זמן שאולי

אסי כהן מוטרד שעוד רגע הוא לא יהיה רלוונטי. אולי זאת אחת הסיבות שהוא מתייצב לראיון הזה עם אסף הראל, מאור כהן וערן זרחוביץ', ובמשך רבע שעה מנסה לשכנע אותי, אותם ובעיקר את עצמו שהוא האדם הכי צעיר בחבורה. "אסף בן 40, מאור בן 38, זרחו בן 37, ואני גם באזור הזה", הוא סוקר את טווח הגילים של החבורה בעודו מאכיל את גבי, בתו בת השנה, שנתקעה היום בלי סידור. "בכל מקרה, מה שבטוח הוא שאני הכי צעיר בחבורה הזאת". מובן שהאמירה שלו לא נשארת ללא מענה. בתוך שנייה היא הופכת לסלט של הערות, חיקויים ומבטאים של דמויות שנזרקים לחלל האוויר, וכולם מנסים לשכנע את כולם מי הכי צעיר ומי הכי בוגר. מין רגע כזה שאתה לא מצליח להבחין אם החברים לוקחים את העבודה איתם לכל מקום או שהחיים שלהם הם בעצם הדרך הכי טובה לייצר תסריט משעשע, זה שהופך אותם לפרצופים מוכרים בכל בית בישראל.

בסופו של דבר מסכם מאור את השיחה: "כולנו, חוץ מאסף, נולדנו ב?1974, כך שרוב השנה אנחנו בני אותו הגיל. עד שאתה פותח פער ונהיה גדול מאיתנו", אסי לא מוכן לוותר, "בקיצור, תרשום שאני הכי צעיר בחבורה. ותרשום שאני גם יותר צעיר מיובל סמו וממריאנו שמשחקים איתנו".

"אתה בהכחשה לגבי הגיל?" אני שואל, אבל כהן מתחמק בתירוץ שהוא צריך להחליף חיתול לקטנה. אחר כך יגיד לי בשקט: "תבין, זה לא סתם שאנחנו מתעסקים בענייני הגיל. הגיל עושה את שלו. יש מצב שעוד מעט כבר לא נצחיק".

אתה צוחק.

"אני תמיד בחרדות, ואני גם מאוד מחובר למציאות. עד איזה גיל נוכל לשים פאות על הראש ולעשות שטויות? הרי בסופו של דבר, יהיה איזה רגע שבו הקהל יגיד, 'טוב, חלאס, הם כבר עברו את הגיל בשביל זה'. או שאנחנו פשוט לא נדבר בשפה המתאימה ולא נהיה רלוונטיים".

יש לא מעט קומיקאים שמצליחים להישאר רלוונטיים במשך שנים.

אסף הראל: "בוודאי. אבל יש הרבה במה שאסי אומר. כשאתה מתעסק בקומדיה, התחושה היא תמיד שהזמן שלך קצוב. סביר להניח, אם נרצה או לא נרצה, שאנחנו נכנסים לעשור האחרון שלנו כקומיקאים". אסי כהן: "תראה את חבורת מונטי פייתון. הם עשו את הסרט המופתי 'בריאן כוכב עליון' בסביבות גיל 40-35, הגיעו לשיא שלהם, ומשם היה להם קשה מאוד לשבור עוד שיא כקבוצה". מאור כהן: "ומצד שני, יש את זה עם השיער הלבן שמשחק בסרטי 'האקדח מת מצחוק', והוא מבוגר".

אסי: "מי, לסלי נילסן? נכון, הבנאדם הצליח למצוא את המקום שלו, אבל בוא נהיה מחוברים למציאות. כמעט כולנו, חוץ מזרחו, עם אישה וילדים. לי באופן אישי יש שלוש בנות. אנחנו כבר לא בגיל של 'יאללה, בואו נרוץ במועדוני סטנד-אפ כל הלילה ונריץ דאחקות' או 'בוא תישן אצלי ונעשה לילה לבן של בדיחות'. המציאות שלנו השתנתה, סדרי העדיפויות אחרים, והקהל מרגיש את זה, בסופו של דבר. אולי נהפוך להיות פחות 'מתאבדים' ממה שהיינו".

