בתעשיית הסלסולים אף אחד לא יכול להתווכח עם זה: חברי "הפרויקט של רביבו" לוקחים את הקופה בקיץ הזה. מול התותחים הכבדים עם ההפקות המושקעות והמאסיביות, דווקא הפקה קטנה, עם השקעה מינימלית, הופכת את המדינה. הכל הודות לכפתור הנוסטלגיה, שמוכיח שוב עד כמה הוא משפיע בז'אנר. הרכיבים: שני זמרים אנונימיים, גיטרה, קלידים, תופים, ושירים כל כך ישנים, שיש סיכוי שאפילו המבצעים המקוריים שלהם שכחו אותם. את כל זה לקח רביב רם בן מנחם, "רביבו", והכניס לאולפן. התוצאה הפתיעה אפילו אותו. ההופעות מפוצצות את המועדונים, המחירים מטפסים בטירוף ובכירי הז'אנר כבר עושים כבוד ובאים לראות את התופעה בעיניים נדהמות.
הכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה" לא תופס בהפקה הזאת. "לא תכננתי שום דבר", מודה בן מנחם, "בסך הכל רציתי להקליט את השירים שגדלתי עליהם, בשביל הנשמה שלי. ההפתעה היא עצומה, כי מבחינת נתוני הפתיחה אין להפקה כזאת שום סיכוי. לקחת שירים ישנים, להקליט מחרוזות של שבע, שמונה ועשר דקות, וכל זה כשאני שומר על הסאונד הישן, לא זז ממנו. הגיטרה המסתלסלת, המקצב, ואפילו הקולות של הזמרים - הכל נאמן למקור".
רביבו (39), תושב בת ים, הצליח למנף תופעה שהלכה והתגברה בשנים האחרונות - החפלות הביתיות. הפקות קטנות שסוגרות מעגל עם תחילת הדרך של המוסיקה הים-תיכונית בארץ הקודש. רביבו מיסגר ותיעד את החפלות, קודם כל בשביל עצמו. לפני כחצי שנה, אחרי שהקליט את אחיו ניר, הצעיר ממנו בשנה, ואת הזמר אלירן צור, הוא קרא לכמה מחבריו למועדון "פלאשבק" ברעננה, בלי לנדב יותר מדי פרטים. זרמתי לשם לגמרי במקרה עם הזמר ראם כהן, שבעצמו לא היה סגור על מה הולך להיות שם. במקום ישבו רביבו ו?30 חברים, כולם גברים, סביב שולחנות עמוסי נרגילות, עלי גת ושתייה חריפה. חפלה כהלכתה. אלא שבמקום שירה ספונטנית מיוזעת, השירים כבר הוקלטו מראש, וכל מטרת הערב היתה בעצם לצלם חפלה "עם פלייבק". "לאן זה הולך?" שאלתי את רביבו. "זה בשבילי, בשביל החברים", הוא ענה, "אני מוציא את זה ישר ליו?טיוב, בלי שום כוונות או תוכניות. רציתי שתהיה לי תמונה של הדבר הזה, שאנחנו חיים אותו כבר תקופה ארוכה".
בתוך זמן קצר, בדיוק כמו שפרצה המוסיקה המזרחית לתרבות הישראלית, ללא שום גב תקשורתי ממוסד או יחסי ציבור מסודרים, המחרוזות הפכו ללהיטים ענקיים שחובה לשמוע ולהשמיע בכל חפלה. השירים "מה נותר מאלה", "יותר מוארת", "חנותך", "יד ענוגה", "לילה שלי" ועוד,
זכו לתחייה מחודשת. בצילומי הקליפים הבאים אנשים כבר עמדו בתור. "כולם רצו להגיע", אומר רביבו, "הייתי צריך להעביר את המסר בסודיות מוחלטת. ממש חסמב"ה. התקשרתי לאנשים יום לפני ואמרתי להם: 'זה מחר, תגיעו לבד. אם מישהו יבוא אתכם, הוא לא ייכנס'". הרוב המוחלט של ההצלחות הגדולות בהיסטוריה של המוסיקה המסתלסלת התחיל בהשקעה מינימלית. "אלינור" של זוהר ארגוב, "טיפת מזל" של זהבה בן, "בלעדייך" של אייל גולן, אפילו "אש" של משה פרץ. הפקות שמוכיחות שלא צריך מיליונים כדי להכין מנה פלאפל. למרות כל השינויים שעבר הז'אנר, מדובר במוצר פשוט, אבל מאוד חכם ויעיל.
