וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נושאי הדגל

אהרל'ה ויסברג

20.7.2012 / 6:00

ביום קיץ גשום ב?1952 נכנס בשערי האיצטדיון בהלסינקי דור החלוצים של הספורט הישראלי. 60 שנה אחרי, מסע במנהרת הזמן אל האולימפיאדה הראשונה שבה השתתפה ישראל

"ליבנו התמלא גאווה, כי הרגשנו שבפעם הראשונה היתה לעם היהודי משלחת שצעדה על דגלה, בשוויון גמור עם העמים האחרים. קיבלו אותנו במשפטים קצרים: 'ישראל בפעם הראשונה', תשואות ומייד שוב: 'ישראל', ושוב תשואות. היו אמנם מקומות שהתשואות לעברנו היו קלושות, אולם רוב חלקי האיצטדיון הריעו לנו בתמימות ובכנות. אודה שלכמה מאיתנו זלגו דמעות ברגע היסטורי זה, ובעיקר כשנשמעו מכל צעד ושעל קריאות 'שלום' ו'חזק'. היה זה כעין מטר פנימי מלווה התרגשות. הנה כי כן, היה לנו הכבוד לייצג בפעם הראשונה את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים, וזאת לא נשכח לנצח. משלחתנו היתה אמנם קטנה, אולם מגובשת ומלוכדת, וכידוע עולה האיכות על הכמות. ספורטאי ישראל, היו גאים על משלחתכם!"
(הכדורסלן אליהו עמיאל ז"ל, אולימפיאדת הלסינקי, 1952)

60 שנים חלפו מאז היום הגשום ההוא בבירת פינלנד. ב?19 ביולי בשעה 13:00 עלה הנשיא הפיני, יוהו קוסטי פאסיקיוי, על הבמה שבלב האיצטדיון והוציא לדרך את טקס הפתיחה של אולימפיאדת הלסינקי. מצעד המשלחות המסורתי התנהל לעיני 72 אלף צופים, ובין איסלנד לאיטליה הגיע תורה של מדינה קטנה וצעירה מהמזרח התיכון לעשות היסטוריה. אליהו עמיאל ז"ל תיאר אז במילותיו המרגשות את מה שעבר עליו ועל חבריו לדור החלוצים הישראלי. קפטן נבחרת הכדורסל, אברהם שניאור ז"ל, נשא את דגל המדינה והוביל סגל של 26 ספורטאים, שני מאמנים ושמונה מלווים, כולם לבושים בחולצות וכובעים בצבע לבן ובחליפות בצבע כחול.

הישגים של ממש לא רשמה המשלחת בטבילת האש שלה. מרבית הספורטאים הודחו בשלבי המוקדמות, כמעט איש מהם לא הגיע לשיאו, ונבחרת הכדורסל סיימה את דרכה עוד לפני טקס הפתיחה עם שני הפסדים ומרד נגד המאמן. אבל לפעמים, המילים "העיקר ההשתתפות" אינן סתם קלישאה. בעוד שבוע יוביל שחר צוברי את המשלחת ה?15 שלנו על המסלול בלונדון, ועכשיו, 60 שנה אחרי, זה הזמן לחזור לימים ההם. לפעמים נדמה שהכל היה אז אחרת, אולם בלא מעט מקרים מתברר שכמעט הכל נותר בדיוק כפי שהיה.