הראל: "אנחנו לא אדריכלים או רופאים, שפורחים בגיל 40 או 50 אחרי שצברו קילומטרז' ושהקהל שלהם הוא קהל בוגר ומבוסס. אנחנו פונים לקהל צעיר. אפילו אם מסתכלים על יצירות מופתיות של מונטי פייתון, וודי אלן או החמישייה הקאמרית, אתה יכול למצוא לא מעט דברים שלא עומדים במבחן הזה והם פחות רלוונטיים. הרי על וודי אלן יש כבר שנים ויכוח אם הוא רלוונטי או לא ואם הוא מזדקן בכבוד כקומיקאי". זרחוביץ': "למרות שלאמריקנים יש את לארי דיוויד עם 'תרגיע' ואת וויל פארל, שעושה ים של סרטי נונסנס קומיים". אסי: "נו, ופארל לא מרגיש לך לפעמים מחוץ למקום הטבעי שלו?" זרחוביץ': "כן, לפעמים...". מאור: "לפעמים כשאני על מונית, בחמש בבוקר, בדרך לצילומים וחוזר על הטקסטים, אני אומר לעצמי, 'עד מתי?'" אסי: "ושתבין, אין דבר מהנה יותר מלשבת בחדר עם עוד מישהו ולאלתר כל מיני דמויות ולעשות כל מיני קולות. השאלה היא עד איזה גיל זה יהיה חינני ומגניב? הרי זה קצת להיות ילד".

בקיצור, אתם מרגישים על זמן שאול?

אסי כהן: "אנחנו מרגישים על זמן שאולי".

שאולי, אולי הדמות הכי בולטת מחבורת "הפרלמנט", נוכח בלא מעט רגעים של הראיון הזה. כמוהו גם אמציה ושאר הדמויות שמגלמת החבורה, שהתחילה את דרכה כפינה קצרה ב"ארץ נהדרת". הקולות והמבטאים צפים על השולחן כשהחבורה שולפת משפטי מפתח, שחלקם, סביר להניח, יהפכו בקיץ הזה למטבעות לשון. התוכנית החדשה מורכבת ממערכונים קצרים שמעמידים את החברות של הקשישים במבחן בכל פעם מחדש. בריאת הדמויות ארכה כשלוש שנים במפגשים ליליים שבועיים של הרביעייה באולפן ההקלטות של מאור או בדירה של אסי בגבעתיים.

מאור: "כבר ב'מסודרים' היה ברור לנו שיש בינינו חיבור נדיר, שלא מוצאים כל יום. היינו יושבים על הסט, מריצים רעיונות וצוחקים. ואז איכשהו עלה הרעיון של 'בואו ניפגש יחד פעם בשבוע, ננסה לכתוב יחד דברים, ואולי ייצא מזה משהו'. בלי מטרה של ממש. התחלנו להיפגש, ופשוט הרצנו בדיחות והקלטנו את עצמנו. היו תקופות שהיינו נפגשים כל שבוע, והיו תקופות שחלקנו היה עסוק בפרויקטים אחרים, אז נפגשנו פעם בחודש-חודשיים". אסי: "אני חושב שבגיל שלנו אנחנו כבר יודעים להעריך כימיה מקצועית וחברות. בתור מי שעבד שנים עם גורי אלפי ויודע טוב מאוד מה הערך של חיבור מוצלח וכמה זה נדיר, הרגשנו - גם בלי לדבר על זה - שאסור לנו לפספס את זה. יש איזה שלב בחיים שאתה מוצא את עצמך עם הרבה פחות אנשים שמקיפים אותך, וברגע שמשהו כן נתפס, לא רוצים לעזוב אותו. זה פשוט מאוד".

