לרגעים נדמה ששלומי קוריאט יעשה הכל כדי לשכנע שהוא לא באמת אבי הטחול. הבעיה היא שזה כמעט בלתי אפשרי: הרושם שהותירה הדמות שעשתה לו את הקריירה - הבן הכל יכול של מלך העולם התחתון בסדרת הטלוויזיה "הבורר" - פשוט חזק מדי. מאז דבק בקוריאט הטייפקאסט של הערס העבריין, הוא לא מצליח להסיר אותו ובכלל לא משנה אם יברח לתיאטרון או יזכה ב"רוקדים עם כוכבים".
"אולי אני נראה קשוח, אבל אני בכלל אדם חרדתי", אומר קוריאט. "זה מתבטא בעיקר במחשבות של 'מה יקרה אם', ומלווה אותי בכל תהליך היצירה. זה מקצוע עם הרבה אמוציות, ואני רגשני ברמה שאי אפשר בכלל לדמיין. אחרי שמכירים אותי תמיד אומרים, 'בוא'נה, איך אתה עושה את העבריין הזה?'".
"אני בהחלט מודע לכך ש'הבורר' הוא חותם מאוד רציני", קוריאט פותח במגננה, "גם אם אעשה היום דמות שייקספירית היסטרית, עדיין יזכרו לי את אבי הטחול, כי קל יותר להתחבר לדמות הזאת. מאז העונה האחרונה עברו שנתיים, הספקתי לעשות עוד שישה תפקידים אחרים, אם לא יותר, אבל בגלל הפמפום ויחסי הציבור הגדולים שעשו ל'הבורר', ובגלל שמדובר בסדרה עם המון שחקנים והיא ראשונה מסוגה, אז הדמות התקבעה לאנשים בראש".
"אנשים שכחו שהתחלתי בכלל מ'פרוזאק'. הייתי שחקן שעושה שייקספיר, ונכנסתי לקומדיה כדי לברוח מהכבדות. כקומיקאי מייד מקטלגים אותך כאחד שלא יכול לעשות דברים רציניים, וזאת הבעיה בתעשייה הזאת. כשאתה מוכיח שאתה יכול לעשות משהו אחר, אז מקטלגים אותך כשחקן שיכול לעשות דברים כאלה אבל לא יכול לעשות קומדיה.
"'הבורר' תישאר סידרת קאלט שתמיד יזכרו. זה כמו שלמשה איבגי זוכרים את 'מתחת לאף'. אני זוכר שבפגישה הראשונה עם איבגי, על הסט של 'הבורר', העברתי את כל היום עם ציטוטים מ'מתחת לאף'. כולם זוכרים לו את זה, לא זוכרים לו את 'שורו'. ככה זה, תמיד יש את הדבר שילך איתך לנצח. אבל זה לא אומר שזה הדבר היחיד שאתה יכול לעשות. לשמחתי, מזמן הבינו שאני ורסטילי. אני עושה תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, לא נתקעתי. המשכתי הלאה. אם יפנו אלי היום ויגידו לי 'בוא תעשה תפקיד של עוד עבריין' - זה לא יקרה. זה פשוט לא יקרה".
בכלל הגיע לאודישן לתפקיד אחר
את הדמות של אבי הטחול קיבל קוריאט בתום המתנה של שמונה חודשים, אחרי שבכלל בא להיבחן עבור תפקיד קטנטן של יום צילום אחד. כהכנה לתפקיד, הוא צפה בהרבה סרטי גנגסטרים ותוכניות דוקומנטריות על עולם הפשע. את הטירוף של הדמות יצר בהשראת "פני צלקת". "רק בתעשייה הקטנה והמרובעת שלנו יש נטייה לקטלג. באמריקה, אם הייתי עושה רק תפקידים של עבריין הייתי יכול להיות סופרסטאר היסטרי, כמו ויני ג'ונס או מיקי רורק, שרוב התפקידים שלו הם באד?גייז. הם כוכבים היסטריים, אבל פתוחים לקבל גם דברים אחרים. למה רוברט דה נירו יכול לשחק פושע, ואחר כך שוטר, ובפעם אחרת מאפיונר? היה לי נורא כיף לחזור ל'הבורר' מדי שנתיים, אבל העונה הבאה (שאותה יתחילו לצלם באוקטובר) תהיה האחרונה. וזה טוב לכולם, כי כולנו רוצים להמשיך הלאה".