הספורט בישראל היה אז חובבני מאוד. משה (מוסא) דניאל, כדורסלן נבחרת ישראל, עבד מהבוקר עד הערב ברפת. הוא שיחק רק בסופי שבוע - ברגליים יחפות. "לא היה לי כסף לקנות נעליים, ופעם חטפתי על זה קנס של לירה", סיפר דניאל (81) השבוע. "היינו מתאמנים במגרש של הפועל פתח תקווה ונשארים לישון בחדרי ההלבשה". הוא היה הסב המייסד לשושלת מפוארת בת שלושה דורות: בנו מוטי כיכב במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל, ונכדו שון סגר מעגל לאחרונה, כשהצטרף גם הוא לסגל הנבחרת. פרופ' אוריון גלין?גלר (84) מספר שהגיע לזריקת דיסקוס לגמרי במקרה. "התחלתי בכלל עם שחייה, צלחתי את הכנרת, וגם אהבתי לרוץ, אבל המאמן שלי אמר לי שזה לא בשבילי. לדיסקוס נחשפתי רק ב?1950, וגם אז התאמנתי רק בשבתות. במהלך השבוע עבדתי בפרדס. אחרי שנתיים כבר התחריתי במשחקים האולימפיים". לימים יחזיק גלין?גלר בשיא ישראל במקצוע הזה כמעט 20 שנה. הקופץ לגובה אריה נוה (79) התקשה להתרגל לחיים הטובים בהלסינקי. "כשהגענו לשם, שבועיים לפני טקס הפתיחה, גילינו לראשונה בחיינו סאונה, וזה מצא חן בעינינו. היינו הולכים לשם כל יום, ובסוף זה השפיע על הגוף שלנו. כשניסיתי לקפוץ לגובה, הרגשתי שאני לא מצליח להתרומם".

מטבח כשר בכפר האולימפי

האישור על הצטרפותה של ישראל הצעירה, בת 4 שנים בסך הכל, למשפחה האולימפית התקבל על ידי הוועדה המארגנת רק שלושה חודשים לפני המשחקים. ראשי הוועד האולימפי בתל אביב כינסו מסיבת עיתונאים חגיגית, שבה השתתפו גם נציגי המטה הכללי של צה"ל והמחלקה לתרבות הגוף במשרד החינוך והתרבות. הם הכריזו על מגבית שמטרתה איסוף 40 אלף לירות להכשרת הספורטאים ולכיסוי חלק מהוצאותיהם. ברחבי הארץ הופצו בולים ותוויות, ובקולנוע "מגדלור" הוקרן הסרט "קול האולימפיאדה", שתיאר בצבע את משחקי 1948 בלונדון. ההכנסות הוקדשו למטרה הנעלה של שיגור המשלחת, אבל נדרשה התגייסות נוספת.

שבע שנים בלבד לאחר השואה, שרידי יהדות אירופה התרגשו לקבל את פניהם של הנציגים מארץ הקודש. הקהילה היהודית בשטוקהולם תרמה לספורטאים הישראלים את החליפות לתלבושת הרשמית; יהודי קופנהגן תפרו את המדים הספורטיביים; יהודי בריטניה רכשו את הכובעים הייצוגיים; ואת קניית הנעליים וכרטיסי הטיסה מימן הוועד האמריקני למען הספורט בישראל. כדי לקבל את הציוד הרב, עברו כל חברי המשלחת בבירת שבדיה וממנה המשיכו לפינלנד באוניות. עוד לפני שעזבו את הארץ הם קיבלו הדרכה בריקודי עם, בשירה ובתרגילי סדר.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
לפעמים המילים "העיקר ההשתתפות" אינן סתם קלישאה/מערכת וואלה, צילום מסך

אהרון ליבסון, יו"ר תנועת מכבי בפינלנד, סגר את בית החרושת שלו לכמה חודשים בשל המאורע. יהודי הלסינקי הקימו ועד מיוחד לקבלת פניהם ואירוחם של הספורטאים. הם הקימו מטבח כשר בכפר האולימפי והעמידו אותו גם לרשות עשרות היהודים מהמשלחות הזרות. בעיתונות הישראלית נכתב בימים ההם: "זו הפעם הראשונה בתולדות קהילת הלסינקי שתהיה שחיטת בקר ב'תשעת הימים' שלפני תשעה באב - הכל משום... פיקוח נפש. הן אי אפשר להשאיר את הספורטאים הישראלים בלי בשר, שמא ישפיע הדבר לרעה על התוצאות שלהם!" הקהילה היהודית לא השאירה דבר ליד המקרה.