הראל: "אני מסכים עם אסי שהגיל, והחוכמה שמגיעה איתו, שיחקו פה תפקיד משמעותי. כשהייתי צעיר יותר הייתי זהיר פחות בשמירה על קשר עם אנשים שעבדתי איתם. 'שוטטות', לדוגמה, הסתיימה מוקדם מדי, בין השאר כי לא עבדתי מספיק בלשמר את מה שהיה שם. אני חושב שב'מסודרים' כבר הגענו כולנו עם החלטה לא לתת לזה לקרות. אנחנו מתנהלים כמו זוג במערכת יחסים, שכל הזמן מדבר. זה רוצה מופע בימתי, זה לא. זה אוהב את הכיוון, זה לא. אחד מציע עם שירים, אחד בלי שירים. כל הזמן שמנו הכל על השולחן. זה מצריך הרבה אנרגיה ורגישות, שמישהו זורק בדיחה לחלל ואחרים אומרים לו: 'תשמע, זה נחמד אבל לא מספיק מצחיק'. או להיפגש שוב אחרי לילה של הרצת בדיחות, להקשיב להן, ואז להתחיל למחוק. זה מצריך המון בגרות אישית ומקצועית, שהגיל הוביל אותנו אליהן. אין ספק שבעבר לאגואים שלנו היה הרבה יותר תפקיד".

איך נולד הרעיון של הפרלמנט?

הראל: "עברנו דרך ארוכה של הרבה מפגשים, ובעיקר אלתורים. אחד הביא את הקול הזה, אחר את המשפט ההוא, מישהו נזכר בחבר של ההורים שלו, ולאט לאט התחלנו לעצב דמויות, משפטים ופאנצ'ים. זה נעשה כל כך בשיתוף, שיש ימים שלמים שאנחנו מסתמסים בינינו בקולות של הדמויות. דיברנו על זה עם מולי (שגב; י"א), שאמר לנו, 'בואו תעשו פינה ב"ארץ נהדרת"'. במקביל, אבי ניר אמר לנו, 'יאללה, תביאו תוכנית'. אבל עדיין לא הרגשנו בשלים, וכל אחד היה עסוק בעניינים אחרים. אחרי תקופה שהתחלנו לאסוף חומרים, עלינו איתם על במת החובבים של צוותא".

במת החובבים של צוותא?!

"כן, למה לא? חומר חדש הוא חומר חדש, והמקום הכי טוב לבחון אותו היה שם. יש שם את הקהל המדויק שמחפש חומרים קומיים ויודע להעריך פאנצ'ים טובים".

לעמוד על במת חובבים כשאתם נסיכי הפריים?טיים זאת בטח משימה קלה.

"ממש לא. חומר חדש הוא חומר חדש, וחצי דקה אל תוך החומר, ואחרי שלב מחיאות הכפיים והשריקות, הקהל שוכח מי אתה ומקשיב לטקסטים. הוא ייתן לך חיוך של 'וואלה, אני אוהב אותו', אבל אם תבאס בפאנץ', אף אחד לא יגיב. בתוך שנייה החיבוק מתהפך. זה מה שקשה בקומדיה, אבל בו בזמן - גם מגניב".

ואיך אתם מסכמים את החוויה הבימתית?

מאור: "הפעם הראשונה היתה נחמדה. הפעם השנייה היתה קצת מביכה. היו שם דברים שלא עבדו, והקהל לא תמיד הבין אותנו". אסי: "והיתה גם פעם שלישית, באיזה ערב התנדבות שעשינו בו מערכון, וזה פשוט עבד מצוין. ואז הבנו שיש שם משהו".

אז המטרה היתה לבדוק אם זה מתאים לבמה יותר מאשר לטלוויזיה?

אסי: "לא היתה מטרה ברורה. זאת היתה עוד נקודת ציון בתהליך שעברנו עד שהגענו למציאות של תוכנית שנקראת 'הפרלמנט'. לא ממש ידענו מה אנחנו רוצים לעשות". מאור: "אני אישית מאוד בעד מופע במה". הראל: "ואולי יום אחד גם נעשה מופע כזה. הכל פתוח. גם סרט קולנוע. אני אישית אוהב יותר לעשות טלוויזיה, לשבת בחדרי עריכה ולפצח את הדברים. מאור, כמוסיקאי, הוא בנאדם של במה. אני מניח שנלך עם מה שיעשה כיף לחברות שלנו".

