האחריות: בין הפרט למדינה

אסונו של משה סילמן הוא מצמרר. בשעה שהוא נאנק מכאבים במצב אנוש, עוד יותר קשה לדון בעצם המעשה. אבל עדיין צריך לקיים דיון, כי יש רבים שמחכים לראות כיצד מעשהו הנואש ישפיע על הדיון ועלולים לנקוט צעדים נואשים בעצמם. התאבדויות מייצרות עוד התאבדויות. אלימות גוררת אלימות.

אנו מדברים על שתי השקפות עולם. הן מקבילות ברוב הזמן, אבל יש תקופות שבהן משהו בסיסי משתבש ומתחוללת מעין התנגשות ציביליזציות כלכלית. התנגשות בין אנשים שחיים לפי השקפה ימנית ניאו-ליברלית ובין אנשים שמעוניינים בעולם סוציאליסטי-מרקסיסטי.

בעולם הימין הכלכלי יש תשובה ברורה למשה סילמן: אל תתייאש. תמיד יש תקווה ועליך להיות אחראי לגורלך. יש אנשים שיצאו ממחנות השמדה ובנו את חייהם מחדש. אנשים החלימו מסרטן בכל גופם. יש אנשים שאיבדו את היקר להם מכל באסונות והתעקשו לבנות את חייהם מחדש.

כישלונות כלכליים לא אומרים שאין סיבה לנסות להתחיל מחדש. אי אפשר לצפות מהמדינה לערוב לכל היוזמות העסקיות, לכל ההחלטות שקיבלת בחייך. גם אם מיזמיך כשלו, גם אם חובותיך עצומים, יש תקווה. תוכל להכריז על עצמך פושט רגל בביהמ"ש ולהתחיל לאט ומההתחלה. אין ערובה להצלחה, אבל כאשר ההצלחה הכלכלית מתרחשת היא נושאת בחובה שגשוג כלכלי.

מהצד השני יש את הגישה הסוציאליסטית. לפי גישה זו, המדינה צריכה לספק את רשת הביטחון לאנשים שנופלים. למנוע את קריסתם המוחלטת. להציע להם לפחות דיור בר-השגה. לתת להם שירותי רווחה נאותים. להושיט יד בעת צרה, להיות שם ברגעים הקשים.

הלוואי שמדינה היתה יכולה להיות אם רחומה אבל זה לא ריאלי. זה מתכון להידרדרות כלכלית לאומית מהירה, ובמקרים מסוימים בהיסטוריה לנהרות של דם. הסוציאליזם, עד כמה שהוא קוסם כאידיאל יפה, פשוט אינו עובד. הוא לא מתבסס על אהבה אלא על אחוות עניים וצרות עין לעשירים. מישהו זוכר למה התפרקה ברה"מ?

זהו לא מקום שממנו יוצאת צמיחה כלכלית. אי אפשר להיות צר עין להצלחתם של המעטים ולקוות שאם רק המדינה תחלוב מהם כמה שיותר כספים, יהיה לך טוב. זהו פרדוקס.

כנראה המצב הרצוי הוא באיזשהו תמהיל בין שתי הגישות. אבל לא ברור מהו האיזון. כרגע האיזון אינו קיים. יש התנגשות תרבויות. מעשהו של סילמן נורא וקורע את הלב. אני מאחל לו בכל ליבי שיחלים ויבנה את חייו מההתחלה. אני מקווה שהמילים שלי יעצרו את מי שחושב מחשבות קיצוניות בעקבותיו.

אין מחיר לחיים.