חבל, דווקא כשהתחילו להגיד שאתה אורי גבריאל הבא.
"אני לא חושב שאני יכול להיכנס לנעליים של אורי גבריאל. הוא עשה מלא תפקידים, שיחק ב'באטמן' וב'הממלכה' וזכה בפסטיבל קאן. אבל אנשים לא זוכרים לו את זה. התעשייה השתנתה מאז, יש יותר פתיחות לעומת אותם ימים ויש יותר אופציות של עשייה. זה כבוד שמשווים אותי אליו. גדלתי על 'מתחת לאף' ועל סרטים של זאביק רווח, שגם אותו קיטלגו וחבל, כי הוא אחד השחקנים השייקספיריים המוכשרים שהיו בארץ".
בניסיון למסמס את התדמית שדבקה בו, ואולי סתם כי הוא יכול - קוריאט נמצא בכל מקום. בימים אלה הוא משחק בסרט עטור הכוכבים "העולם מצחיק" וב"נשואים פלוס" בקשת, מריץ מופע סטנד?אפ ברחבי הארץ, מככב בפרסומות ועובד על מחזמר.
"התפקידים שלי ב'הבימה' הם הכי אנטי טייפקאסט. ב'נשואים פלוס' אני החננה. ב'פנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן' הייתי על תקן חצי פיגור. אני מאמין שחלק מהקסם ומהיופי במקצוע זה שאתה יכול לעשות הכל - אין שחקן אמיתי שיכול להיות רק קומי או רק דרמטי. אם אתה שחקן במהותך, אז אתה יכול לעשות הכל. כרגע אני נמצא בנקודה שאני שלם עם עצמי".
בין לבין הוא גם מתחזק משפחה עם שלושה ילדים קטנים בצפון תל אביב - ליהי, שעולה לכיתה ב', יונתן (3) ושירה (8 חודשים). "אשתי היא בולדוזר אמיתי, היא מחזיקה אותי ברגעים הקשים ועומדת מאחוריי כל הזמן", מספר קוריאט על אורית, אשתו כבר שמונה שנים. "המשפחה שלי קודמת לכל. זה השורש, אלה היסודות. הבת הגדולה ירשה את הכישרון. לא קל לה, כי תמיד אומרים, 'הנה היורשת, איזו כישרונית, היא הבת של'. אם היא תחליט שהיא רוצה ללכת למקצוע הזה, היא תשים לי וינקר ותשאיר לי עשן".
ומה אבא היה מעדיף שהיא תעשה?
"אני מתפלל לאלוהים שהיא לא תתעסק במקצוע האכזרי שאני בחרתי בו. כאבא הייתי מאוד שמח אם היא תהיה אשת עסקים מוצלחת בתחום הנדל"ן. שיהיה לה השקט שלה. אבל כל עוד היא תהיה שלמה עם הבחירה, אני אשמח. מה היא צריכה את השטויות האלה? אנשים טועים לחשוב ששחקנים הם רק מה שקוראים בעיתון או רואים בגיא פינס - גרים בדירות מפוארות, נוסעים במכוניות מפוארות ויש להם ים כסף. זה בולשיט. משחק הוא מקצוע אפור מאוד. אתה עובד בשעות לא שעות, לפעמים זה בא על חשבון המשפחה וזמן איכות עם הילדים; לא תמיד אתה ב'גוד וייב' להצחיק, ולא תמיד בא לך. ולא נהיים עשירים מזה".
התחיל ב"קמצן" של מולייר
הוא נולד ביבנה לפני כמעט 36 שנים. זו היתה תקופה של אינטגרציה, וקוריאט הצעיר היה עסוק בניסיון לא להשתרך אחרי החברים. "אם רואים מאיפה הגעתי, לא היו חושבים בכלל שאני יכול להגיע לתחום כזה. ילדים, מכות, שכונה כמו שאתה מדמיין לעצמך. כשאתה צעיר במקום כמו יבנה אין לך הרבה לאן לברוח. עד כיתה ט' בכלל היה לי חלום מוזר על קריירה צבאית, רציתי להיות מפקד השייטת. לא היו לנו מקומות בילוי, ואם אין לך אוטו אז אתה תקוע. ערבי שישי היו על הברזלים, רק חיפשנו מפלט מהשגרה. ואז הקימו תיאטרון עירוני בעיר ונרשמתי. התחלתי להתעניין, בעיקר בתור המצחיקן.
