רצה הגורל ויום רביעי האחרון היה עמוס לעייפה בכותרות חדשותיות בהולות. החל מההתנקשות בבכירים הסורים, שמסמנת על פי הפרשנים את ראשית השלב הסופי בחיסול שלטונו של בשאר אסד, וכלה במראה האוטובוס המפויח שנשאר עומד בבורגס שבבולגריה. ובין שתי ידיעות אלו נתבשר העם היהודי גם על מותו של אחד מגדולי תלמידי החכמים שיצאו מקרבו, הרב שלום יוסף אלישיב.
לא תהיה זו הגזמה לטעון שדמותו של הרב אלישיב נותרה סתומה ומעורפלת בעבור רבים מאזרחי ישראל, כמו בחייו גם לאחר מותו. למעט קווי מתאר כלליים שמזהים את האיש עם נטייה להחמרה הלכתית ולחיי סגפנות, אין רוב הציבור מודע כלל לייחוד מפעלו התורני ולהשפעתו על החברה החרדית.
הרב אלישיב, שנולד בעשור הראשון של המאה ה-20, היה אוטודידקט מופלא שבמשך כל שנות חייו הפך לדמות שידיעותיה המופלגות במכמני ההלכה היהודית היו לשם דבר עולמי. מקורביו מספרים על אדם שאת רוב חייו עשה בדירה צנועה בשכונת מאה שערים ואת כל זמנו הפנוי הוא הקדיש ללימוד עצמי של כתבי הקודש היהודיים ולמסירת שיעורים, אשר הבולט בהם נמסר על ידיו במשך יותר מ-70 שנים ברציפות.
כך הצניעות וההתרחקות מהשררה שקבע לעצמו, יחד עם שליטתו המוחלטת והמעמיקה בכל תחומי ההלכה היהודית, הן שעשוהו בערוב ימיו למנהיג רוחני מהמעלה הראשונה. לא תואר שהוא דרש לעצמו אלא תואר שהתחייב מתוקף אישיותו ופועלו.
פטירת הרב אלישיב אינה מאורע חרדי בלבד
אבל כל אלו, כאמור, הם בגדר חידה בעבור רוב הציבור הישראלי. וזו גם אולי הסיבה שבעטייה הצער שאפף את הקהילה החרדית בארץ וברחבי העולם על פטירתו של הרב - שזוהה כמנהיגו הרוחני של הזרם הליטאי ויותר מכך, כסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר - נותר בסופו של דבר רק בשכונות החרדיות. ואם נשמיט את האמירות הפוגעניות מצד טוקבקיסטים לגבי דמותו של הרב אלישיב, מלבד הצהרות ממלכתיות אחדות של פוליטיקאים - הקהל הישראלי נותר אדיש לאבל שאופף את הקהילה החרדית.
ואולם פטירתו של הרב אלישיב אינה רק מאורע השייך לחברה החרדית אלא שזהו מאורע שיכול וראוי לזכות בהזדהות מצד חלקים אחרים של האוכלוסייה היהודית בישראל. הרב אלישיב, יש לומר, לא ראה עצמו כרבם של החרדים בלבד. פסיקותיו, וכך כל מפעלו התורני, כוונו ועסקו גם ביתר הקהילות היהודיות בישראל. הוא אמנם הקפיד על ריחוק מהממלכתיות הישראלית, אך הוא בהחלט לא קרא לניתוק הקשרים עם שאר חלקי האוכלוסייה היהודית, שאינה שומרת תורה ומצוות.
ולכן כדאי דווקא ברגעים מעין אלה לגלות הזדהות לאבלו של האחר, גם אם הוא החרדי שבימים אלו ממש השקפותיו ואורח חייו עומדים בליבה של מחלוקת נוקבת. ייתכן כי זהו הדבר שבמקום להבעיר זעם מיותר שרק מרחיק פתרונות - יקרב אותם.