ההיגיון אומר שבאלבום חפלה ייבחרו, מן הסתם, הלהיטים הקלאסיים של שנות ה?80 וה?90 - כמו "הפרח בגני", "ריקדי", "קשה לי" ואחרים. אבל בפרויקט של רביבו הלכו על משהו אחר - דווקא השירים הנשכחים מאותן שנים, שהיום כמעט בלתי אפשרי למצוא את הביצועים המקוריים שלהם בחנויות, ואפילו ביו?טיוב. "הלכנו על השירים שנטחנו פחות", מסביר אלירן צור. "דרך השירים האלה אפשר להבין את העומק שיש למוסיקה הזאת. דור ההורים מאוד התחבר לשירים האלה וזה עבר הלאה, לילדים. אולי בגלל שאנחנו צעירים והבאנו את הרוח הצעירה בשילוב שירים ישנים, זה מה שעבד".
צור (28) כבר היה בדרך לאלבום הבכורה. הוא למעשה סיים להקליט, ואפילו הוציא סינגלים לתקשורת. עכשיו הוא שם הכל בצד ולא מתלונן. "אני מאושר מההצלחה הזאת. זה פרויקט שעושה לי כל כך טוב על הלב, שכרגע אין לי בעיה להניח את אלבום הסולו שלי בצד". השתלבותו של ניר בן מנחם בפרויקט הגיעה ממש במקרה. זה קרה הודות לצרידותו של אחיו הגדול, שלא היה יכול להקליט את הסקיצות. ניר, שכבר זנח את החלומות לפצוח בקריירה של זמר והיום עובד בעיריית רמת גן, הגיע לבית אחיו, ועל הדרך הקליט את הסקיצות.
"יש עוד המון שירים בקנה"
"שמעתי את ניר שר ואמרתי לרביבו שזה נשמע מצוין", מספר צור, "למה שלא נשאיר את זה ככה ונשיר יחד? רביבו אהב את הרעיון". רביבו מסביר שהשילוב הווקאלי בין ניר לאלירן מצוין. "הראשון מביא את הצליל הישן, והשני את השובבות והקריצה, ככה שזה באמת התאים". לניר הכל הגיע בהפתעה. "בעירייה כבר התחילו לזהות אותי בזכות הקליפים, וזה היה מבחינתי הסימן הכי טוב להצלחה של הפרויקט. זה לא פתח לי פצעים של קריירה מוסיקלית וחלומות מפעם. יכול להיות שזה עוד יקרה. אין ספק שזאת הפתעה בשבילי, ועכשיו אני כל כולי בפרויקט. זורם איתו לאן שייקח אותי. המוסיקה עדיין נמצאת במקום נעים של אהבה. בסך הכל אני עושה בדיוק את מה שאני אוהב, במסגרת מאוד כיפית".
הפרויקט של רביבו עושה היכרות בין הדור שלא ידע את יוסף לוי ולא ממש מכיר את דקלון, לבין דור ההורים, שלא מוצא את עצמו מול הזמרים העכשוויים. ייתכן שבהצלחת הפרויקט יש אמירה של הקהל הצעיר נגד הפופ המסתלסל של השנים האחרונות. ניר מסביר: "גם אני וגם הקהל מתוודעים מחדש ליוצרים ולזמרים גדולים, שהם הבסיס למוסיקה שלנו. את אביהו מדינה הערכתי ואהבתי כל החיים, אבל עכשיו אני מעריץ אותו הרבה יותר כשאני מגלה עוד ועוד שירים ישנים שלו".