"העלינו את 'הקמצן' של מולייר מול ראש העיר, ופתאום קלטתי שאני טוב בזה. עשינו שלוש הצגות, ובאחת מהן הגיעה חברה של אמא שלי והחליטה על דעת עצמה לרשום אותי למבחנים לתלמה ילין. אפילו לא ידעתי על קיומו של בית הספר. הלכתי למבחנים, עברתי אותם בציונים גבוהים, ובאותו רגע הבנתי שוואלה, אני יכול לעשות את השינוי בחיים שלי - לצאת מהמקום שלי ולהכיר עולם חדש. באותו רגע קיבלתי החלטה ואמרתי: 'זה מה שאני עושה'. התחלתי ללמוד בתלמה ילין, יצאתי כל יום בחמש וחצי בבוקר וחזרתי הביתה בעשר בערב.
"כשהגיע הזמן להתגייס, שוב צץ בי הרעב להוכיח לעצמי שאני פייטר. הייתי מורעל, כי החברים מבית הספר ביבנה הלכו להיות קצינים בשייטת ובדובדבן, טייסים, צנחנים או גולני. אמרתי: 'מה, אני לא אהיה קרבי?' פספסתי את המועד לתיאטרון צה"ל, עשיתי גיבושים, בחרתי צנחנים והתחלתי טירונות. ואז הבנתי שלמזלי אני לא אהיה מפקד הקומנדו הימי, ומזלו של צה"ל שלא קיבל אותי לזה. חזרתי לחלום על האהבה האמיתית שלי, התיאטרון. אחרי שנתיים בצנחנים עברתי להיות מדריך אב"כ בפיקוד העורף, ובחמשת החודשים האחרונים שלי בצבא נפתח צוות הוויי ובידור של הפיקוד והשתתפתי בגלגוליו הראשונים. משם התגלגלתי לבית צבי, והלאה והלאה".
מי השפיע עליך?
"ההשפעה הכי חזקה עלי, בקומדיה ובכלל, היה זאביק רווח. עוד כילד אהבתי מאוד את ג'רי לואיס ואת לואי דה פינס, הייתי מכור לסרטים שלהם. בכיתה י"א נחשפתי למונטי פייתון וכאלה. זה נשמע מוזר, מה אני ומונטי פייתון. הרי אני עושה דמויות של ערסים. אבל נחשפתי להרבה מאוד סוגי פרפורמרים. הייתי פריק של טלוויזיה וקולנוע. יכולתי לשבת שישי?שבת רצוף, לא לצאת מהבית ורק לראות סרטים ברצף. דבוק לטלוויזיה. הדבר הזה מגנט אותי. רציתי להיות שם. ועכשיו, כשאני שם, מתברר שזו לא מציאה גדולה".
לאילו סרטים אתה מתחבר?
"אני באמת אוהב קולנוע על כל סוגיו, אבל אם תיתן לי סרט של פרנסואה טריפו או סרט מכות, אני אלך על המכות. אני אוהב סרטים סוג ח', שלא צריך לחשוב הרבה ואפשר להעביר מולם ערב בכיף. זה לא שאני לא הולך לראות סרטי סינמטק, אבל אם אני הולך לקולנוע ומוציא כסף, זה יהיה בעיקר על שוברי קופות, קומדיות קלילות. אני אוהב להפעיל את הראש, אבל כשאתה מתעסק ביצירה הראש כל היום עובד, ולפעמים בא לך פורקן, ללכת לקולנוע ולראות סרט כמו 'הדיקטטור'".
