המחאה: האג'נדה האמיתית

מיעוט המשתתפים במה שהיתה אמורה להיות הפגנה המונית במלאות שנה למחאת האוהלים, מעיד על תמיכה מצטמצמת בקבוצות שאירגנו אותה. ואולי טוב שכך. כפטריות אחרי הגשם צצו לאחר מחאת הקוטג' של יצחק אלרוב וחבריו קבוצות בעלות אג'נדות שונות ומשונות, שניצלו את ההתעוררות שיצרה המלחמה נגד הריכוזיות והפקעת המחירים. אבל על אף מאמצי התקשורת שהזדהתה עם הקבוצות הרדיקליות האלה והניסיון להעלים את מחאת הקוטג', מתברר שאין בהן כדי להזין מחאה בת קיימא.

סכומי עתק מהקרן החדשה לישראל, המנצלת כל הזדמנות להחליף באמצעים לא דמוקרטיים את הממשלה המכהנת בממשלה ש"תעשה שלום" - כלומר תסייע להקים עוד מדינה ערבית המחויבת להרס מדינת היהודים - אמנם איפשרו לקבוצת רוטשילד להקהיל בהתחלה המונים. אך כשהתברר מהי האג'נדה האמיתית של "הצעדות", שמרבית משתתפיהן היו מתנועות שמאל, כגון "דרור" ו"הנוער העובד והלומד", חדלו ההמונים מלהשתתף. גם הניסיון של קבוצת רוטשילד ואחרות - שאיש אינו יודע מה עברן או מטרותיהן האמיתיות, ומי מממן אותן ולאיזה צורך (למשל "המחנה המשותף" ו"מאהל הפראיירים") - לתת הנשמה מלאכותית למחאה על ידי התרגיל הישן של "הכה בחרדים", אינו מניב תוצאות מרשימות. לא פלא שעופר עיני היודע מה הוא רוצה הצליח להשתלט, כפי שציין נתן ליפסון ב"המחאה מבזבזת את נכסיה" ("דה מרקר", 2 ביולי), על חלק מהמחאה. נוחי דנקנר אף מצא למועיל לתת להתאחדות הסטודנטים בראשות איציק שמולי תרומה יפה.

"הפגנת המיליון המקורית", הודה אשר שכטר, השופר של "המחאה" ("דה מרקר", 3 ביולי), לא הצליחה "להציג למשתתפים כיוון ברור לגבי מה שעליהם לעשות למחרת כדי לשנות את המדינה...". "ההישג הכי משמעותי של המחאה", אישר רגב קונטס, מפעיליה המרכזיים, "הוא בעצם קיומה". "כל הדרכים מובילות לרומא, כל המאבקים מובילים לצדק חברתי", הסבירה שיר נוסצקי, עוד "מנהיגה" מטעם עצמה, לאחר שהסבירה קודם ש"צדק חברתי (הוא) מושג אמורפי שאנשים שואלים כל הזמן מה הוא אומר". כנראה איש אינו מסוגל להגדיר אותו.

פעילי המחאה מסכמים את הישגיה כהקמת "קואופרטיבים ואמצעי תקשורת אלטרנטיביים". לא בדיוק חומר הנפץ שבעזרתו אפשר להניע את ה"גישה המהפכנית השואפת לכינון מחדש של החברה ומערכת יחסי הכוחות בחברה - הכלכליים והפוליטיים", שזו כנראה האג'נדה האמיתית שלהם.

"מארגני המחאה לא מחפשים שום הישגים", ניבא קלמן ליבסקינד לפני תשעה חדשים בתחקיר מעמיק שהתפרסם במעריב, "זו המחאה הספונטנית הכי מתוכננת שראיתם". ה"מנהיגים", שכולם קשורים לקרן החדשה לישראל ולשמאל הלאומי, "מחפשים היום, כפי שחיפשו אז (בעת שעמותות מחאה פיקטיביות סייעו להעלות את ברק לשלטון ב-99') מחאה לשם מחאה... אקשן, הרבה אקשן...", טען ליבסקינד, כדי להפיל ממשלה נבחרת ולהקים במקומה ממשלה שתגיע להסכם עם הפלשתינים.

ליבסקינד מצטט את בועז גאון, "המוח" של קבוצת רוטשילד וממנהלי "בית העם": "... כאלדד יניב (מקים מפלגת 'השמאל הלאומי') ואחרים (טל זילברשטיין, יורם רובינגר ושאר עושי דברו של סטנלי גרינברג, היועץ הפוליטי של קלינטון האחראי לכמה מהפכים פוליטיים שמאלניים בעולם, שהגיע ארצה לפני שנה לארגן את כוחות השמאל לקראת מהפך שלטוני), אני עובד כבר שנה במסגרות שונות ומשונות שמטרתן לעורר את החברה הישראלית למעורבות אקטיבית... חברתית ומדינית... כל מה שנותר הוא לפסל את זה באופן שאנו דורשים וצריכים, (כלומר) לקחת חלק בצעד אמיץ בקשר להתנחלויות ולחלוקת כספים בין חרדים לחילונים".

ואכן, לאחרונה התמקדה מחאת רוטשילד שעסקה קודם ביוקר הדיור, ב"חלוקה צודקת של הנטל" תוך כדי התקפה על חרדים ועל מתנחלים וליבוי אלימות. כנראה כך מממשים את דוקטרינת גרינברג. חשיפת האג'נדה הסמויה של השמאל שניסה להשתלט על המחאה היא הזדמנות להגביר את מלחמתה בריכוזיות הממאירה, הממשלתית והטייקונית, ולגרום להכרעה בכנסת כדי לפרק אותה סוף סוף.