לאחר שהתברר כי חברי המשלחת ילונו בכפר האולימפי ולא יתארחו אצל אזרחים פרטיים, החלה הדאגה לסידורי השינה. כך תיאר זאת שליח "מעריב" להלסינקי, אריה הורביץ, באותם ימים: "בתקופה הזו של השנה אין בכלל לילה. חוששני שהישראלים שלנו לא יוכלו בכלל להירדם בגלל חוסר החשיכה. אולם, אוכל להרגיע את הספורטאים שלנו: אחד מיהודי פינלנד, שהכין וילונות האפלה עבים לדירתו - לנוחיות האורחים מישראל שהוא עמד לאכסן בה - העביר כבר את הווילונות לכפר האולימפי.

"הקהילה היהודית הקטנה בהלסינקי מחכה בכיליון עיניים לבוא המשלחת מישראל. קבלת פנים מפוארת תיערך לספורטאים הישראלים, אשר תעלה בהרבה על הנשף הלא נשכח שנערך כאן לפני כ?14 שנה לכבוד שאול טשרניחובסקי, בקבלו אות הצטיינות פיני גבוה על תרגום 'הקלוולה' (האפוס הלאומי הפיני) לעברית. יהודי הלסינקי, צאצאי 'הקנטוניסטים' החסונים, הקימו עוד לפני 45 שנה את אגודת מכבי - כדי להפגין לעיני הגויים את 'יהדות השרירים'". נחמיה בן?אברהם, שהפך לימים לשדר המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית, דיווח מהשטח: "אחד שהתעקש לשאת את מזוודתי אמר שוב ושוב, 'אשרינו שזכינו לכך. תאר לך - משלחת מישראל בהלסינקי!' ואחד מחשובי הקהילה, שקם לברך אותנו, לא יכול היה להוציא הגה בתחילה, כיוון שהדמעות חנקו את גרונו. יהודי אחר נשק לדגל הישראלי ברגע שהוצא מנרתיקו".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

"ויטמין פי", כבר אז

גל של פטריוטיות שטף את ישראל הצעירה לקראת האירוע המרגש. ראש הממשלה דוד בן?גוריון אירח במשרדו את הספורטאים לפני שעזבו את הארץ. איש לא דרש הישגים אלא רק ייצוג מכובד והולם, ולפחות שלא יהיה מגוחך. וכך נכתב באחד העיתונים: "מה רוצים אנו להשיג בהלסינקי? בוודאי לא מדליות זהב, אף לא שיאים (כלומר ייתכן שאנו רוצים, אולם...), אנו צריכים לשאוף לשני דברים: הופעה שתעורר יחס כבוד ואהדה מבחינת הרושם החיצוני, והופעה שלא תביא לגיחוך מבחינת הרושם הספורטיבי".

מאמר המערכת של עיתון "על המשמר" הוקדש ב?1 ביולי 1952 ליציאת המשלחת למשחקים בהלסינקי. "ברור כי אין לנו סיכוי לזכות בתארים נכבדים, ולא להתמודד בשלבי הגמר, אולם דיינו אם נוכל להתעלות מעל לרמתנו, ובמקרה אחד או שניים אף להתברג לבין האריות. אם נצליח בזאת - הרי תהיה הצלחתה של משלחתנו מלאה. אז עלולים נציגי המדינות המשתתפות באולימפיאדה להכיר כי המשלחת של המדינה הצעירה והקטנה השוכנת במזרח התיכון אינה קוטלת קנים, ואם לא התבלטה בהופעתה הראשונה, הרי עתידה היא לסכן את תאריהם באולימפיאדות ובמפעלים עולמיים בשנים הבאות.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
לאחר שהתברר כי חברי המשלחת ילונו בכפר האולימפי ולא יתארחו אצל אזרחים פרטיים, החלה הדאגה לסידורי השינה/מערכת וואלה, צילום מסך