רביבו מחזק: "עד הפרויקט הזה, הרבה אנשים נטו לחשוב בטעות שאביהו מדינה זה 'הפרח בגני' ו'שבחי ירושלים'. אפילו הוא בעצמו אמר לי שבתקשורת הוא בעיקר מזוהה עם זוהר ארגוב, למרות שהבן אדם יוצר ענק, שהיה גדול עוד לפני כן. הוא כתב יצירות נפלאות לאורי שבח, לשימי תבורי ולעוד רבים וטובים". רביבו הוא אחד היוצרים הפוריים והמבוקשים במוסיקה המסתלסלת העכשווית. אחרי שכתב והלחין את "עננים" לישי לוי ואת "בניתי עלייך" לעומר אדם, הוא מוצא את עצמו רוקד בין הטיפות ומצליח להישאר יבש. "זה לא שיש לנו טענות כלפי המוסיקה העכשווית, להפך. אני בעד שילוב, שיהיה גם וגם. גם בעבר היו שירים גימיקיים נמוכים. ג'קי מקייטן, לדוגמה, שר על 'רות שאוהבת לאכול פתות', והיו לו יצירות ענקיות כמו 'אלינור'. מה שהחזיק בסופו של דבר זה השירים המשמעותיים, לכן קל לחשוב שפעם היו שירים טובים יותר.
"גם מהתקופה הזאת שלנו יישארו רק השירים הגדולים והמשמעותיים. עכשיו אני שומע ביקורות על השיר 'וואי לי', שעשיתי לעומר אדם. אז נכון, זה לא שיר גבוה, אבל צריך גם כאלה. גם כשעשינו את 'בניתי עלייך' באו אלי בטענות, וזה עדיין לא אומר כלום. יש מקום לכולם, בתנאי שזה מגיע בשילוב". אוזן זרה תתקשה להבין מה באמת כל כך מקסים בהפקה הזאת. כדי להשלים את חוויית ההאזנה, כדאי להצטייד במכונית פורד קורטינה מודל 82'. הפרויקט של רביבו מכניס אותך לתמונה שהיתה ואיננה עוד - של השכונה, הפשטות, הנגישות. הנשמה. לא מדובר באלבום גדול במיוחד, ממש לא, אבל הוא מחזיר את המוסיקה לקדמת הבמה.
שני הזמרים בפרויקט מודים בעצמם שהם לא העניין בהפקה הזאת. המוסיקה הים?תיכונית, ממש בדומה לכדורגל, הרבה יותר גדולה מכוכביה. "אנחנו לא הקטר בהצלחה הזאת", מסביר צור. "זה קודם כל הקהל, אחר כך השירים, ורק בסוף אנחנו, בעמדת הביצוע. אנחנו נסחפים אחרי הקהל והעשייה. כל הזמן באים אלינו עם רעיונות, וכבר עכשיו אנחנו עובדים על מחרוזת חדשה לגמרי, שלא קשורה לאלבום שיצא לנו לפני כמה ימים. יש המון שירים בקנה, זה מאגר עצום". רביבו: "עכשיו, בניגוד להתחלת הפרויקט, יש לי כבר תוכניות קדימה. אני רוצה להפיק אלבום חדש כל כמה חודשים".
הרכבים דומים פעלו בעבר, והכוונה היא לא רק ללהקות המיתולוגיות "צלילי העוד" ו"צלילי הכרם", שהרפרטואר שלהן התבסס על שירי חפלות לא מקוריים. גם בעשור האחרון פעלו הרכבים שצמחו מן החפלות וביצעו שירים שהם חובה בכל אירוע. הבולטים שבהם היו הצמדים סטלוס ואורן חן, וגם רובי וזרח. ההצלחה שלהם היתה גדולה, אך לא ארוכת שנים. גם בפרויקט של רביבו החבורה תצטרך למצוא דרכים להמשיך את הרעיון ולפתח אותו. רביבו כבר חושב על זה, ואפילו מתכנן הקלטת שירים חדשים לחלוטין - אף על פי שזה סותר את הרעיון שבבסיס הפרויקט. "אני יכול ליצור שירים חדשים שיש להם צליל של פעם, שנשמעים ישנים כבר מרגע לידתם".
כמו מה? לייצר את הגירסה המוסיקלית לחטיף "טוויסט"?
"משהו כזה. יצרתי כבר שירים שיש בהם טוויסט כזה. קח לדוגמה את 'ריקוד רומנטי', שיש בו שילוב של מוסיקה עכשווית עם צלילים של פעם".
כבר לא לבד בשטח
ההופעה הראשונה שלהם היתה במועדון "קפה תל אביב". ההצלחה העצומה הביאה לסיבוב הופעות, שהזניק את המחיר של ההרכב לשמיים. רביבו מוצא את עצמו פתאום בעמדת האמרגן, שקובע מחירים ועומד מול בעלי מועדונים ומפיקים. מסיבת ההשקה הרשמית תתקיים במועדון "רדינג 3" בנמל תל אביב בעוד כשבועיים, והכרטיסים כבר אזלו. שוב, כמעט ללא פרסום. התחנה הבאה תהיה ההופעה הגדולה ביותר שלהם עד כה: בהאנגר 11 בתל אביב, על הבמה המסתובבת. בהופעה הזאת כבר מתוכננות הפתעות בדמות זמרים אורחים.
"למרות כל מה שהספקתי לעשות עד היום - השירים שכתבתי, ההופעות, שיתוף הפעולה עם אמנים בסדר גודל של ישי לוי, שלומי שבת ואייל גולן - שום דבר לא ריגש אותי כמו העבודה על הפרויקט הזה. כשחיים משה, האבא המוסיקלי שלנו מבחינתי, הזמין אותנו לעלות איתו לבמה ולשיר יחד את 'תן לזמן ללכת', היו לי דמעות בעיניים. זה היה השיא".
בניגוד לתמונה שמתקבלת מהקליפים, על הבמה ההופעות עצמן לא נראות מיוחדות. למעשה, יום שגרתי במועדון. רביבו: "אנחנו לא רוצים לחשוף יותר מדי פרטים לגבי העתיד, אבל גם לנו עברה המחשבה על זה שבעצם ההופעה על הבמה צריכה להיות מיוחדת. עד היום, בגלל שלא תיכננו כלום, עלינו לבמה כמו שאנחנו. ככל שאנחנו רצים עם המופע, יהיו שינויים ושדרוגים. זה יהיה כמעט בלתי אפשרי לשבת מסביב לשולחן ולהופיע כשהמיקרופון רץ מיד ליד, אבל יש לנו איזה רעיון ליישם על הבמה".
כידוע, הצלחה אמיתית נמדדת גם לפי ניסיונות החיקוי, וגם בעקבות הפרויקט של רביבו כבר נולדו הרכבים דומים שמנסים את מזלם. אחד מהם הוא "הפקולטה של המוסיקה המזרחית" - הרכב שמחדד עוד יותר את הדמיון לשנות ה?60 וה?70, שבהן פעלו צלילי העוד וצלילי הכרם. סולן "הפקולטה" הוא רמי דנוך - שהיה סולן צלילי העוד לפני 40 שנה. דנוך חבר לשני בניו, הזמר רונן והמפיק המוסיקלי ישי, ויחד הם מנסים ליצור אלטרנטיבה לפרויקט של רביבו. לצידם נמצאים גם הזמר ששי יעיש ובנו זוהר, והזמר קובי שי. רביבו וההרכב שלו אמנם מפזרים פרגונים, אבל כבר אפשר להריח את המתיחות באוויר.
"יש לנו צבע מיוחד משלנו"
"גם בעבר, כשצלילי העוד וצלילי הכרם נשמעו כאילו אותו דבר ושרו אותם שירים, עדיין לכל אחת מהן היו צליל וצבע ייחודיים לה", אומר רביבו. "גם לנו יש צבע מיוחד משלנו, והקהל מזהה את זה. בכל מקרה, זה דבר מבורך ואני מאחל לכולם בהצלחה". רמי דנוך, מצידו, מנסה להרגיע את רוחות הקרב ולהסביר שלא היתה לו שום כוונה להתנצח עם הרכב כזה או אחר. "הרעיון הזה יושב אצלי בראש כבר שנה", הוא טוען. "הייתי עסוק בכל מיני דברים, וזה לא יצא אל הפועל. אחרי שג'קי מקייטן נפטר הרגשתי חובה להקליט משהו לזכרו, ובאמת פניתי לבנים שלי והקלטנו מחרוזת משיריו.
