מאז חיסולם של הח'ליפים המוסלמים אנשי המופת ("אל-ראשידון") במסגרת מאבקי השלטון עוד בשחר האיסלאם ועד לרצח רפיק אל-חרירי נשיא לבנון בימינו, היו הרציחות הפוליטיות דרך חביבה ומקובלת להאצת חילופי קדנציות של בעלי תפקידים ולפתרון חילוקי דעות פוליטיים בחברות שמסביבנו. דרך זו שימשה, ועדיין משמשת, קיצור דרך החוסך קואליציות דחוקות, מסעי בחירות יקרים, לחצים, פשרות ואיומי פרישה. מטרדים ותשומות אלה הם, כידוע, חלק מהשיטה הדמוקרטית המסורבלת והדחויה שנוקטת ישראל, שצעירי העולם הערבי מנסים לחקותה לאחרונה באופן מעורר סקרנות ותקווה.
על רקע "האביב הערבי", הכולל ממש בימים אלה מעשי טבח אכזריים ומדממים שמבצע משטר אסד בעמו, העלה ערוץ אל-ג'זירה באוב את רוחו של ערפאת היישר למסכי הטלוויזיה של עמי ערב. מה כל כך חדש בסיפור מותו של טרוריסט זה, שעניינו שב ועלה לדיון הציבורי בסלוני ערב ואוהליו? הרי טענת הרעלתו על ידי ישראל בחומר רדיואקטיבי כבר נטחנה עד דק לאורך השנים. מה התחדש? ולמה עכשיו?
כל חיסול פוליטי מעלה מייד את שאלת המניע. כשהפלשתינים מאשימים את ישראל בחיסולו של ערפאת, הם בטח יודעים שהגיע לו למות. והם אכן צודקים. איש הדמים הזה, שאותו ביכרה ישראל להביא מתוניס לשטחינו על פני בחירות ישירות של העם הפלשתיני, היה בן מוות.
אכן, ערפאת הובא מתוך מחשבה שגויה שיביא בחולשתו לשלום מיוחל עימנו. האיש שנמלט מפנינו בעור שיניו מלבנון הומלך בידי ישראל על הפלשתינים, וזאת במקום לאפשר בחירות בשטחים שהיו מצמיחות מנהיגות אותנטית. עד מותו הניע ערפאת מהלכי טרור רצחניים נגד אזרחי ישראל, קרא להצפתה במיליוני "שאהידים" והתייחס לכל הסכם עם ישראל כתרגיל רמייה נוסח "הסכם חודייביה", שאותו הפר השליח מוחמד במפתיע ובאורח חד-צדדי.
לו רצתה ישראל במותו של האיש, שבימיו האחרונים היה בין הריסות לשכתו, היתה ישראל עושה זאת בדרך אחרת. הגיע לו למות, והיו לישראל לפי כל דין כל הצידוקים לחסלו בגלוי ובמפגיע, כסיכום ראוי לתעלוליו הרצחניים. אלא שישראל היתה דווקא מעוניינת, הן במישור הבינלאומי והן במישור המקומי, כי ישרוד במצב מיוסר זה לנצח.
תמיד טוב להאשים בכל דבר את היהודים
אל-ג'זירה מנסה להעלות באוב את נשמתו של ערפאת ולהחזיר בכך את ישראל למרכז הבמה. עדותה הסהרורית בימים האחרונים של סוהא, אשתו של ערפאת, בנוגע לנסיבות מותו, שבה ומעלה ביתר שאת גם את עניין האשמתה בגניבת כספי העם הפלשתיני וגם את שאלת אבהותו של ערפאת לבתה. גם עדותו של תופיק אל-טיראווי, ראש מנגנון הביטחון הפלשתיני, מטביעה את הנהגת העם הפלשתיני בבוץ ההאשמה וההפללה העצמית. אפילו טענתו, להגנתו, כי לערוץ אל-ג'זירה שבקטאר יש אמצעי חקירה עדיפים על פני אלה של שומרי ראשו של ערפאת, שהיו לצידו, אכלו, שתו וישנו עימו, היא מגוחכת. היום, יותר מבעבר, ידוע כי היו בקן הצרעות הפלשתיני מספיק גורמים שנמאס להם מה"ראיס" ושרצו לחסלו, ובהם גם חמאס. אלה מוכנים להאשים את ישראל ולהפליל את בכירי הרשות במעורבות במעשה. תמיד טוב להאשים בכל דבר את היהודים.
דווקא דיווחו של יון מיכאי פצ'פה, ראש מנגנון המודיעין האימתני של הנשיא הרומני צ'אושסקו (ה"סקוריטטה"), יכול להטיל אור על נסיבות מותו של ערפאת. הגנרל נמלט למערב, ובספרו "אופקים אדומים" סיפר כי ערפאת נהג להתארח בבוקרשט ולהיפגש עם צ'אושסקו. מארחיו שיכנו אותו בווילה מרושתת במצלמות ובמיקרופונים. וכך נכתב: "ברגע זה ממש הפדאיי נמצא בחדר השינה שלו ומתנה אהבים עם שומר הראש שלו. זה שידעתי כי הוא מאהבו הנוכחי". מדיווחו של יון מתברר שערפאת לא קיים מין בטוח וייתכן שמת מאיידס. כך טען בזמנו גם רופאו של ערפאת, ד"ר אשרף אל-כורדי. ההיסטוריה תשפוט אם גם בכך היהודים אשמים.