באולימפיאדה תהיה האפשרות לנציגי ישראל ללמוד את דרכי החינוך הגופני בארצות השונות, ואף לקשור קשרי ספורט הדוקים ולצאת מן הבדידות שבה אנו שרויים כיום".
מזג האוויר החורפי הפריע להכנות בארץ, כפי שדיווחה אלנה ב"מעריב": "מאחר שנכנסנו, כנראה, לאותה קבוצת מדינות שם החורף הוא חורף, היה כדאי אולי להתקשר עם מוסדות הספורט במדינה חורפית כזו כדי לברר מה נעשה כדי לקיים בכל זאת פעילות ספורטיבית... כן. גם אתמול היתה הפעילות הספורטיבית כמעט משותקת לחלוטין. וזה למעלה מחודש ימים שמזג האוויר מתערב בכל תוכנית - ומבטלה".

ובישראל כמו בישראל, אז כמו היום, מלחמות העסקנים כבשו כל חלקה טובה ברחוב הספורטיבי. סערה התחוללה סביב מספר המלווים שיהיו במשלחת ומידת מקצועיותם. הוועדות הארציות לאתלטיקה קלה ולכדורסל שליד התאחדות הספורט לחובבים (כפי שכונו אז) יצאו ב"גילוי דעת" פומבי, שבו האשימו: "המוסדות המוסמכים לא מצאו לנכון לכלול בין שמונת המלווים אף איש מקצוע מהפעילים בכדורסל ובאתלטיקה קלה, הענפים המהווים את רוב רובה של המשלחת הספורטיבית. עוד לא קרה בשום ארץ בעולם שקבוצת ספורט בענף מסוים תצא לאולימפיאדה בלי מלווה מקצועי, המטפל בקביעות בענף זה. אנו רואים בסידור זה תקדים מסוכן לגבי הספורט בארץ - כשאנשים אשר אין להם קשר לענף ספורט מסוים יוכלו, על ידי קשר אישי למוסדות הספורט המוסמכים, לדחוק הצידה את פעילי הספורט העושים את 'העבודה השחורה' היום?יומית, ושרק בזכותם של עושי עבודה זו יוכלו העסקנים להופיע בזירה הבינלאומית".

י"ג ניתח את הסוגיה ב"על המשמר": "עוד מלווה, פחות מלווה - זה היה הנושא לשיחה. הוועדה הבין?משרדית נכנסה בעובי הקורה והחליטה - שמונה מלווים. אולם עוד למעלה ממספר זה של עסקני ספורט ישראלים יגיעו להלסינקי ב'דרכים עקלקלות'. כל אדם שהיה באפשרותו להסתדר - נוסע להלסינקי. כל אלה שהיו מועמדים כמלווים לאולימפיאדה, אך אין להם 'ויטמין פי' - יישארו בישראל, אם כי נוכחותם בהלסינקי עשויה היתה להביא תועלת לישראל. את המשלחת הישראלית אפשר לחלק אפוא לשלושה: ספורטאים, מלווים רשמיים ומלווים מן הצד. אלה האחרונים מיותרים שם בהחלט!"

גם הספורטאים עצמם לא אהבו את המתרחש. "איימנו לפתוח בשביתה והודענו לראשי הוועד האולימפי שלא נופיע למשחקים", נזכר מוסא דניאל. "הבעיה היתה שהם לא לקחו את האיום הזה ברצינות, ובצדק - מי יוותר על הזדמנות כזאת? אני זוכר בהחלט את המהומה שהיתה בגלל הנושא הזה, ואין ספק שזה גם פגע בנו. את יהושע רוזין ז"ל, שעזר למאמן הנבחרת בכדורסל, הוציאו ברגע האחרון מהמשלחת והכניסו במקומו עסקן שקשור להתעמלות. אותו עסקן היה אחראי עלינו, אבל בכלל לא ראינו אותו בהלסינקי".