תפקיד ראשי ב"העולם מצחיק"
בימים אלה הוא משחק את ניסים בסרטו של שמי זרחין "העולם מצחיק". יותר מ?90 אלף צופים ראו את הסרט בשלושה שבועות. הוא עוקב אחר סיפורם של שלושה אחים (שמגלמים דני שטג, אסי לוי ואלי פיניש), מעניק מבט מרתק על טיפוסים טבריינים ועושה מחווה לגששים. "ניסים הוא מין נהג בוס בעיריית טבריה, איש טוב ורגיש שמפנטז להיות ערס או רוצח שכיר ובורח לפנטזיות בסדנת כתיבה. שמי זרחין תמיד חוזר לטבריה, אבל היא רק הכיסוי והמעטפת. מהצילומים שעשינו בעיר אני יכול לומר שיש שם טיפוסים שיכולים למלא עוד עשרה סרטים. אני מאוד מעריך את זה שהוא הולך עם העולם שלו ולא נכנע למבקרים ולאמירות של 'למה עוד פעם טבריה'. 'העולם מצחיק' נורא מזכיר לי סרטים של אמיר קוסטוריצה ברמת הקרקסיות שבהם. כל כך הרבה עולמות וטיפוסים שבסוף מתחברים לסיפור אחד".
ואיך זה להיות חלק מקאסט מטורף ודי נדיר בתעשייה כאן?
"שלושה רבעים מהשחקנים בסרט הם מהמובילים בארץ. זה קאסט שאם אתה מסתכל עליו מבחוץ, אתה ישר אומר: 'וויי, כמה אגו יש שם', אבל כשאתה כל כך עסוק בעבודה, האגו נעלם. מה שמדהים זה ששמי מצליח לגייס שחקנים בכירים - זאב רווח, איבגי, קטורזה, דרור קרן, אלון נוימן ואחרים - ליום צילום אחד, וכולם אומרים 'אמן' בלי לקרוא אפילו את התסריט. זה רק מראה על ההערכה והיכולת שיש לאיש ועל הגדולה שלו בתור במאי ותסריטאי.
"שיטת העבודה שלו לא דומה לאף אחד אחר שעבדתי איתו. אין דבר כזה אצל שמי לא לבוא מוכן או לא להיות 100 אחוז בדמות, גם כשלא מצלמים. הוא יודע טוב מאוד מה הוא רוצה מהשחקן, ונותן לך הערות מאוד ברורות באוזן, כך שאי אפשר לטעות. אין דבר כזה לסיים טייק ולשאול איך היה או לבקש ביקורת. הוא לא מקבל את זה, הוא מאוד נוקשה. אני רגיל לסטים שבהם אני עושה שכונה, משתולל ומצחיק והכל נורא קליל, ופתאום הגעתי לסט שבו יש בוס אחד ואין דבר כזה לערער על הבוס. הוא מאמין בגישה כזאת שאם אין לך הסחות דעת, אז אתה והדמות יכולים להיות מחוברים ב?100 אחוז".
והוא יודע על מה הוא מדבר.
"את הפורקן שלי מצאתי בשעה של ההפסקה", מודה קוריאט. "לי, למשה אשכנזי ולרותם זיסמן היה ההומור שלנו, הומור פלוצים וכאלה. היינו מתפרקים עד שזה כבר התחיל להציק לאחרים. בשבילי ההפסקות האלה היו הזדמנות לבדוק חומרים לסטנד?אפ. אז כל פעם הייתי בודק משהו בכאילו סיפור".
שנים רבות חלפו מאז שקוריאט היה חייל משוחרר שהנחה משחקי רולטה בקניונים כחלק מקידום מכירות של מפעל הפיס להגרלות הצ'אנס. "הייתי מכריז במיקרופון: 'אנחנו נמצאים בקניון בת ים, גבירותיי ורבותיי. אם אתם בהפסקת אוכל, אם אתם בין קנייה לקנייה - אתם מוזמנים לבוא אלינו, אל מרכז הקניון מול המזרקה, ולנסות את מזלכם בגלגל המזל'. זו היתה העבודה הראשונה שלי שאיכשהו קשורה למקצוע. על חודש שבו רצתי מקניון לקניון קיבלתי משהו כמו 7,500 שקל. בזמנו זה נראה לי ים של כסף, ואמרתי לעצמי, 'וואו, איזו עבודה. איזה מדהים'".
בתקופה שעוד ניסה לפרוץ לתודעה דרך שלישיית "פרוזאק" (עם יובל סמו ואופיר לובל), קוריאט עדיין נאלץ לחלטר בעבודות מזדמנות כדי לגמור את החודש. הוא הפעיל מכונה של ניקוי רצפות בסופרמרקט, עבד בנגרייה, וגם בתור רצף, ואפילו התקין תשתיות של ערוצי זהב מתחת לאדמה.