זה לא רק החיבור בין הארבעה שהוליד את ארבעת הפרקים של "הפרלמנט" (הראל: "מדובר בארבעה פרקים שהופקו בתקציב של סידרה שלמה. חברים שלי מהתעשייה מקנאים בנו על צורת העבודה הזאת"), אלא בעיקר לוח הזמנים שהתפנה לכולם. הראל התפנה מכיסא מגיש תוכנית התרבות בערוץ 8, זרחוביץ' עזב את חדר הכתיבה של "ארץ נהדרת" ועבר לפרונט, ומאור כהן ואסי כהן נטשו את "ארץ נהדרת", שנחשבת למשאלת הלב של כל קומיקאי ישראלי. העזיבות של השניים, ובעיקר של אסי - שברא בין היתר את דמויותיהם של ליברמן, אבי נמני, גיא זהר, אברי גלעד ורבים אחרים - זכו להד תקשורתי רחב וללא מעט ספקולציות.

"חיממת אותנו ואז הבאת את 'ארץ נהדרת', הא?" קורץ אסי. "תראה, אני אתחיל בטוב. 'ארץ' זאת תוכנית שנתנה לי המון ותרמה לי הכי הרבה, תודעתית ומקצועית. עד שהגעתי לשם מעולם לא התעסקתי בחומרים שיש להם הקשרים פוליטיים, וזאת הייתה חוויה חדשה ומרתקת. לקח לי לא מעט זמן להיכנס לעניינים. אין כאן עניינים נסתרים של למה עזבתי. התשובה פשוטה מאוד: מיציתי. בעונות האחרונות שלי התחלתי להרגיש 'או.קיי, אני עושה חיקוי', ולא משנה כמה זה היה מדהים וכמה עבודת האיפור היתה מדהימה. בסופו של דבר, דקלמתי טקסט שמישהו אחר כתב לי, ואני רגיל לעבוד אחרת, עוד מהתקופה עם גורי, שבה היינו כותבים לעצמנו את החומרים. בעונות האחרונות הרגשתי שאני לא יכול לתרום יותר, וברגע שמשהו בי מת הרגשתי שזה לא פייר כלפי התוכנית, הקהל ועצמי".

רצית חופש?

"רציתי חופש יצירה. בסופו של דבר, קיבלתי אותו ב'פרלמנט'. 'ארץ נהדרת' זאת מכונה משומנת שעובדת עם דד?ליין של תוכנית בשבוע, ואין זמן לשבת ולדבר על כן רוצה, לא רוצה, בוא נשנה. אתה שחקן שמבצע. אז נכון שנתנו לי לכתוב פה ושם, והיתה הפינה הקטנה של הפרלמנט שהיתה לגמרי שלנו, אבל עם הזמן רציתי עוד ועוד חופש".

אני מניח שלוותר על "ארץ", שנחשבת גם כפסגה כלכלית, זאת החלטה לא קלה לקומיקאי.

"היה ברור לי שאני הולך לקראת ויתור, ובאמת היה ויתור כלכלי גדול מאוד. אבל אני לא רואה את עצמי כגיבור אלא כמישהו שנאמן לעצמו. ועובדה שהמהלך הזה השתלם, כי עזבתי ואחרי שנה עולה תוכנית שאני מעורב בה מהיסוד. זה בעיקר מחזיר לי את האנרגיות שהיו לי בתחילת הדרך. זה מחיה אותי. מבחינתי, זה הניצחון האישי שלי. הרי הייתי יכול להישאר ב'ארץ' עוד חמש עונות, ואז להתעורר ולהגיד: 'רגע, עברו כל השנים הכי טובות שלי, ולא הגשמתי את כל מה שרציתי'. לקחתי את הסיכון, והוא השתלם לי". מאור: "בדיוק אותו הדבר קרה לי: הרצון להמשיך הלאה ולעשות עוד דברים. אל תשכח שאני מגיע מעולם המוסיקה. אבל בינינו - אני חושב שהכניסה שלי ל'ארץ נהדרת' הפתיעה יותר מהעזיבה שלי".