רדיו הלסינקי בעברית

אולימפיאדת הלסינקי נכנסה להיסטוריה בגלל דברים משמעותיים הרבה יותר מההשתתפות הישראלית. לראשונה אי פעם, ברית המועצות התייצבה למשחקים. הימים היו ימי המלחמה הקרה, והמשלחת הענקית של הסובייטים רצתה להוכיח את עליונותה הפיזית על האמריקנים. זה היה האירוע הגדול ביותר עד אותם ימים, עם כ?5,000 ספורטאים מ?69 מדינות. בממשל הפיני ציפו לחצי מיליון תיירים, וחששו מהצפיפות שתיווצר בעיר הבירה. בצעד מוזר, שהתקבל אז בטבעיות, הם החליטו להוציא את כל הילדים והפעוטות מהלסינקי ושלחו אותם לקייטנות בערי שדה בזמן האירוע.
"העיר הלסינקי עליזה ושמחה", כתב אליהו עמיאל ז"ל מעל דפי "על המשמר". "בערבים מטיילים ברחובותיה אלפי אורחים. הקדימו לבוא בני הארצות החמות והרחוקות, שבאו 'להתאקלם' ולהתבשם קצת מן הקור ומזג האוויר המיוחד. ברחוב אתה רואה הודים קטני?קומה עטורי זקן; כושים מארצות שונות; סינים ויפנים הפוזלים לכל עבר, ולעומתם בני סקנדינביה - הפינים, השבדים והנורבגים - הלבקנים וגבוהי הקומה. בליל של שפות. הודית אתה שומע על כל גווניה וניביה. שומעים יפנית וסינית. אינך מבין מאומה, רק צליל מוזר מגיע לאוזניך".

אולימפיאדה, גם אז - ובעצם, אז יותר מתמיד - היתה אירוע שהוא הרבה יותר מספורט. הפוליטיקה תפסה חלק נכבד מתשומת הלב. גרמניה ויפן הורשו להשתתף במשחקים לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, ותקרית דיפלומטית אירעה כששני הקטבים של סין הוגדרו על ידי נציג רשמי באחת ההגרלות כ"סין א'" ו"סין ב'", ולא כ"סין החופשית" ו"סין העממית". פורמוזה (הידועה כיום כטייוואן) פרשה מהמשחקים לאות מחאה. מדינות הגוש המזרחי, ובראשן ברית המועצות, בחרו שלא להתארח בכפר האולימפי, וספורטאיהן גמאו שמונה קילומטרים בכל יום בדרכם לאימונים ולתחרויות. במימון כספי השילומים הפיניים, שהועברו למוסקבה מאז מלחמת העולם השנייה, נבנה בית המגורים של הספורטאים הסובייטים. התוצאה הסופית לא ערבה לעיניהם של האורחים הקומוניסטים: הבניין הזכיר להם במראהו את ארמון בקינגהאם בלונדון, סמל הקפיטליזם השנוא של המערב. הורביץ היטיב לתאר: "מעל מגדל הצופים הרם והנישא שבאיצטדיון - משתרע מחזה נהדר. כעל כף היד אתה רואה את כל איי פינלנד, שמספרם אלף. אתה פונה מזרחה ומציץ לעבר 'מסך הברזל'. שם - אדמת רוסיה עמוסת הערפילים".

בין הספורטאים מהמדינות השונות נרקמו קשרי ידידות

ממשלת פינלנד גייסה יחידות צבא מיוחדות לעבודות ולשירותים בכפר האולימפי. לכל משלחת הוקצתה יחידת חיילים משלה, שעסקה בשמירה על הסדר במעונות, באבטחת הספורטאים וגם בסחיבת תיקיהם. על פניו נראה שמדובר ביתרון, אבל מתברר שלא תמיד. "זה מכביד לעיתים, כי החיילים אינם שוכחים להצדיע בפני כל הדיירים, ואי אתה יכול לעבור על פניהם מבלי להחזיר ברכה", כתב אז בן?אברהם ז"ל ב"מעריב". הורביץ סיפר: "האיצטדיון עצמו נמצא בצפון העיר והוא מוקף יערות ואגמים. במנהרות התת?קרקעיות יגיעו הספורטאים ללב המגרש.

