פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ביקור קלינטון: בין מצרים לאיראן

      הילארי קלינטון, שרת החוץ הנמרצת של ארה"ב, נחתה אצלנו אחרי דילוג למצרים וסיור ממוקד בארצות הפריפריה של סין. במונגוליה דיברה על דמוקרטיה, בלאוס, בווייטנאם ובקמבודיה הדגישה את מחויבותה של אמריקה להגן על חופש השיט בדרום האוקיינוס השקט.

      ואולם דווקא הפעילות הדיפלומטית והמדינית הנמרצת של ארה"ב במזרח הרחוק מבליטה עוד יותר את חוסר התושייה והבלבול שאפיינו לעיתים את מדיניותה במזרח התיכון, אזור חיוני לא פחות מבחינתה. דוגמה בולטת לבלבול בשנים האחרונות היתה מצרים, שמדיניותה של וושינגטון כלפיה הצטיינה במודיעין לקוי, בתקוות שווא, בהרהורי לב בלתי מבוססים ובגישות אידיאולוגיות בלתי מציאותיות הן של ממשל בוש (הבן) והן של הנשיא אובאמה, בין היתר, ב"נאום קהיר" שלו. גם לנטישת הנשיא מובארק על ידי הממשל האמריקני היה מחיר, ובפרט בחלקים אחרים של העולם הערבי.

      ואולם מעבר לטעויות ולכשלים הנקודתיים מרחפת השאלה היסודית יותר של הפירושים שוושינגטון נותנת ל"אביב הערבי" ולהשלכותיו בעתיד. ריצ'רד האס, מי שעומד בראש המועצה האמריקנית למדיניות חוץ, ושהיה בעבר ממונה על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי של הנשיא בוש (האב), כתב בימים אלה ש"קשה להניח של'אביב הערבי' יהיה סוף טוב, ואין מקום שזה ברור יותר מאשר במצרים". מה שכן ברור הוא שהממשל האמריקני לא צפה שמפלגות איסלאמיות תשטופנה כמעט את כל החלקים בעולם הערבי שבהם הופלו המשטרים הקודמים, ולכן הוא משתדל היום להתנחם בכך שבקרב האחים המוסלמים "יש גם גורמים מתונים" כביכול, ושבכל מקרה המהפכים בארצות האלה קידמו את הדמוקרטיה. והגב' קלינטון נשכה את שפתיה, ואפילו חילקה שבחים לשליטים החדשים במצרים, למרות הניסיון האישי הבלתי נעים והבריוני שחוותה שם.

      ואולם למפוכחים ולמציאותיים יותר במשרד החוץ ובתקשורת האמריקנית, אף שגם הם משלמים עדיין מס שפתיים ל"אביב הערבי", יש פחות אשליות. כפי שכתב בשבוע שעבר עורך החוץ של "הוושינגטון פוסט", ג'קסון דיל: "האג'נדה של מורסי והאחים המוסלמים היא דמוקרטית רק למראית עין, שכן לאמיתו של דבר היא אנטי-מערבית באופן יסודי... ולאורך זמן לא יוכלו הנ"ל להיות שותפים אמינים של אמריקה".

      קלינטון: "לא צופה שפולארד ישוחרר בזמן הקרוב" (רויטרס)
      מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון (צילום: רויטרס)

      מסקנתם של החוגים האלה היא, אפוא, שעל ארה"ב להגדיר לעצמה מהם האינטרסים העיקריים שלה, כולל השלום בין מצרים לישראל, בלי להיסחף לאשליות לגבי אופיים של השליטים החדשים בקהיר ובמקומות האחרים במזרח התיכון, ולהתנות כל סיוע כלכלי ושיתוף פעולה בתחומים נוספים בהיענות לדרישות האמריקניות. בו בזמן הם סבורים שעל ארה"ב לחזק את קשריה עם בעלות הברית שנותרו לה באזור, והרמז לסעודיה, לטורקיה ולישראל. אם לשפוט על פי דבריה בקהיר ובירושלים, כולל בנושא השלום המצרי-ישראלי, זו כנראה גם גישתה הבסיסית של הגב' קלינטון. לכן גם תיקון היחסים בין טורקיה לישראל הוא אינטרס אמריקני.

      קלינטון באה לירושלים בסוף מסלול הנדודים הארוך שלה, וזו היתה הזדמנות לשני הצדדים לדון בהרחבה בנושאים רלוונטיים, ובראש ובראשונה במצרים ובאיראן. לגבי זו האחרונה, ראש הממשלה נתניהו הבהיר לבת שיחו שלישראל יש השגות רציניות באשר לשיחות חסרות התוחלת בין ה"חמש פלוס אחת" (החברות הקבועות במועצת הביטחון, נוסף על גרמניה) לטהרן, והציע בהקשר זה שלמצער יש להעלות באופן מיידי את רף הסנקציות ואף הגיש הצעות קונקרטיות בנדון.

      מזכירת המדינה וראש הממשלה אמנם הכריזו ש"אמריקה וישראל נמצאות על אותו דף בעניין איראן", וזה בוודאי נכון מבחינה עקרונית, אך לא ברור אם זה יהיה גם המצב אם ידפדפו הלאה... גם הנושא הפלשתיני עלה, כמובן, אך לשני הצדדים היה ברור לא רק שהעיסוק בסוגיה הזו אינו נוח כרגע מבחינה פוליטית לאף אחד מהנוגעים בדבר ולא לאבו מאזן, אלא שמן הסתם לעניין זה גם אין כרגע השפעה של ממש על יתר ההתרחשויות באזור.