אני מודה שהרמתי גבה כששמעתי שליהקו אותך.

"גם אני. ההצעה הגיעה ממולי, שרצה להכניס לתוכנית אלמנטים של מוסיקה ושירים והציע לי להצטרף. לאט לאט זה הלך וצמח, אבל בסופו של דבר, עונה שואבת באופן מוחלט חצי שנה מהחיים שלך, והרגשתי שאני רוצה לחזור למוסיקה. נתתי את מה שיכולתי לתת, עד שהרגשתי שאני לא רוצה יותר". הראל: "אני חושב שעוד משהו שמחבר את ארבעתנו, אישית ומקצועית, הוא העובדה שאף אחד מאיתנו לא התעכב יותר מדי זמן בשום מקום. תמיד כשמאור ממצה הרכב במוסיקה הוא מתקדם הלאה. זרחו מנסה כל הזמן פרויקטים וממשיך הלאה. אסי עשה עונה אחת מ'שידורי המהפכה', וגם 'מסודרים' ירדה אחרי שתי עונות, שהיו מוצלחות מאוד מבחינת נתוני הצפייה".

אז למה "מסודרים" ירדה?

"בגלל שילוב של שני אלמנטים. הראשון הוא המציאות הכלכלית בטלוויזיה, שלא מאפשרת לנו לצלם את הפנטזיה שלנו מבחינת קו העלילה - שמתרחש בנמיביה ומתכתב עם הסיפור של קובי אלכסנדר, מייסד קומברס. רצינו שתומר לא יוכל לחזור לארץ ושחלק גדול מהפרקים יצולם בחו"ל. אבל זה לא היה ריאלי. חוץ מזה, אסי הרגיש שהוא מיצה את הדמות של תומר לוי".

אז אסי, מתברר שיש לך עניינים עם מיצוי?

(הוא מסמיק, ובתו מתעוררת משינה ופורצת בבכי). "אתה רואה, גבי מתנגדת לדברים שאתה אומר עלי". הראל: "תשמע, זה טבעי מאוד שאנחנו רוצים להתקדם הלאה, תסתכל מה דינמיקת העבודה של שחקנים בארה"ב. אחרי שתיים-שלוש עונות, לשחקן מסוים נמאס להיות באותה הדמות, הוא מודיע שהוא פורש, ואז מציעים לו מיליון דולר לפרק והוא אומר: 'נו, טוב, אני אסחב עוד שלוש עונות'. פה אומרים לך: 'תוריד 20 אחוזים מהתקציב ותמשיך'".

תהיה עונה שנייה ל"פרלמנט" או ששוב מיצית, אסי?

"אני מקווה שההרכב הזה יישאר עוד הרבה זמן יחד ויעשה יחד דברים אחרים". הראל: "אבל שוב, לא בכוח. יש איתנו כבר דיבורים על עונה שנייה ואנחנו פתוחים לרעיון, אבל שום דבר לא הבשיל". זרחוביץ': "אי אפשר לזייף התלהבות ושחרור בעבודה שלנו. אם נגיע בכפייה לעבודה שאמורה לייצר הומור, לא ייצאו פאנצ'ים. זאת עבודה שדורשת הרבה רגישות אחד כלפי השני, וצריכים לדעת לשחרר. זה גם מה שאני אוהב בחברות שנוצרה פה - שכולם יודעים לשחרר".

אגב, מי המבוגר האחראי של החבורה?

אסי: "ללא ספק, אסף". הראל: "יחסית לקבוצות אחרות שהייתי בהן, פה אני דווקא מרגיש פחות אחראי על כולם". זרחוביץ': "אז בוא נסכם שאסי הוא המבוגר האחראי". אסי: "אני אולי המבוגר האחראי ברמת התסריט. אני יכול לשבת על תיקון משפט ולהציק".

ומי הבנאדם הכי כבד בחבורה?

כולם יחד: "אסי!". אסי: "זה בסדר. אני לוקח את זה על עצמי בגאווה".

איך הכבדות של אסי באה לידי ביטוי?