שמירה מיוחדת נערכת כבר עתה על המנהרות ועל תאי האורחים המכובדים - כדי למנוע מעשי חבלה". גם מבצע השידורים היה מורכב. כ?2,000 עיתונאים דיווחו על המתרחש במתקנים האולימפיים לכל רחבי העולם. בישראל לא היתה אז טלוויזיה, ובן?אברהם העביר "רפורטיזציה" רדיופונית בת 15 דקות בכל ערב בדרך לא דרך: רדיו הלסינקי העביר את השידורים ביותר מ?20 שפות, ורבע שעה ניתנה גם לנציג הישראלי. במערכת "קול ישראל" הקליטו את דבריו כדי להעבירם אחר כך בארץ.

המשלחת הישראלית שוכנה בבית אחד עם המשלחת הבלגית, וסמוך אליהן שוכנה המשלחת הצרפתית. "יום לפני בואנו ניסה איש הקשר הבלגי לקבוע את מקומות השיכון של אנשיו בחדרים שהיו מיועדים לישראלים. אחר בירור הוא חזר בו, ונפרד מאיתנו ב'שלום'. נתברר שהוא יהודי", כתב בן?אברהם. בין הספורטאים מהמדינות השונות נרקמו קשרי ידידות. הישראלים הצטלמו עם כוכבי המשחקים, ובראשם האתלט הצ'כי אמיל ז'אטופק, שזכה במדליות זהב במרתון ובריצות ל?5,000 ול?10,000 מטרים.

הכדורסלן אליהו עמיאל, מצרי במוצאו, היה אמור לשחק בנבחרת מצרים באולימפיאדת 1948 אבל הודח מהסגל בגלל מלחמת העצמאות. בהלסינקי הוא פגש את חבריו מהעבר והתקבל על ידם בחיבוקים חמים. "היינו בידידות גדולה מאוד עם המצרים, למרות היחסים העכורים בין המדינות", משחזר דניאל. "בזמן שהיינו בהלסינקי, נפטר שר האוצר וסגן ראש הממשלה אליעזר קפלן. המצרים באו אלינו וניחמו אותנו. גם אנחנו עודדנו אותם, כיוון שבאותם ימים התחוללה הפיכת הקצינים בראשות נאצר, והספורטאים לא ידעו אם יהיה להם לאן לחזור".

תכסיסים ופקודות במגרש

מהמגרשים עצמם לא יצאו בשורות משמחות לישראלים. הפערים בין הספורט הישראלי לספורט המקצועני במדינות אחרות היו ברורים וידועים מראש. ובכל זאת, התגלו שני יוצאים מן הכלל. יואב רענן הגיע תשיעי בקפיצה למים משלושה מטרים; והאצן דוד טבק, אביהם של הכדורגלן האגדי בני טבק והאצנית אתי טבק, סיים במקום ה?21 בריצה ל?100 מטרים ובמקום ה?27 בריצה ל?200 מטרים. את עיקר הכותרות השליליות סיפקה נבחרת הכדורסל. מייד אחרי ההפסדים לפיליפינים וליוון, שחרצו את גורלה בטורניר, החלה הכביסה המלוכלכת לצאת החוצה. זה היה הסבוטאז' העברי הראשון: השחקנים תקפו במופגן את המאמן היהודי?אמריקני שלהם, מוריס רסקין, שנאלץ להיפרד מתפקידו עוד לפני טקס הנעילה.

