גם לכלב משותק מגיע צ'אנס בחיים, ויש לו צורה של כיסא גלגלים

בין עשרות הכלבים שחיכו למעבר הדירה מבית המחסה של עמותת "תנו לחיות לחיות" ברמלה לבית המחסה החדש בכפר רות שכבו גם שני כלבים צעירים ויפים על שמיכות צבעוניות בכלוב מגודר. שמם בן-בן ושפרה, ורק אם היו מנסים לקום, הייתם מבחינים כי מדובר בשני כלבים משותקים בגפיהם האחוריות. כדי ללכת ולרוץ, ממש כמו יתר חבריהם בכלבייה, הם נעזרים בעגלה מיוחדת.

בן-בן ושפרה נמצאו זרוקים לצד הכביש בהפרש של כמה חודשים, לאחר שנפגעו ככל הנראה על ידי רכבים חולפים, שלא עצרו לאספם לטיפול וטרינרי לאחר הפגיעה. הם נאספו על ידי עוברי אורח, ומשם הועברו למרפאה הווטרינרית של ד"ר אלון שיינר ברמת גן כשהם פצועים קשה.

"בן בן הגיע אלי בהלם, מיובש, מלוכלך מאוד ומלא בקרציות", מספר ד"ר שיינר, "אחרי ניקיון יסודי ותפירת הפצעים הוא עבר בדיקה ניורולוגית שהראתה שאין לו תחושה ברגליים. הרנטגן אישר שהוא משותק בפלג הגוף האחורי בעקבות נתק בעמוד השדרה ושבר של חוליות הגב". הכלבה שפרה הגיעה עם פציעות קשות מאוד ברגליים ובבטן, לאחר שגררה עצמה אל צד הכביש. גם היא אובחנה עם שיתוק של פלג הגוף האחורי, ובמהלך הטיפול עברה שטיפות וחבישות רבות ברגליים שאיפשרו לגופה להצמיח עור חדש בהדרגה. אבל כאן רק התחיל הטיפול לו נזקקו השניים.

לשמחתם של אנשי "תנו לחיות לחיות" ולמזלם של בן-בן ושפרה, ניחנו השניים באופי חזק ואופטימי, שגרם להם ולסובבים אותם לא לוותר, ולאחר שיקום במרפאה הם עברו אל בית המחסה ברמלה להמשך הטיפול. "בן-בן הגיע לעמותה ראשון, אחרי שהמליצו לנו כמה פעמים להרדים אותו", מספרת שרון מעוז, וטרינרית בית המחסה ברמלה. "הוא אמנם נכה, אבל הוא כלב עם אופי מדהים, וברגע שאת מכירה אותו, את לא מסוגלת לחשוב על הרדמה, אלא רק על דרכים להעניק לו איכות חיים טובה, וזה מה שהחלטנו לעשות".

הדרך אל איכות החיים המיוחלת היתה רצופה בהרבה אהבה וסבלנות של אנשי המקצוע והמתנדבים, ובלא מעט כסף, שהעמותה נדרשה לגייס. אבל עוד קודם לכן החלו הווטרינריות בבית המחסה בטיפולי פיזיותרפיה שנועדו להרגיל את הכלבים למצבם החדש. "בנינו מעין וו שיורד מהתקרה", מספרת שרון, "וחיברנו לבן-בן רתמה על החלק האחורי של הגוף, כדי לחזק את רגליו הקדמיות, שאליהן עמד לעבור רוב העומס, וככה הוא בילה לידנו כמה שעות ביום", היא מסבירה.

כששפרה הגיעה אל העמותה, השניים חלקו עגלה ישנה שנתרמה לעמותה ושימשה עד אז רק את בן-בן. לאחר שראו במרפאה שנוצר בין השניים קשר מיוחד, הוחלט לרכוש עגלות חדשות עבור שניהם, כדי שיוכלו לשחק יחד. העגלות שנבחרו היו של חברת K9 האמריקאית. "זו חברה של מומחים בתחום בקנה מידה בינלאומי", מסביר ד"ר שיינר, "הם בונים לכל כלב עגלה לפי מידותיו, ממש כמו שתופרים חליפה. מדובר בגלגלים רכים עם יכולת תמרון של ג'יפ. ברגע שהכלב מתרגל לעגלה, זה חיים חדשים עבורו". עלותה הגבוהה של כל עגלה, 5,000 שקל, אילצה את העמותה לפנות אל תורמים פרטיים שנחשפו אל סיפורם של שני הכלבים, והתגייסו לתרום, אך ברגע שהגיעו העגלות והורכבו על הכלבים, הכל נראה אופטימי יותר. "שפרה ישר תפסה ספרינט", מאשרת שרון, "היא טסה והיתה מאושרת, ובן-בן מאחוריה. שניהם כלבים מדהימים ושמחים".

