באבחת חרב הותז ראשן של כותרות הענק המככבות כבר זמן רב בראש כל כלי התקשורת, ובאחת חזרה ישראל אל המציאות שהיא מבקשת לשכוח ולהעלים ולטאטא מהוויית היום-יום של חייה. מחר נחזור אל מאהל הפראיירים ולמחאה החברתית ולמועד הבחירות לכנסת הבאה, וכמובן לטבח הנורא שמבצע בשאר אסד בעמו זה כשנה וחצי. לא היום.
אתמול נראה כי שימת הלב הוסטה ממשכן הכנסת על התהפוכות הפוליטיות שהתרחשו בו אל אירועי הדמים בדמשק. זה אכן היה לא רק עוד יום דמים בסוריה, אלא ראש פרק במלחמת האזרחים המטורפת שמתנהלת כבר בריכוזי השלטון בבירה. עד שהגיע הפיגוע בבולגריה, וישראל שוב התכנסה בתוככי עצמה כואבת ומדממת ודוממת, ומבקשת לבוא חשבון עם הרוצחים.
התפרסות ההגנה הישראלית על אזרחיה ברחבי העולם היא מפעל יחיד במינו. הוא מגיע עד פאתי כפרי הנופש והצימרים הרחוקים, מין ביטוי עליון ישראל''ל ערבים זה לזה" או זה בזה. ה"סתם יום של חול" מסתיים באי ידיעה או בפרסום בקרן זווית על פיגוע שסוכל. אבל מי שמצוי במגננה מתמדת ובמתיחת שרירים בלתי פוסקת יודע כי אין הצלחות מלאות.
יש, אולי, גם ברגעי אבל כבד אלה, חצי נחמה או פחות, שהטרור של השכנים אינו יעיל בתחומי ישראל ועליו לפנות אל מדינות העולם ולבצע את מעשי הפשיעה תוך הפרת ריבונותן.
שום גדר הפרדה ושום כיפת ברזל ושום פעילות יבשתית של הביטחון השוטף אינם יכולים להבטיח מאה אחוזים של הצלחה. תמיד יש סדק. תמיד יש נקודת תורפה. המכשור אינו מובטח מפני חלודה ותמיד יש טעות אנוש בצורת עייפות, וזה הסדק הקורא לטרור.
מדינות רבות, שבהן הפריסה הישראלית העניקה ביטחון וחיים ללא דאגה לתיירי הכחול-לבן, אינן נזכרות כלל כל עוד לא אירע אסון. בולגריה יצאה אתמול מן הרשימה האלמונית. שבעה ישראלים נרצחו על אדמתה.
ברור שהנושא יילמד. יופקו לקחים. ישראל תצוד את האחראים. סביר להניח כי ימצאו את מותם. כמו בעבר. שוב ירעננו את ההנחיות. יחדשו את התרגולים. יסתמו את הפרצות. שוב יהיו הצלחות רבות וארוכות, ושוב - לאחר זמן רב ככל האפשר - ימצא הטרור הערבי-איראני עקב אכילס ברשת המגן, ויפגע בנו.
אין לישראל אשליות באשר לזדונם של מבקשי נפשה. הצירופים משתנים מדי פעם - איראן, אל-קאעידה, חיזבאללה - אבל היד היא תמיד ידו של עשיו. שוב חוזר היגון ועימו דם, יזע ודמעות, ושוב "צריך להמשיך ללכת."