עמיאל כתב כי "לפי דעתנו היה על רסקין לשנות תכסיסים במחצית השנייה", ומוסא דניאל הרחיב: "הדבר השלילי ביותר אצל המאמן זוהי ההפליה בין האחד לשני, הנקבעת על פי רוב לאו דווקא לפי רמת המשחק, אלא יותר לפי רמת הסימפטיה שלו לכל שחקן כפרט. במקום להסביר בשקט לכל שחקן ולהעמידו על שגיאותיו, הרי היה רסקין גוער בשחקנים ולעיתים פוגע בהם באופן אישי בצורה קשה ומבזה. נקודה זו גרמה לעצבנות גדולה בקרב השחקנים. מתוך דבריי אלה יש שיבינו כי הקיץ הקץ על הכדורסל הישראלי, אך מסקנה זו תהיה פזיזה מדי".

מאמר מערכת בעיתון "חרות" תקף את התנהלות השחקנים: "רק אצלנו אפשרי הדבר שמאמן יעזוב את קבוצתו בכנס ספורטאי העולם, וזה עקב חוסר המשמעת והאנרכיה השוררת בין הספורטאים והמלווים כאחד. הספורט בישראל לא יתפתח ולא יגיע לדרגה נאותה כל עוד שולטים בהתאחדויות השונות אנשי הפוליטיקה, ולא מומחים לספורט. פרשת רסקין משמשת הוכחה לכך". אחד המלווים של המשלחת סיכם הכל במשפט אחד: "שחקני הכדורסל הישראלים התייחסו בזלזול למאמן רסקין, לא צייתו לפקודותיו, עשו כל מה שעלה על דעתם, וכמובן... הפסידו".

לא שהמצב בנבחרת הכדורגל היה טוב יותר. על הדשא, מתברר, לא השתנה כלום בין 1952 ל?2012. בזמנו דווקא היתה לישראל הזדמנות להופיע בטורניר האולימפי, והליגה אף הופסקה באמצע העונה, למורת רוחם של האוהדים. "שערורייה נוספת בכדורגל הישראלי: יוצאים להלסינקי במקום לגמור את משחקי הליגה", זעקו הכותרות בעיתונים. בסופו של דבר, ראשי ההתאחדות לכדורגל לא הצליחו להשיג את המימון הנדרש, והנבחרת נשארה בבית.

אמיל זאטופק אתלט צ'כי במשחקים האולימפיים הלסינקי 1952. AP
בין הספורטאים מהמדינות השונות נרקמו קשרי ידידות/AP

עיתוני הבוקר והערב החלו לזרום להלסינקי באמצעות דואר אוויר, והספורטאים התרגזו מאוד. הם קראו ב"חרות" כותרת ש"הישראלים נכשלו בכל התחרויות", ותחתיה קביעה נוקבת: "עתה, אפשר כבר לקבוע בוודאות שלרוב האתלטים הישראלים לא היה בכלל מה לחפש בהלסינקי, ולא היתה כל הצדקה לשגרם לשם. רק בכדי שיוכלו לנסוע יותר ויותר מלווים, צורפו למשלחת גם ספורטאים, אשר לא עברו את המינימום האולימפי הדרוש במקצועותיהם, והם כמובן נכשלו". האתלטים שטחו את טענותיהם בעיתון "דבר": "בראשית היה תפקידנו לייצג את המדינה בהתמודדות האולימפית, ולכך התייחסו בכבוד. ואולם, משהוכרה משימה זו ונסתיימו התחרויות, צצו המבקרים, ובקנאתם לנוסעים עוררו במפתיע בעיות - על מי בוזבז הכסף לנסיעה ועל מי לא".

