פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השטחים הלא כבושים

      אתמול חמקה מתחת לרדאר התקשורתי ידיעת השבוע, אולי ידיעת השנה: עדנה אדטו חשפה אצלנו ב"ישראל היום" את עיקרי דו"ח הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי. בשקט נוגע הדו"ח בליבת הסכסוך הישראלי-פלשתיני ועושה בו סדר. אפשר לומר שהממשלה קיבלה אישור רשמי להשליך את דו"ח המאחזים של טליה ששון לפח ההיסטוריה.

      הדו"ח הנוכחי קובע שיש לישראל זכות ליישב יהודים ביהודה ושומרון, וכי האמירה שההתנחלויות הן מעשה המנוגד לחוק הבינלאומי אינה נכונה: "על פי המשפט הבינלאומי עומדת לישראלים זכות שבדין להתיישב בכל יהודה ושומרון, ולכל הפחות בשטחים הנתונים לשליטתה של ישראל מכוח הסכמים עם הרשות הפלשתינית, ועל כן ההקמה של היישובים בפני עצמה אינה לוקה באי חוקיות". עוד קובעת הוועדה כי "מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי, אין דיני 'הכיבוש' חלים בנסיבות ההיסטוריות והמשפטיות המיוחדות של הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון במשך עשרות שנים".

      מאז שנות ה-70 טענו משפטנים בכירים בארץ ובעולם שלישראל זכות מלאה ליישב את אזרחיה בשטחי יהודה ושומרון. אבל מאז מלחמת ששת הימים נמנעה ישראל מלקבוע מעמד סופי בשטחים שהשיגה, למעט ירושלים ורמת הגולן. אל הוואקום הזה הכניסו אהרן ברק ואחרים את הפרדיגמה המשפטית של "תפיסה לוחמתית" (Belligerent Occupation), שלפיה הממשל הצבאי שואב את כוחו מכללי המשפט הבינלאומי ביחס לשטחים שנתפסו במלחמה. המשמעות היא שישראל נחשבת לכאורה פולש זר, ואין לה זכות להחיל ריבונות או להעביר לשם אוכלוסייה אזרחית וכו'. חלק ניכר מהצעדים שגורמים משפטיים ופוליטיים עוינים ביצעו נגד מפעל ההתיישבות ביו"ש, נבעו מהתפיסה הזאת. המהלכים הללו, שמטרתם היתה חנק מפעל ההתיישבות, קיבלו בפרקליטות צידוק באמצעות התפיסה הלוחמתית.

      ההתנחלות מגרון (AP)
      "שניים אוחזין" בשטח, איש מהם אינו נחשב "כובש". קיימת מחלוקת על הבעלות שצריכה להתברר באמצעים שונים, אבל אין כאן הגדרה של "כיבוש" במובן המשפטי הבינלאומי. מגרון (צילום: AP)

      אם השטחים אינם כבושים, טען השמאל במשך שנים, יש לספחם, לרבות האוכלוסייה שבתוכם. אבל המציאות אינה קוטבית אלא מורכבת. הדו"ח הנוכחי מכיר במצב ביניים: מדובר בשטח שבמחלוקת; "שניים אוחזין" בשטח, איש מהם אינו נחשב "כובש". קיימת מחלוקת על הבעלות שצריכה להתברר באמצעים שונים, אבל אין כאן הגדרה של "כיבוש" במובן המשפטי הבינלאומי.

      תפיסה לוחמתית מתקיימת כאשר מדינה כובשת שטחים ממדינה אחרת. במקרה שלנו, הריבון האחרון היה המנדט הבריטי שקיבל סמכותו מחבר הלאומים כדי להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הכיבוש הירדני לא הוכר מעולם (למעט בריטניה ופקיסטן), וישראל לא כבשה "שטחים ירדניים", מה גם שירדן התנערה מהם לקראת סוף שנות ה-80.

      נקודה דרמטית היא היחס ליישובים שלא קדמה להקמתם החלטת ממשלה ("לא מורשים"). הדו"ח קובע כי מכיוון שהקמתם ופיתוחם נעשו לאורך השנים בידיעתו, בעידודו ובהסכמתו של הדרג המדיני הבכיר ביותר, "יש לראות בהתנהלות זו הסכמה" מצד הממשלה. משום כך "צעד של פינוי ביישובים אלו אינו מעשי ויש למצוא פתרון אחר, כגון תשלום פיצוי או הצעת קרקע חלופה". לפיכך הוועדה מציעה למדינה להימנע מביצועם של צווי הריסה ביישובים אלו, שהיא בעצם אחראית להקמתם.

      אם הממשלה תאמץ את מסקנות הדו"ח, פירוש הדבר שהחבר'ה של מייק בלאס בפרקליטות לא יוכלו להתכחש בשם המדינה ליישובים הללו ולקדם את הריסתם בטענות משפטיות יבשות. הממשלה עשתה פה צעד אדיר בכיוון הנכון, למגינת ליבם של אויבי ההתיישבות, ולשמחת תומכיה המהווים מרבית הציבור היהודי בישראל. עכשיו תתחיל מלחמת עולם נגד הדו"ח ונגד השופט אדמונד לוי. תישלפנה הטענות העבשות הרגילות וההשמצות האישיות; ארגוני השמאל יגייסו חברים בעולם, והאליטה המשפטית המנוכרת תילחם בדבר הטבעי ביותר לנו כעם: החזרה הביתה אל חבלי המולדת שלנו, ערש לאומיותנו. לא צריך להתרגש יותר מדי; ממש לשם כך נבחרה הממשלה. זה רצון רוב העם, זה גם צו ההיסטוריה.