"על הדרך הצטרף גם חברי הטוב ששי יעיש, שהיה מאוד קרוב למקייטן עד יומו האחרון. יעיש הביא את הבן שלו, וככה נולד ההרכב. לא היתה לנו שום כוונה להתחרות בפרויקט של רביבו. להפך. אני אומר, אדרבה, שיהיו כמה שיותר הרכבים כאלה, זה מצוין. אני כבר הרבה מעבר לשלב של תחרויות. תן לי לעשות מוסיקה שאני אוהב. הקהל היום מגלה עניין במוסיקה האסלית, האמיתית, נמאס לו ממה שהיה בשנים האחרונות, ואני שמח לספק את המוסיקה הזאת באהבה גדולה".
הביקוש להופעות העמיד את הפרויקט של רביבו במרכזו של עימות עסיסי בין שני פסטיבלים שאמורים להתקיים בסוף אוגוסט באילת: "התימניאדה" המסורתית ו"ריח מנטה" בהנחיית ירון אילן. מפיק "התימניאדה", גדעון מלאכי, כבר מחפש מחליף.
"הכי הגיוני בעולם שהם יופיעו אצלנו, כי הרעיון הזה בעצם נולד בתימניאדה. כל פסטיבל היה מסתיים בחפלה מסביב לשולחן, עד אור הבוקר. אבל כשפניתי לפרויקט של רביבו התברר שהחבר'ה האלה כבר תפסו פוזה של מחירים ובאו אלי בדרישות של כוכבים. הם דרשו 32 אלף שקל, טיסות לכל חברי ההרכב ושבעה חדרי מלון. זה טירוף. אז שיהיה להם לבריאות, אנחנו נמצא פתרון חלופי. הרי כל הסיפור שלהם זה השירים, לקהל לא ישנה אם יחליפו את הזמרים. הקהל רוצה חפלה והוא יקבל חפלה. לכולם ברור שהמקור זה אצלנו". ירון אילן, שבעצמו משדר תוכנית חפלות שבה הוא מתארח מדי יום שישי בבתיהם של זמרי הז'אנר, מסר בתגובה: "אני לא חושב שהדרישות של הפרויקט של רביבו היו מוגזמות. לדעתי, מה שהם דרשו היה לגיטימי לחלוטין ומכבד אותם. הפרויקט של רביבו עשו מהלך מאוד יפה, שהוא המשך ישיר לצימאון שיש לקהל למוסיקה נוסטלגית. הרגשתי את זה גם בתוכנית הרדיו שלי, שבה אני משדר שירים ישנים בלבד".
רביבו: "אנחנו מרגישים שיש תרעומת מסוימת גם מצד בעלי מועדונים, אבל אין מה לעשות. זה כמעט גורם לנו להגיד: 'סליחה שהצלחנו'. אנחנו באמת מנסים לצאת בסדר עם כולם, אבל זה בלתי אפשרי".
חשבת להוציא את האלבום בקסטה?
"אם זה היה אפשרי, היינו עושים את זה. כבר לא מדפיסים קסטות, זה בכלל היה משלים את התמונה. אולי היינו הולכים בכלל על תקליט ויניל".
אז מה החידוש הבא?
"אולי 'נדם' של שימי גל. זוכר את זה?" רביבו כבר מתחיל לשיר. צור נותן בכפיים, וניר מצטרף בפזמון. נראה כאילו החבר'ה האלה יכולים לשיר לנצח. לא אכפת להם איפה הם, מי שומע, ומה יוצא להם מזה. כך, כנראה, נראית אהבה אמיתית.