ואז הגיעה ההצלחה עם "פרוזאק", שסוף סוף גם סידרה אותו כלכלית. "לא חלמנו בחלומות הוורודים שלנו לעשות סכומי כסף כאלה, במיוחד אחרי שבמשך ארבע שנים עבדנו בלי לראות שקל", הוא מודה.
"כש'פרוזאק' התפרקה לקחתי את זה הכי קשה, כי לא חיכה לי כלום. אמרתי 'וואט דה פאק אני הולך לעשות עכשיו'. הייתי רגיל להכנסה מסוימת, ולא ידעתי מה עושים. היה לי חלום לעשות מופע בימתי קומי נוסף. היינו במסע הופעות בארה"ב כשכבר התחלנו לדבר על פירוק, ואמרתי לסמו: 'בוא אני ואתה נצא יחד ונעשה משהו'. אבל זה פחות דיבר אליו בזמנו. נראה לי שהוא הגיע לסוג של מיצוי, רצה ברייק מזה, וכיבדתי את זה.
"מאז קרו דברים ובא 'הבורר', אבל הרעב נשאר. לפני שנה אמרתי, 'די, אני עולה עם מופע'. התחברתי לגיל מקבוצת סברס ולתאומים רועי ויובל מורן, ולקחנו את זה כפרויקט. הקדשתי שנה לטובת הדבר הזה. אספנו חומרים וכתבנו אותם כסטנד?אפ. בכל פעם שהרכבנו חומר לעשר דקות יצאתי לבדוק אותו מול קהל, אבל לא במקומות כמו צוותא, כי במקרה שלי זה עלול לעשות לי שירות הפוך. לכן התחלתי לחמם את 'מה קשור' ולבדוק חומרים. לאט לאט נבנה הקונספט סביב המופע, הוספתי וידיאו, והיום יש לי מופע מלא שאני מאוד גאה בו ושלם אתו, וזה כיף להגשים את החלום הזה. אנשים מגיעים לראות את אבי הטחול עושה מופע, כי זה מה שעובר להם בראש, ופתאום נזכרים שאני גם קומיקאי. מכל סוגי אמנויות הבמה שניסיתי, להצחיק אנשים זה הדבר הכי קשה עלי אדמות".
בניינטיז זה היה קאלט
ובאמת, החיסרון הגדול בניסיון להצחיק אנשים הוא המבוכה הגדולה כשזה לא מצחיק. קחו לדוגמה את החידוש הישראלי לקומדיית הקאלט האמריקנית "נשואים פלוס", שזכה למתקפה נדירה של ביקורות ארסיות מכל כיוון אפשרי. "לקחו פה מאוד קשה את 'נשואים פלוס', ולא בצדק בעיניי", משיב קוריאט, "השפה האמריקנית הרבה יותר עשירה, ודברים נשמעים שם אחרת. ההומור של פעם לא תופס היום, כמה שניסו לעברת את זה ולעדכן. בסופו של דבר אף אחד לא ניסה להתעלות על המקור, או להביא פה תחרות ל'ניקוי ראש' או ל'סיינפלד'. סתם ניסו לעשות סידרה קלילה וחביבה לקיץ, שלא מתיימרת. אז חסידי הסידרה המקורית קרעו לזה את הצורה. הרייטינג מוכיח שעם כל ה'לא ולא', אנשים יושבים ורואים את זה. אולי הטעות היתה לקרוא לזה 'נשואים פלוס', כי אם היו קוראים לזה 'משפחת אברהמי' זה כנראה היה עובד הרבה יותר טוב".
גם "רוקדים עם כוכבים" היתה מטרה קלה עבור המבקרים.
"כשקיבלתי מהם הצעה בפעם הראשונה סירבתי, בגלל הסטיגמה. בפעם השנייה זה לא הסתדר לי עם לוחות הזמנים, אבל עדיין הסטיגמה היתה גדולה. בפעם השלישית דיברתי עם משתתפים מעונות קודמות, התייעצתי עם כל מיני אנשי מקצוע, וכולם אמרו: 'תעשה, זאת חוויה'. הלחיץ אותי הרעיון לעשות בשידור חי משהו שהוא לא טבעי בשבילי, וחשבתי שכדי להתגבר על זה צריך להתמודד עם האתגר. מעולם לא חשבתי שאנצח, מעולם לא חשבתי שאשרוד יותר מארבע או חמש תוכניות, מעולם לא ידעתי שהאהדה ברחוב כל כך גדולה.
