מותו של האיש החזק לשעבר

גבוה, זקוף, משופם, בעל קול עבה, צעיר מ-76 שנותיו, כך נראה עומר סולימאן. הוא נראה בטוח בעצמו, חש עצמאי ושולט במצב. בניגוד לשרים אחרים במצרים, סולימאן לא נהג לחזור על משפטים דוגמת "לדעת הנשיא מובארק", "בהתאם להנחיית הנשיא", וכדומה. הוא הירבה לדבר בשם עצמו, לנתח את המצב בעולם ובאזור ולהציג את מטרותיה של מצרים, כפי שהוא ראה אותן.

גנרל גם בבגדים אזרחיים, מה היו חלומותיו כאשר היה האיש החזק במצרים? כאשר נדמה היה כי לעולם לא יעז מישהו להתחכם איתו, בשל המידע העצום השמור אצלו על אנשים רבים כל כך? האם התכוון, כבר אז, לנסות לקבל את תפקיד הנשיא לאחר תום כהונת מובארק? האם רתח על כוונתו של מובארק למנות את בנו לתפקיד? האם ההחלטה על ההתמודדות לנשיאות נולדה רק אחרי המהפכה המצרית? זאת כבר לא נדע.

עומר סולימאן, שהנשיא לא מינה לסגנו אלא לאחר פרוץ המהפכה, היה סגן לכל דבר ועניין. ה"תיק" הישראלי-פלשתיני היה בידיו, ולא היתה לו שום בעיה להגיע לישראל ולשוחח כאן עם כל מי שנבחר להנהגה. שלום ישראלי-פלשתיני היה בעיניו אינטרס מצרי חשוב, כשם שפיוס פנים-פלשתיני נחשב בעיניו לאינטרס מצרי. בשני התחומים לא ראה ברכה, אך לא הסכים להרים ידיים ועשה מאמצים ניכרים להצלחתם.

ידיד ישראל? פשטני מדי. מעולם לא שמעתי מפיו התייחסות נלהבת לישראל. הוא ראה בשלום אבן פינה ביחסי מצרים וארה"ב, שהיו חשובים בעיניו מאוד. השכנות הטובה עם ישראל היתה גם היא בעלת חשיבות בעיניו, אך הוא לא חסך את ביקורתו ממדיניות ממשלות ישראל. הוא הירבה לבקר את ממשלת אולמרט על הטיפול בפרשת גלעד שליט: הזגזוג בין ההודעה הראשונית, שלפיה לא יתקיים מו"מ עם החוטפים, לבין הנכונות למו"מ, זמן לא רב אחר כך. הוא ביקר את הממשלה על גרירת רגליים, וכשלוש שנים לפני שחרורו של גלעד אמר כי בסופו של דבר תחזיר ישראל את אלף האסירים הפלשתינים תמורת חייל אחד, וכי חבל שהחייל יישב בשבי שנים מיותרות.

במתחם המשרד הממשלתי לענייני מודיעין שבקהיר, אשר בראשו עמד, היה השקט אחד המאפיינים העיקריים. מעט אנשים נראו מסתובבים בו. תמיד נקי ומצוחצח, כמו לקראת מסדר המפקד. נינוחותם של סולימאן ושל סגניו הישרתה תחושה של עוצמה. עד שבאה המהפכה, ואחריה מינויו הקצר כל כך לסגן, הודעתו על "התפטרות" הנשיא מובארק, ואחר כך - ההחלטה המפתיעה על המועמדות לנשיאות, והפסילה בגלל חסרונן של כ-30 חתימות, ואז - המוות הפתאומי. האביב הערבי שם קץ לעוצמתם של האנשים החזקים. ההידברות עם אנשים חלשים מתסכלת מאוד, ותמיד יהיו מי שיתגעגעו, בצדק או שלא בצדק, למי שהכוח היה בידם, או שהתיימרו להיראות כאלה. מותו של סולימאן מסמל באופן המוחשי ביותר - לטוב או למוטב - את הפרידה ממה שהורגלנו אליו במדינה הערבית החשובה ביותר.