פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שוויון בנטל? להתחיל בחינוך

      יש לי קילומטרז' ארוך בשיחות עם חרדים ובמשא ומתן עימם. נכון שרוב הקשר שלי עם חרדים היה לפני כ-15 שנים, ומאז אנו עדים למפנה טכנולוגי בעולם. ונכון גם שחלו שינויים ברמת החיים בישראל - ברוב המגזרים. אבל בעוד השינוי בציבור הכללי ניכר בכל מגזר ובכל משתנה, הציבור החרדי נותר כפי שהיה בעבר; כך מנהיגיו וכך רבניו. שיטוט ברחובות שכונת מאה שערים בירושלים, על סמטאותיה ומבואותיה, מזכיר לי את ימי ילדותי טרם קום המדינה, שעה שצעדתי עם סבי החרדי, סבא נח. דבר לא השתנה: אותן מודעות, אותו סגנון, ובעיקר אותו אורח חיים.

      אבל בעוד לפני שנים שמירת המערכת הנפרדת כל כך הייתה קלה ופשוטה, כיום ניבעים סדקים באשמת "הקדמה", שפורצת גם לד' האמות החרדיות. האינטרנט והפייסבוק, שמתגנבים לאיטם לבתים החרדיים, חושפים אותם חלקית לעולם האחר, אם תרצו ל"עולם האמיתי". אני זוכר שבאחד המשאים ומתנים המתישים שניהלתי עם מנהיגות חסידי בעלז, אמר לי אחד ממנהיגי הקהילה - "אם אתם רוצים שותפות איתנו, אל תיגעו לעולם בגיוס בנות ובגיוס אברכים". לצערי, נטשתי את המו"מ עם החרדים עוד טרם פרישתי מהפוליטיקה. חשתי שאיני יכול לגשר בין ההתנגדות הנפשית שלי להסתגרות, לבין עמדותיי האזרחיות, החברתיות והפוליטיות.

      על רקע הדברים אני בוחן היטב את השינויים בחוק טל לאור פסיקת בג"ץ והמאבק על "נשיאה בנטל". הציבור החרדי טוען כי לימוד תורה שומר על עם ישראל, ואכן רבים "נהרגו באוהלה של תורה". אבל אין ליבי עימם. החרדים שומרים על עצמם ועל קהילתם, על ראייתם השבטית ועל היהדות שלהם. ראשי מחנה "הפראיירים" מוכרים לי. חלקם אנשים ששימשתי להם כמעט חונך, פוליטי ואזרחי. המאבק שהם מנהלים על השוויון הוא מאבק ששותפים לו רבים מאזרחי ישראל. אבל הרצון של "הפראיירים" (ושל פלסנר) ללכת לחקיקה קיצונית עם מכסות גיוס בלתי מציאותיות, לא יביא את השוויון בנשיאה בנטל הרצוי כל כך, אלא רק שינוי משמעותי בספר החוקים.

      על המדינה לכפות לימודי הליבה

      לדעתי, מאבק כה ממושך חייב להסתיים בדרך יותר מתונה, גם במכסות וגם בסנקציות. מדוע? כי המערכה על השוויון בנטל אינה מתמצית דווקא בחזית זו. לא. יש לכבד את פסיקת בג"ץ ולהתקדם בנושא הגיוס והשירות האזרחי, אבל אסכולת בית שמאי תחטיא את מטרתה. היא לא תניב דבר מעבר לחיכוך ידיים נוטף שביעות רצון של יוחנן פלסנר ובועז נול. נושא החינוך והוראת מקצועות הליבה הוא החשוב ביותר, ועליו יש להיאבק. הרבנים החשובים מירושלים ומבני ברק מתנגדים להוראת מקצועות הליבה. הם מבינים שמקצועות אלה יאפשרו ללומדי התורה אופציה תעסוקתית וכניסה אפשרית למעגל העבודה בישראל, ולכן הם מתנגדים בתוקף. קראתי בשבוע החולף על חיילת בחיל האוויר, חרדית לשעבר, שעם כל רצונה הטוב לא נמצא לה מסלול מתאים בחיל בשל בורותה במקצועות הליבה, לרבות מתמטיקה.

      על המדינה לכפות את לימוד מקצועות הליבה בכל דרך חוקית, כולל מניעת הקצבה לישיבות שיסרבו לעשות כן או סנקציות על ראשי ישיבות. זאת ועוד, לימוד מקצועות הליבה אינו בבחינת "ייהרג ובל יעבור". אף מנהיג חרדי לא יאמר כי "זו פגיעה בקדושת החיים החרדיים". השוויון בנטל אינו רק ביטחוני, הוא הרבה יותר אזרחי וכלכלי.

      המדינה זקוקה לתוספת משמעותית של חרדים לכוח העבודה. זה נכון בעבור המשפחות החרדיות שעשויות לצאת ממעגל העוני. זה אף נכון למדינה, שחייבת להגדיל את היקף העבודה ואת עוגת ההכנסה הלאומית. השינוי המתבקש הוא אסטרטגי, ולא טקטי. אני חושש שסנקציות קיצוניות בנושא הגיוס לא ישיגו את מטרת השוויון בנטל, שהוא בנשמתה של החברה הישראלית.