"בסופו של דבר, ריאליטי מבוסס על הצבעות קהל, אבל קהל יכול להיות נאמן לך עד גבול מסוים. אם אתה תהיה חרא של בן אדם אז הקהל יראה את זה, ואם תהיה חרא של רקדן אז הקהל יראה גם את זה, ויהיה מאוד לא נעים לעין לראות שאתה רוקד גרוע ונשאר. לשמחתי אני לא כזה רקדן גרוע, וגם לא ניסיתי להתייפייף. אני שלומי, אני עממי. לא ניסיתי להציג שלומי אחר, וזה כנראה עבד".
בקיצור, ההשתתפות ב"רוקדים" עזרה לך לקריירה.
"חד וחלק. היא הביאה לי את המחזמר 'סיגל' על חייו של אריס סאן. כשחקן, אחד הדברים היותר קשים זה לשחק במחזות זמר, כי צריך לדעת את שלוש הפעולות - לשחק, לשיר ולרקוד - ולא תמיד אתה מבורך בשלושתן. בתור תלמיד בבית הספר למשחק לא חשבתי על טלוויזיה. התמקדתי בתיאטרון, וחשבתי שאם תבוא טלוויזיה אז נזרום. בסוף זה דווקא קרה לי הפוך. היום שחקנים כבר חושבים אחרת ואומרים: 'נתחיל בטלוויזיה ונגיע לתיאטרון'.
"זה יישמע קלישאתי, אבל תיאטרון עושים בעיקר בשביל הנשמה. יש משהו באימפקט המיידי מול הקהל שכל כך שונה מטלוויזיה ומקולנוע. אין לך אופציה לטעות, אתה חשוף לגמרי, ולכן זה מחדד אותך ואתה בא לבמה מפוקס. בקולנוע אתה חשוף אבל ניתן לעריכה, אז מה שאתה רואה זו רק חצי אמת. עשיתי את 'השוטר אזולאי' בהבימה ואת המחזמר 'סיגל', ובקרוב אעשה בתיאטרון באר שבע תפקיד קומי במחזמר של קובי אוז שמבוסס על השירים של 'טיפקס'".
איך מי שהתחיל ב"מולייר" מסתדר עם מחזות זמר?
"כצופה, אני לא חסיד של מחזות זמר. תמיד אעדיף לראות דרמה או קומדיה. אם הייתי צריך לבחור עכשיו כצופה - 'מקבת', 'הזוג המוזר' או 'מרי לו' - הייתי הולך לראות את 'הזוג המוזר'. שכל אחד יפרש את זה איך שהוא רוצה".
הבעיה היא שכמעט כל תיאטרון בארץ מושך לכיוון של "מרי לו". המיינסטרים משתלט על התיאטראות.
"כן, הפכנו למסחרה. התיאטראות לא במצב טוב. צריך למלא את הקופה, הקהל צעיר יותר ולא בא לראות 'מקבת' או 'יוליוס קיסר'. התדמית של התיאטרון זקנה, יבשה ורצינית מדי, ובגלל זה עושים את כל המסחרה בניסיון לרכך את התדמית הזאת. גם זה טוב, כל עוד אתה מוצא את האיזון בין קלאסי למודרני ולמקורי. בתיאטרון הבינו שכדי למשוך קהל צעיר הם חייבים לקלוע לטעם שלו, ולכן מעלים את כל מחזות הזמר הקלילים ואת ההצגות הקומיות".
היום מספיק להיות כוכב טלוויזיה כדי לקבל תפקיד ראשי במחזמר.
"תראה, יש שחקנים שבעיקר משחקים בתיאטרון ולא זולגים לטלוויזיה, ויש כאלה שמגיעים מהטלוויזיה לתיאטרון כי זה משרת גם את האינטרסים של התיאטרון, כיוון שהם מביאים קהל. המטרה של כולם היום היא רייטינג וכסף. לא רק בטלוויזיה ובתיאטרון, בהרבה מקומות. רייטינג הוא שם המשחק, ועל איכות נדבר אחר כך. אין לנו תקציבים של הוליווד, ואין לנו פה איכויות בריטיות. יש לנו מה שיש לנו, ועם זה צריך לעשות את המיטב".