בכירים בבית החולים הדסה עין כרם ונגד בית החולים עצמו. את התביעה הגישו רופא לשעבר בבית החולים, באמצעות עו"ד פוזנר, ועניינה כשלים לכאורה בטיפול באשתו בזמן ההריון ובמהלך הלידה, לפני כ?25 שנים. לטענת התביעה, בעקבות הכשלים נולד לבני הזוג תינוק עם פגיעה מוחית קשה.

בתשובה לשאלתו של השופט נעם סולברג, נטען כי הסיבה שהמתינו בני הזוג 25 שנים עד להגשת התלונה נעוצה בקושי של רופאים לתבוע את עמיתיהם. "זה דורך לי על היבלות", הסביר האב מעל דוכן העדים של בית המשפט. "בתקופה הראשונה היינו מאוד טרודים וניסינו לעכל את הדברים ולהתמודד בעיקר עם הילד עצמו. היה לי מאוד קשה לתבוע את בית החולים. אחד הרופאים הנתבעים היה ממש חבר טוב שלי. הרי למה הגעתי למרפאתו? כי הייתי סטודנט בשנה החמישית אצלו, והיינו ממש בידידות טובה. למדתי כל השנים בבית הספר לרפואה בירושלים, אני מכיר את רוב הרופאים בהדסה, זה ממש כמו משפחה. הרגשתי כאילו שאני תובע את אחי".

בכתב ההגנה שהגיש בית החולים הדסה עין כרם דחו את טענות המשפחה. גם התביעה הזו הסתיימה בפשרה, שבמסגרתה שולמו לתובעים פיצויים.

"הדעה הרווחת בקרב הציבור היא שרופאים ובני משפחותיהם זוכים לטיפול הטוב ביותר", מסכם עו"ד אסף פוזנר. "לפעמים זה נכון, אך במקרים לא מעטים, היפוכו של דבר הוא הנכון: דווקא הרופאים ואנשי הצוות הרפואי מקבלים בסופו של דבר טיפול פחות טוב".