מאור: "הוא יכול פתאום להגיד על משהו, 'זה חרא, זה קקה' - ולהרוס לנו את ההתלהבות". אסי: "הלו! אבל תודו שהשתפרתי. פעם זה היה הרבה הרבה יותר קיצוני. אני לגמרי מסוג האנשים שיכולים להיכנס לישיבה של פייסבוק רגע לפני הנפקה ולהגיד: 'זה ייכשל', ולהרוס לכולם את ההתלהבות. אבל אני לומד לשחרר ולהבין שאין לכולם אותו טעם, ולפעמים דברים נראים אחרת".

מי נותן את המילה האחרונה בקיבוץ הטלוויזיוני שלכם?

הראל: "סוג של 'הרוב קובע'. אנחנו שואלים קולגות עד שמגבשים תשובה. לדוגמה, היתה מחלוקת על סיום של אחד המערכונים, אז פשוט צילמנו שני סופים והראינו לאנשים. היה גם מערכון שאסי ערך גירסה אחת שלו ואני ערכתי גירסה אחרת שלו, ובסוף לקחנו את מה שהקהל הניסיוני שלי הגיב לו טוב יותר".

לכאורה, אפשר להעריך את האנשים בראיון כאן. לבוא ולהגיד 'הנה סיפור הצלחה בתעשייה' במצב כלכלי קשה ועתיד לא ברור, זה יפה. חשבון הבנק בסדר, תודה, הנשים - מתוך הז'ורנל, הילדים - ברוך השם. אבל בכל זאת, מדובר בסטארים תוצרת ישראל. ועכשיו יולי, וחם, וגם הם מזיעים. הראל: "המפגשים שלנו הם יותר כמו מילואים: מפלט מהחיים היום-יומיים, הזוגיות, ההורות. ברור שמדברים על החיים, אבל לא שיחות נפש עמוקות. בכל זאת, אנחנו גברים". אסי: "תשמע, ברור שבאופן טבעי, עם העומס שיש בחיים והמחויבות הזוגית וההורית, יש משהו בחברות שלנו וביצירתיות שנוצרה. משהו שמשבש את השגרה של ללכת לעבודה, לחזור ממנה ולעשות מקלחת, ארוחת ערב ומיטה. זה שובר שיגרה. סוג של מפלט". מאור: "אני יכול להגיד שמבחינתי, השיגרה של נישואים וילד עשתה לי רק טוב. פעם הייתי בנאדם הרבה יותר מבולבל ועפיפון, והיום אני הרבה יותר יציב ומסודר, ופחות מפוזר". אסי: "אנחנו כבר לא צעירים". הראל: "אמרתי לך, אנחנו הכי בדרך להיות הפרלמנט בעצמנו. הזדקנו".

טוב, טוב, שכנעתם אותי. הזדקנתם. אבל גם הסתדרתם.

הראל: "אני חושב שאם ב'מסודרים' עשינו סדרה על מי שאנחנו רוצים להיות, כאן אנחנו עושים סידרה על מי שאנחנו מפחדים להיות. חבורת בני 60 שנמצאים מחוץ למעגל העבודה והם ממורמרים ומתוסכלים על החיים. בתכלס, אנחנו יותר בדרך להיות שם מאשר להיות מסודרים". זרחוביץ': "אני גם צריך עוד למצוא אישה ולהקים משפחה בשביל ליישר קו עם כולם. ובאמת אני עכשיו נוסע להודו לחודש".

אסי: "יאללה, אחי, תביא לנו כלה משם". זרחוביץ': "כן, כן. הגיע הזמן להביא לאמא שלי קצת נחת. אמא שלי, לא משנה מה היא חוגגת, זה תמיד מגיע לברכה 'שתביא לי כבר נחת ונכד'. יש לה יום הולדת ואני אומר לה מזל טוב, אז היא עונה: 'תביא לי כבר נחת ונכד'. יש לאחיינית שלי יום הולדת 5, אומרים לי 'מזל טוב, שתביא לי כבר נחת ונכד'. בקיצור, זאת המשימה הבאה שלי". אסי: "אחי, מקסימום אני אביא לך את אחת הבנות שלי".