ומדוע בכל זאת נחלה ישראל כישלון ספורטיבי? לאתלטים היו תשובות והם מנו ופירטו אותן בחמישה סעיפים: "א. האקלים הקר; ב. מסלול בלתי מוכר; ג. עודף מנוחה ומזון; ד. התרגשות בלתי רגילה; ה. פחד מפני מתחרים". טועה מי שחושב כי הקמת ועדות בדיקה וחקירה הן פטנט של המאה ה?21. לנוכח התוצאות הדלות והדיווחים מהלסינקי על התנהלות בעייתית של חברי המשלחת, הורה ראש הממשלה דוד בן?גוריון על הקמת ועדה לבירור הופעתה של ישראל באולימפיאדה. בדו"ח הוועדה נקבע כי "לא היה כישלון", אולם נמתחה ביקורת על היחסים בתוך נבחרת הכדורסל והומלץ שלא לשלוח שוב ספורטאים לא מיומנים. הוועד האולימפי מיהר לשגר "גילוי דעת" בתגובה, שבו הלין בין היתר על כך ש"הוועדה לא נזפה במפיצי הדיבות וההשמצות, ובמיוחד באותם עיתונאים, שבצורה משפילה הרבו לכתוב על 'פשעי הלסינקי'".

עד היום, זורק הדיסקוס אוריון גלין?גלר כועס על היחס למשלחת. "בארץ התייחסו אלינו כאילו לא עשינו שום דבר. מי שחשב שנסענו בשביל לנצח, טעה טעות גדולה. אין לנו במה להתבייש. הנחלנו כבוד עצום למדינה כשייצגנו אותה בפעם הראשונה במשחקים האולימפיים, מה יכול להיות יותר גדול מזה?" הקופץ לגובה אריה נוה זוכר את הדברים מעט אחרת. "אני הייתי נער צעיר, וזו היתה הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל בלי שהוריי ישלמו. חרטנו על המיטות את שמותינו, הבאנו מזכרות הביתה. זכינו לכתבות מפרגנות, ואפילו הופעתי על השער של עיתון 'במחנה'. אחר כך גם הדלקתי את הלפיד במכביה, כך שלא יכולות להיות לי טענות".

"הצביעו עלי ואמרו בהתלהבות: 'ישראל! ישראל'"

דניאל: "באותם ימים לא חשבתי כל כך על הראייה ההיסטורית. צריך לזכור שרוב הספורטאים במשלחת נלחמו במלחמת העצמאות, ויצאו ממנה עם לא מעט פצעים גופניים ונפשיים. לא ידענו איך לשלב את השמחה הפרטית עם הרגע ההיסטורי". גלין?גלר חזר להלסינקי לפני עשר שנים. "הפינים ערכו אירוע לשחזור המשחקים והזמינו את כל המדינות. ישראל לא שלחה אף אחד, אז הלכתי לבנק, הוצאתי כסף וטסתי עם אשתי טליה. נשאתי את דגל ישראל במצעד באיצטדיון האולימפי, והתרגשתי כמו ביום ההוא. למחרת הסתובבנו ברחוב, ותושבים מקומיים הצביעו עלי ואמרו בהתלהבות: 'ישראל! ישראל!'"

ב?1952 נכתב הפרק הראשון בהיסטוריה האולימפית של ישראל. המורשת הנבנית של ישראל באולימפיאדות ידעה רגעים פחות יפים ארבע שנים מאוחר יותר, כשרק שלושה ספורטאים הגיעו למלבורן בנובמבר 56', בגלל מבצע קדש. ב?1972 הפך רצח הי"א במינכן את האולימפיאדה לפצע מדמם בחיי המדינה. ב?20 השנים האחרונות דווקא הגיעו הספורטאים הישראלים להישגים: יעל ארד הביאה את המדליה הראשונה בברצלונה 1992, ולפני שמונה שנים, באתונה, נוגנה "התקווה" לראשונה, כשגל פרידמן זכה במדליית הזהב ההיסטורית.
"כבוד גדול הוא לכל אומה להשתתף במשחקים עולמיים, במפגש עם טובי הספורטאים בעולם", נכתב ב"על המשמר" לפני 60 שנה, ערב פתיחת האולימפיאדה. "וגם אם לא נוכל להיות להם יריב שווה כוח, הרי לפחות נחזה ביכולתם הרבה ונלמד מהם. חברי המשלחת האולימפית - שאו ברכה!"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully