כבר תקופה לא קצרה אני חש שאנו מדשדשים במי אפסיים. כבר כתבתי על כך שתקופת חיינו עכשיו משולה למה שעברנו לפני מלחמת יום הכיפורים. גם אז כשלה הקונספציה, ואני מייחל שזה לא יקרה בשנית.
בשנים האחרונות הפובליציסטיקה מנסה לאפיין את חילוקי הדעות המדיניים בקטלוג ימין ושמאל. כבר אין הבחנה בין הנימוקים. כבר אין ניתוח של קידום האינטרסים האמיתיים של ישראל. שהרי אם אתה מתנגד להכרה באוניברסיטה באריאל, אתה איש שמאל מובהק שחמתך בוערת להשחית על שהמתנחלים זכו לעוד הישג. כך על מגרון. כך על גבעת האולפנה. כל הוויכוח הופך עקר כי "עמדות הצדדים ברורות מראש".
אכליל ואומר כי הפוליטיקה שבה דוגל הימין בנושא המדיני והחברתי עומדת באורח בולט בניגוד לאינטרסים של מדינת ישראל ובעיקר בניגוד לאינטרס החשוב מכל - להמשיך ולהתקיים.
אנסה להגדיר את טיבו של האינטרס העליון כך: קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית, עם זכויות שוות למיעוטים שבתוכה, והשגת לגיטימציה בינלאומית למגמה הזאת.
לדוגמה, אוניברסיטת אריאל נקבעה ככזו על ידי מל"ג יש"ע, כשכל המוסדות האקדמיים המוסמכים, והמל"ג בתוכם, פסקו שאין לאוניברסיטת אריאל הצדקה אקדמית, וגם הכרה באוניברסיטה נוספת מנוגדת לאינטרסים של החינוך הגבוה בישראל. אבל שרים פוליטיים החליטו אחרת מנימוקים פסולים.
נוסף על כך, וזה ראוי לאזכור: הדה לגיטימציה של המערכת האקדמית בישראל מצויה בתנופה מתמדת. אוניברסיטה חדשה בשטחים כבושים היא עידוד בל ישוער לכל מתנגדינו. שהרי הדו"ח של ועדת השופט אדמונד לוי אולי מקובל על חלקים בממשלת ישראל, אבל במציאות הבינלאומית זו הכרזה תלושה. השאלה המכרעת אינה אוניברסיטת אריאל אלא הקו הפוליטי כולו.
ישראל חייבת ליזום צעדים בוני אמון
המציאות סביבנו הולכת ומתקדרת. אנו מעלים על הפרק את התקיפה באיראן, אבל איננו עוצרים לרגע לחשוב על השיקול הכולל. אנו פרודה קטנה אך משמעותית בלב מזרח תיכון ערבי. אפילו אם נרצה לתקוף באיראן, עלינו לאמץ גישה מדינית שונה לחלוטין. הקונספציה הכוחנית וקביעת עובדות בשטח הן מהלך של ימי חומה ומגדל, לא מהלך של מדינה ריבונית שרוצה לפצח את אווירת ההתנגדות לקיומה.
ממשלת ישראל הרוצה לקדם את האינטרס הלאומי חייבת ליזום צעדים מפתיעים בוני אמון, כגון ליזום ועידה בינלאומית בהשתתפות ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה וארצות האיזור וכמובן הפלשתינים, לקידום הסדר כולל. "עת צרה היא ליעקב", ועלינו לחשוב לטווח הארוך ולא לטווח הקצר הנושק לשולי אדרתנו.
בשבוע שעבר התפרסמה מודעה החתומה על ידי "ועדי תושבי בנימין והשומרון" להדחת שמעון פרס מתפקיד נשיא המדינה, כיוון ש"הוא מייצג יותר את האינטרס הערבי מזה היהודי". למזלנו, נשארו עדיין שמורות טבע נדירות המגשרות בין ההתלהמות חסרת הפשר כאן לבין ביצור מעמדנו בעולם הגדול. שמעון פרס הוא אבוקה זוהרת ומשמעותית במאבק הקיומי שלנו.