אבל לא לכל הכלבים השימוש בעגלה בא בטבעיות. טומי, כלב בן עשר, שנפגע ככל הנראה בתאונת דרכים בדרום הארץ, וגרר עצמו לשיחים, שם נמצא על ידי מחלצי "תנו לחיות לחיות", הצטרף לבן-בן ולשפרה כעבור כמה חודשים, התקשה להתרגל למציאות החדשה ולכיסא הגלגלים. כעבור כמה שבועות במרפאה, כמו באגדות, פגשה אותו הדר גוטמן, סטודנטית לטיפול משלים ולדיקור לכלבים, והחליטה לקחת אותו לשיקום בביתה, עד שיתחזק וילמד ללכת עם העגלה שנרכשה עבורו.
"מהרגע שראיתי אותו, היתה לי מועקה", היא מספרת, "לא יכולתי להשאיר אותו במרפאה, והחלטתי לקחת אותו אלי, למרות שאנחנו כבר מטפלים בבית ב-15 כלבים. הוא הגיע אפתי, עם פצעי לחץ גדולים, אבל לאט לאט הוא משתפר. הוא מתקשה ללכת עם העגלה, אבל אני מדקרת אותו ועושה לו עיסויים. הסיכויים שלו ללכת שוב קטנים, אבל הרפלקסים חזרו לו, ואני מחזקת לו את החלק הקדמי".

כל מי שמגדל כלב או גידל בעבר, מודע להשקעה שכרוכה בבך, אבל טיפול בכלב עם נכות, הוא ללא ספק חוויה אחרת, שצריך להיות מוכנים אליה. "ברוב המקרים לכלבים משותקים בחלק האחורי אין שליטה על צרכים", מסביר ד"ר שיינר, "הם לא יכולים להתאפק הרבה זמן, ולעתים יש צורך בחיתולים בבית. הכלב הוא סיעודי בצורה מסוימת, ויש לדאוג לו לסביבה נקייה, לתזונה נכונה, ועדיף בית עם חצר, שיהיה נוח לשני הצדדים. עם זאת, העלות היא אותה עלות הכרוכה בגידול כלב רגיל".

טומי למשל, מבלה את מרבית היום על כרית רכה במרפסת ביתה של הדר, ללא חיתול, מפני שהוא גורם לו לפריחות, ובשאר הזמן מתאמן עם הדר על העגלה. "בהתחלה היו רגעים קשים", מספרת הדר, "הטיפול קשה ומכאיב, אבל כל התקדמות הכי קטנה של כלב כזה עושה טוב. הוא עדיין צריך להתעודד וללמוד להשתמש בעגלה, אבל למדתי להכיר אותו ואני מזהה שיפורים כל יום, בעיניים שלו".

"צריך לתת צ'אנס לכלבים האלה", אומר ד"ר שיינר, "היום בעמותות מוצאים בתים לכלבים עיוורים וכלבים עם שלוש רגליים, ואין שום סיבה שלא ימצאו בית לכלבים נכים".
דוגמה לבית כזה מצאנו אצל משפחת קרני-שרר, שאימצה לפני כשבועיים אל ביתה את תיקי, רועה גרמנית בת שנה, שנולדה בבית גידול לרועים גרמנים ללא כפות רגליים אחוריות, נזרקה להסגר בצפון וניצלה על ידי הווטרינר העירוני שחס על חייה והעבירה אל העמותה, שהפכה אותה לכלבה הראשונה בישראל שהותאמו לה פרוטזות.

"ראיתי תמונה של תיקי במקרה", מספרת סיגל קרני-שרר, "ובאותו הרגע התאהבתי. חלמתי עליה באותו לילה, ובשבת באתי לראות אותה, והתאהבתי שוב. לאחר שבועיים אימצנו אותה, והיא כלבה מדהימה, דעתנית, מאושרת ודומיננטית, ומסתדרת נהדר גם בלי הפרוטזות. לקחנו את תיקי, דווקא בגלל המגבלה, והסיפור שלה שנגע לי ללב", מסבירה סיגל. "צריך לשפר את הסיכוי של הכלבים האלה, והמדהים הוא, שהיא כלבה נטולת תסביכים נפשיים. מבין שני הכלבים הנוספים שיש לי בבית, שעברו התעללויות כשהיו קטנים, היא דווקא נראית לי הכי נורמלית".

צילומים: תנו לחיות לחיות