מדוע דוחים הערבים את השירות הלאומי?

הקואליציה חלוקה בשאלת חובת גיוס הערבים בחקיקת השוויון בנטל. ח"כ זועבי סבורה כי השיח המתמקד בחובת השירות לא קשור רק לשאלת זכויות האזרח וחובותיו, אלא לשאלת השייכות

ח"כ חנין זועבי
11/07/2012

מנקודת מבטם של הפלסטינים בישראל, שאלת השירות האזרחי אינה שאלה אזרחית במהותה, אלא בעיקר שאלה של זהות. באמצעות השימוש שהיא עושה בשיח "השוויון", המדינה מחפה למעשה על המניע שמאחורי הדרישה לחייב את האזרחים הערבים בשירות אזרחי - הרצון בכינון "זהות נאמנה". עם זאת, עלינו להיות ברורים בתשובתנו: אנחנו לא משרתים בצבא הישראלי, מפני שאיננו שותפים עם המדינה בהגדרה מיהו האויב. לא נשתתף ב"שירות הלאומי/האזרחי", מפני שאיננו חולקים עם ישראל את הגדרת זהותה העצמית.

השיח המתמקד בחובת השירות הצבאי אינו קשור רק לשאלת זכויות האזרח וחובותיו. זהו שיח של שייכות, הקשור ליכולת לחוש אמפתיה כלפי המדינה ולרצון להגן עליה. מי שמשרת בצבא הישראלי אינו עושה זאת מתוך חובה בלבד, אלא גם מתוך הזדהות עם מסר אידיאולוגי. כלומר, השירות הצבאי בישראל הוא ביטוי של זכות, ולא רק מילוי חובה. מבחינת האזרח היהודי, השירות הצבאי אינו נטל. ליתר דיוק, משמעותו וערכיו אינם מתמצים במושג "נטל", אלא יש בו גם ביטוי של כינון עצמי וסולידריות חברתית. במובן הזה אנחנו, הפלסטינים, משוללים זכות זו: אין לנו צבא משלנו, שאנו יכולים להיות אמפתיים כלפיו וכלפי תפקידו, ואין לנו זכות להשתתף בהגדרת מעמדו ותפקידו של צבא שמייצג אותנו.

לפיכך, הדרך הטובה ביותר לתאר את יחסינו עם הצבא הישראלי אינה ציון העובדה שאיננו משרתים בו, או שאיננו ממלאים את חובתנו, אלא האמירה שהצבא הזה אינו מייצג אותנו ושאנו לא "נהנים" - אם אפשר לומר - מהזכות שכוח צבאי דכאני וכובש זה "ייצג" אותנו.

השירות הלאומי - אינדיקטור לתוכניות ישראליזציה שנכשלו

רובד משמעות זה אינו נעלם כשהדיון עובר מהשירות הצבאי לשירות האזרחי. אם אנו מעוניינים לדבר על מהות השוויון האמיתי בין הערבים והיהודים, יתבהר עד מהרה כי השוויון קשור לשאלת השייכות, ולא רק לשאלת הזכויות והחובות. אי אפשר לדבר על שוויון בחובות בלי לדבר על שוויון בשייכות. השוויון בשייכות, ולא השוויון בזכויות, הוא התנאי לשוויון בחובות. ההתמקדות בשוויון בחובות כתנאי לשוויון בזכויות היא חלק משיח פשיסטי, שאינו מאמין בזכויות האדם, אלא בהתנייתן. הדיבור על שוויון בזכויות כתנאי לשוויון בחובות מדכא את שאלת הזהות והשייכות.

ובכך, אנו דוחים את השירות הלאומי/האזרחי לא בגלל ההיבט האזרחי, אלא מכיוון שהיענות לו פירושה הנחה בדבר קיומם של יחסי אזרחות נורמליים. והרי אין כאן יחסי אזרחות נורמליים; אנחנו אזרחים במדינה המגדירה את עצמה מדינתו של עם אחר. גורם השייכות, שמגדיר את החובות וקובע את היחסים הנורמליים, נעדר מיחסינו עם ישראל. השייכות אינה מושגת באמצעות השוויון האזרחי ואפילו לא דרך השוויון הלאומי. השייכות, במקרה שלנו, נקבעת בעיקר על-ידי אופי הקמתה של המדינה ומהותה.

השירות הלאומי/האזרחי הוא המשכן של תכניות הישראליזציה הבלתי פוסקות ואינדיקטור לתכניות ישראליזציה שנכשלו, או שהשיגו הצלחה חלקית. התפקיד שלנו כמיצגי הציבור הערבי, אינו רק סיכול תכניות אלה, התפקיד שלנו הוא להבהיר בתוקף כי מקומנו במדינה הוא מעבר ליחסים של זכויות וחובות, ולפתוח את שאלות הזהות והיחסים בינינו כפלסטינים לבין המדינה העברית, כישות אשר קמה על חורבותינו ואשר ממשיכה להתקיים על כתפינו. ומי שחפץ לפתוח את השיח בדבר "הנטל", חייב לגשת אליו מהמקום הנכון: לא רק שהפלסטינים הם שותפים בנטל, אלא שהם שילמו וממשיכים לשלם בכפייה את כל הנטל הנובע מהקמת המדינה; האדמות, היישובים, הערים היהודיות, כל אלה מקורם ברכוש שנלקח מהפלסטינים. ההשתתפות והשוויון בנטל משמעם צדק חלוקתי של המשאבים, החזרת כל האדמות לפלסטינים והחזרת הפלסטינים לאדמותיהם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully