"עזוב, שום דבר כבר לא ישתנה, יצאנו לרחובות ומה קיבלנו? טרכטנברג?". אז זהו, שלא. השתחררתי מקבע לפני קצת פחות משלוש שנים, אחרי ששירתתי כקצין בשריון. השתחררתי משום שהבנתי שאשפיע יותר במערכת האזרחית מאשר במערכת הצבאית, ומשום שהחברה שלנו זקוקה לצעירים יותר מאשר הצבא. ואז גיליתי לאכזבתי שהמערכת הצבאית השתלטה על חיינו בכל התחומים, אבל בעיקר בפוליטיקה ובחברה ובכלכלה. ואז הגיע יום חמישי, ה-14 ביולי 2011. קמו מספר אוהלים ברוטשילד. באותו סוף השבוע הזה למדתי למבחן במשפטים, אבל ידעתי דבר אחד: אני חייב להיות שם. הגעתי לרוטשילד ביום השלישי, ומה שקרה מאותו רגע הוא היסטוריה. כשהגעתי למאהל, במשך חצי שעה הסתובבתי עם פה פעור. קרנתי מאושר. "זוהי הסיבה שהשתחררתי, בשביל זה אנחנו חיים", אמרתי לעצמי.
מאז, במשך שנה, אני מקדיש את כל כולי למאבק הזה, משום שאני מאמין שבנינו פה חברה, לא לשם השיח המיליטריסטי השולט, או לשם איום איראני זה או אחר, אלא משום שיש לנו חברה ששווה את ההשקעה פנימה. העצרת הכי מרגשת מבחינתי הייתה דווקא זו שהייתה הכי שנויה במחלוקת: צעדת הדממה ב-20 באוגוסט, יומיים לאחר הפיגועים באוטובוס בדרום, על אותו קו 392 שבו הייתי נוסע לבסיס בזמן השירות הצבאי. הרבה אמרו לנו: תבטלו את העצרת, זה לא מתאים עכשיו. זו הייתה החלטה לא קלה, אבל דווקא בגלל שכל כך התרגלנו שכאשר יש אירוע בטחוני צריך לעצור את החיים - החלטנו לשנות הפעם את השיח. "אין בטחון אישי, בלי בטחון חברתי", אמרנו אז לראש הממשלה. בזמן הצעדה עצמה, בה למעלה מ-10,000 איש (כולל אזרחי באר שבע ושדרות, לצד ערבים ודתיים, אשכנזים ומזרחיים) צעדו עם לפידים לדרוש מדינה שדואגת לאזרחיה, קיבלנו דיווח על הרוג בבאר שבע. באותו רגע הרגשתי את התחושה הכי מוזרה בחיי: צמרמורת יחד עם גאווה עצומה במה שעשינו.
דווקא בגלל הימים האלה - הוכחנו שאנחנו עם חי. עם שיוצא ונלחם על העתיד שלו. ואתם יודעים מה, חשבתי אז, אפילו האויבים שלנו מסתכלים עלינו ואומרים: הם משוגעים! תראו לי חברה אחת שבזמן מתקפת טילים יוצאת לרחובות לדרוש צדק חברתי. אנחנו משוגעים, כאלה אנחנו. אבל מצד שני - גם הרעיון להקים פה מדינה לפני מאה שנה היה נראה הזוי לחלוטין. בטח גם אז קראו לאותם הוגים וחלוצים: אנרכיסטים. סושי ונרגילות כנראה לא היה באופנה אז...
במשך שנה אנחנו נלחמים על החברה שלנו. "מה אתם רוצים?", שואלים אותנו הרבה, למרות שאין ילד בישראל שלא יודע היום מה משמעות צמד המילים "צדק חברתי". למרות שכמעט כל אזרח בישראל מכיר היום את המושג עובדי קבלן - מושג שעד לפני שנה היה שקוף לחלוטין והתברר בחודשים האחרונים כאחד מתחלואי החברה שלנו, שהממשלה הנוכחית ממשיכה להתעלם ממנו.
אנחנו המשכנו את המאבק גם אחרי ה-3 בספטמבר, שהיה הכ"ט בנובמבר של החברה האזרחית בישראל. באותו יום הכרזנו עצמאות מהשקרים, מהספינים, ומההרגשה שהמצב הקיים חייב להישמר. המשכנו אותו בחורף, במאבק על הדיור הציבורי, במאהל התקווה שפונה באכזריות בינואר, המשכנו אותו למרות הביקורת. המשכנו אותו גם כשאמרו שהמחאה רק פגעה בעולם הפרסום, במשקיעים ומי יודע מה? אולי אנחנו גם אחראים למלחמת יום כיפור.
לפני שנה, דפני נטעה אוהל בשדרות רוטשילד, השדרות שבהם הוכרזה המדינה, אבל היא נטעה משהו הרבה יותר עמוק בציבור הישראלי: תקווה. את התקווה הזו אנחנו רוצים להמשיך גם בשבת הזו, בכל רחבי הארץ, וגם בימים שלאחריה כי המאבק לחינוך, לדיור, לרווחה, לבריאות ולהפסקת שלטון מיעוט על הרוב לא יכול לעצור בשנה אחת. זהו המאבק על עתיד מדינת ישראל, ועכשיו אנחנו באים חדים יותר, נחושים יותר, ומנצחים יותר. כשצעדנו בשדרות קפלן בתל אביב, ב-6 באוגוסט בשנה שעברה, והייתה לי את הזכות להוביל, יחד עם עוד פעילים נוספים, טור של עשרות אלפים שצעדו איתנו, צעקתי לחברים שלצידי: "תפנו את המחסומים שמפריעים לנו להתקדם". "אלו לא מחסומים", הם צעקו לי בחזרה, "אלו הם מאות אלפי אנשים שבאו". זהו הרגע שבו הרגשתי סופית: התחלנו משהו, ואי אפשר יהיה לעצור אותנו זו תחילתה של החברה האזרחית בישראל.
הכותב הוא ממארגני ההפגנות בקיץ שעבר, ומייסד תנועת "מעמד האוהלים הישראלי"